שמחפש את מקור פרנסתו, והוא בעל כישורים מסויימים.

האם להשתמש בכישורים שלו - ולהוציא מעצמו את המירב והמיטב למען עצמו והכלל (אידיאלים) - אבל להסתכן בפרנסה זעומה

או שללכת על משהו שהוא בטוח מבחינה כספית ולא תמיד להרגיש מיצוי ולא תמיד להשתמש בכל הכוחות שניתנו לו משמיים.

אני מאמינה - שהכוחות שקיבלנו משמיים ואיתם אנחנו מוסיפים טוב לעולם - הם ייעודנו.

ואם לא השתמשנו בהם - חטאנו לייעוד ולרצון ה'.

ופרנסה - כמובן משמיים.. עם השתדלות מלמטה.

לכן - עם יד על הלב, ובהחלטה שגם לי היא לא תמיד פשוטה - 

אני הולכת על אידיאלים!

נכון - עם השתדלות מקסימלית לייעל את זה כלכלית, אבל בלי לוותר על העצמיות שלנו.

[מיישמת בשטח - תקשורת ומשפטים זה לא רווחי. לא עיתונאי ולא עו"ד מקבלים הרבה היום, אא"כ הם שפיצים בתחומם]

 ההחלטה בנושא היא אינדוודואלית, ומן הסתם יהיו כאן תגובות שיסתרו את שלי.

בכ"ז - זה ה"אני מאמין" שלי.

כל מקצוע היום הוא סוג של סיכון.

יש שמרוויחים ויש שלא.

גם להיות עו"ד או רופא או אפילו בהייטק לא יכול להבטיח לך הרבה..

חוצמזה, אני יכולה להעיד על הוריי ששניהם מורים, וגידלו משפחה מרובת ילדים לתפארת. והיה לנו כל מה שצריך. אפעם לא הרגשתי עניה או נזקקת.

מה שבאמת חשוב זה לדעת להתנהל נכון, לחסוך, לבנות תוכנית כלכלית ולא לבזבז כסף על שטויות.

וזה גם מחנך את הילדים לכלכלה נבונה.

אפשר להרוויח הרבה ולגיע לחובות ואפשר להיות מורים להצליח לחתן ילדים בכבוד.

זה ברור שיש עבודות שמלכתחילה 'מכניסות' יותר מאחרות..

ויחד עם זאת, ידוע שהפרנסה לא תלויה באדם.

ונכון, יש שיקולים לכאן ולכאן..

אך בסופו של דבר עדיף לעבוד בעבודה שטוב לנו איתה ואנחנו מאמינים בה

מאשר לעבוד בעבודה 'מכניסה' ולהיות מתוסכלים בסוף כל יום..

(זה כמובן כשהעבודה לא עונה על 2 האפשרויות..)

חצומזה, שכשלבני הזוג חשוב שהבית יהיה בנוי על ערכים ואידאולוגיה,

צריך לדעת להתנהל בהתאם.. ולהצטמצם אפעם לא מזיק...

שנזכה בקרוב!

בעזהי"ת.

פעפ ישבתי עם מהנדסת תוכנה, וחישבנו כמה מרוויחה מהנדסת לעומת מורה, פר שעה.

מסתבר שזה יוצא דיי זהה...

בעזהי"ת.

תחשוב שמורים עובדים פורמלית רק 10 חודשים בשנה, ועוד חופשות חגים וכאלה...

יוצא שיש מלא ימים שעובדים כלליים במשק כן עובדים, ומורים בחופשה..

אז זה דיי מתקזז..

ובקשר לשאה יש משפט חסידי בספ היום יום שאומר:

"מי שיש בידו לנקוב יהלומים ועוסק במלאכת אפית לחם - לחטא יחשב לאיש ההוא"

כל אחד צריך לעסוק בדבר המתאים לו,ואם לא ה"ז לא טוב כלפי ה'.

למרות שגם מלאכת אפיית הלחם חשובה מאוד.

ביננו- יש לי חברה(ועוד מלא אנשים)שעובדת כטלפנית בישראכרט- היא לא למדה כלום אולי שנה אחת) והיא מקבלת משכורת גבוהה מאוד(יש בונוסים ויש עוד מלא דברים שם שמעלים לך את השכר)

אז ככה שהכל משמים- אפשר ללמוד מלא זמן וכמעט לא למצוא עבודה, ואפשר גם הפוך.

צריך לדעת מה הכישורים שלו להכיר בהם ולשאוף עם זה למעלה- שהכל יהיה למען שמו באהבה.

לעשות מעשים טובים לעשות חובת ההשתדלות והעיקר לסמוך על ה' - מניסיון זה הכי עוזר (יוכיח החשבון בנק שהוא יודע מאיפוא  פתאום נוחתת משכורת אחרי חודש שלא עבדתי)

הוא יוכל לתרום הכי הרבה אז שיעשה את זה..

א"א לעבוד במקום שלא נהנים שם או שלא מרגישים סיפוק רק כי השכר גבוה, צריך לזכור שהעבודה שהוא בוחר בה זה לכל החיים..

אני לדוגמא עבדתי עד לא מזמן בעבודה מסויימת והייתה לי משכורת טובה, אבל הרגשתי שאני לא ממצא את עצמי ואין לי סיפוק במה שאני עושה, פשוט עזבתי והלכתי למקום שאני באמת רוצה להיות בו למרות שהשכר עכשיו יותר נמוך.. 

יש לא מעט אנשי חינוך עם משפחות גדולות שמסתדרים ב"ה וחיתנו ילדים, זה לא בלתי אפשרי, זה עניין של התנהלות נכונה בחיי היום יום...

שהמשכורת בילד הראשון היא אותה המשכורת בילד ה19, וההורים לא עוסקים במקצועות כאלה מזהירים, וזה מצליח?

ועוד- שההורים מעוניינים, בעזר ה' להמשיך וללדת?

זה עניין של אמונה.

http://www.chabad.info/index.php?url=article_he&id=45628

איננה הכנסתם היחידה אלא אם הם ממילא עשירים מאד.

משפחה כזו מקבלת מהביטוח הלאומי לפחות 6000 שקלים בכל חודש ואולי אף יותר.

אז באמת- למה בכלל לעבוד במקצוע מכניס?

זו לא רק פרנסה אלא גם הדבר העיקרי שאותו אנו עושים כמעט כל חיינו ולכן צריך להקדיש לו מחשבה ותשומת לב כי אחר כך זה לא פשוט לשנות או לתקן (אם כי זה כמובן אפשרי).

העיסוקים המכניסים ביותר לשכירים כיום הם בתחום הטכני וההנדסי. כל ענייני התכנה והמחשבים הם תחומים מתפתחים,  הדרישה לעובדים גוברת כל הזמן  והשכר גבוה. (מתחילים בערך בעשרת אלפים שקל לחודש ותוך כעשר שנים ניתן להגיע לשכר של כ 30 אלף שקל בחודש)

תחום החינוך וההוראה הוא טוב לאלה שאוהבים את זה וגם תנאי העבודה נוחים למדי אולם השכר ההתחלתי הוא כמחצית מזה שבתחומי ההנדסה וגם השכר המקסימלי לאחר הרבה שנות ותק אינו מגיע לשכרו של מהנדס.

כמו כן כדאי לשקול עיסוק בתחום הפיננסי - בנקים, חברות השקעה וכיוצא באלו.

למותר לציין כי העיסוקים שמניתי דורשים השכלה אקדמאית.

אבל כבר לפי הכותרת שלך מובן שגם השגת כסף לצורך בניית המשפחה=אידיאל.

להעמיד את זה בתור כסף מולך אידיאלים, מייד זועקת לנו התשובה.

אבל כסף משמעו- פחות תלות בהורים ויותר עצמאות כלכלית. לחיות קצת יותר ברווח (זו לא מילה גסה) ולא לחיות מחודש לחודש. ובהמשך...כסף לפעמים אומר חינוך טוב יותר לילדים. מבחינת מוסדות לימוד, או אפשרויות לחוגים שיפתחו אותם ועוד..

ומול זה- להצליח להועיל בעולם עם הכוחות שקיבלנו מה'. להועיל ב..חינוך טוב יותר, לימוד תורה, עזרה לנזקקים  (כדוגמת 'פעמונים') ועוד אפשרויות שדרכם אנו יכולים להוסיף טוב.

האמת שזה קצת כמו לשאול: מה יותר חשוב לנו-משפחה או חוץ...תחשבו על זה...

שאלה קשה! דעתי...עוד שנויה במחלוקת...(ביני לבין עצמי)

הצד הראשון מכריע.

אם אדם חושב שזה מה שמתאים לו, אז ש"ילך" על זה.

שכרו גם בעוה"ז, לא רק משכורת אלא גם זיכוי הרבים, וגם בעוה"ב.

אשרי מי שזוכה לכך ומתאים לכך.

גם מהוראה/עו"ס אפשר להתפרנס בצורה סבירה.

וגם לאופי הבית שרוצה: קל לומר, ירווחי הרבה כסף בתחום אחר, ויהיה לו זמן לתורה וכו'.

לא שזה לא מציאותי - אבל ניסיון.

לפעמים כשעוסק ב"מקצוע מכניס" - יכולה גם להיות שחיקה בשאיפת "המשפחה התורנית" ושמירת העיתים לתורה.

כמובן, לא מחוייב - תלוי באדם.

אך החשבון העיקרי הוא, שאם הדרך האידיאליסטית הנ"ל באמת מתאימה לו, וגם יש חשבון ריאלי של הכנסה

ממוצעת - הרי שהערך של לעסוק במה שמתאים לתכונת נפשו, לשאיפותיו, וגם לטובת עם ישראל ולרצון ה' - בוודאי

קודם.

ולא ידאג יותר מיד - יוכל גם לגדל משפחה עם הרבה ילדים בעז"ה, וגם להתפרנס. ודווקא מתוך הרחבת הדעת

והשמחה שיש לו ולביתו בכךשהוא עוסק במה שמגדל את טובו ואישיותו ותרומתו.

ענ"ד.

או שצריך כישרון וידע בשביל אותה עבודה (ואז אלו שנים ראשונות וקשות במקצוע, או קשיים אחרים), או שצריך מסירות אין קץ לעבודה (כמו בחברות ההייטק, שימי עבודה שם יכולים להיות 12 שעות ואף יותר, או בדרגי ניהול שונים), ואם באופן זמני יש עבודה "קלה" ומכניסה, תוך שלוש שנים ילמדו את המקצוע עוד כמה אלפי אנשים והשכר ירד (כמו מקצוע עריכת הדין, ובעבר חלק ממקצועות ההייטק).

מקצוע ההוראה הוא מקצוע שלא מתעשרים ממנו, אבל כנראה שתהיה בו עבודה גם בעוד עשרים שנה. באשר למקצוע שלי? אני כלל לא בטוח. אני מכיר מספיק אנשים עם משכורות עתק שתוך כמה חודשים המקצוע שלהם פשוט "התאדה", ועשרות שנות הנסיון שצברו פשוט לא רלוונטיות.

כך שפרנסה זה משמים בסופו של דבר..

לענ"ד, שילך אחרי הכשרונות האהובים שלו, והקב"ה מנהל את העולם.

(אם הוא מורה - יש גם שיעורים פרטיים וכו')

הפרנסה נקבעת בראש השנה לא משנה מה אתה עושה אבל כמובן שהשתדלות יכולה לשנות פה ושם...

מעניין שכמעט כל התגובות הלכו לאותו הצד ואמרו להישאר עם ה"אידיאלים"

כי לדעתי בנושא הזה יש טיעונים כבדים לכאן ולכאן..

ב"ה יש עוד מספיק זמן להתחבט בנושא עד השחרור...

(נקודה למחשבה-איך היו נראות התגובות אם הנושא היה מוצג אחרת-לדוג בכותרת-חיי עוני או הוראה-מה יותר חשוב

-בהמשך למה שכתבה תילה)

או ששאלת שאלה רטורית?

אבל אולי באמת אשים ציטוט שיהיה יותר מובן

עריכה: אי אפשר לערוך, אבל תזרום 

אז קודם כל זו פוזיציה בעייתית כי כביכול את שואפת להפוך למשהו מאוד מאוד שלילי על פי השיר, את שואפת להיות נשואה וכאמור השיר הזה לא מאיר נשואים באור חיובי.

דבר שני זה שרווקים לפעמים רואים את הנשואים בצורה כזו ששכחנו את איך זה להיות רווק ואנחנו רוצים שרווקים יפסיקו להיות בררנים זה לפעמים מתוך רצון לעזור, אנחנו לא היינו בררנים אף פעם, ולא מבינים כל כך את הצורך ברשימת המכולת של החברים שנשארו רווקים וכשמציעים הצעה והיא נפסלת או סתם מנסים לשוחח על העניין, אנחנו מואשמים בניתוק ובחוסר רגישות וטאקט וששכחנו איך זה להיות רווקים, לא, לא ממש שכחנו, פשוט אף פעם לא היתה לנו ממש רשימת מכולת, אף פעם לא היה לנו מחסומים רגשיים בעניין, אנחנו רוצים לעזור לאלה שנשארו רווקים אבל אנחנו מואשמים בהתנשאות אז מוטב אולי שנעזוב אתכם בשקט כדי לא להפריע.

ואז אנחנו מואשמים שאנחנו לא עוזרים מספיק.

ודבר אחרון, נישואין זה לא ארמונות מפוארים לרוב, יש הרבה מאוד התעסקויות שיש כנשואים ואין לרווקים, הרבה פעמים דווקא ההפך, הרווקות היא זו שהופכת אותך לפריווילג בלי צרות פרנסה, עצמאות, גידול ילדים ועוד.

וגם באמת צריך להבין את החשיבות בלהתעסק בשידוכים, כן יש כאלה שיש להם קושי בלמצוא, אבל באמת חושבת שכחלק מתיקון העולם והמוסר האנושי שידוכים זה צריך להיות נחלת הכלל.

ונעלמו, חברה בדיוק התקשרה והציעה. בלה בלה.

אין מה לעשות יש אנשים שמקשים

מורידים את הרמה בשביל כולם.

אין נאמנות.

מסוגלות להתכתב ולדבר ולהתלהב בערב.

בבוקר והנה היא נעלמה.

אני לא לפני הרבה זמן הייתי כל כך תמים שלא הכרתי את זה דיברתי עם מישהי(וזה היה דרך מישהו שהכיר ביננו)וקבענו שלחתי לה הודעה והיא לא ענתה..

אני בלי ווטסאפ וכו' אז ממש לא הבנתי חשבתי שהפל' לא עובד אולי היא לא קוראת הודעות סמס...

התקשרתי גם לא ענתה חשבתי הפל' שלי הלך...

ואז גיליתי שיש שם לדבר  הזה מאז כבר היו עוד כמה דברים דומים...

הייתה לי פעם שהתפניתי לבית חולים בפתאומיות בלי טלפון ולבסוף הייתי יותר מחודש בלי טלפון איני יודע כמה שיחות שלא נענו

לומר פשוט שלא מתאים?

שיש פער זה לא אמור להיות ככה..

אני חושבת שעל הגבר יותר ליזום בין דייט לדייט לפחות לפתוח את השיח . אבל התפקיד שלה זה להיפתח ולא להיסגר

בעיקר עם הקטע שעליה מוטל להיפתח לי זה לפעמים לא זורם ולא כי אני לא רוצה ואני רואה איך זה גורם לנסיגה בצד השני

יש הבדל אם זה תקוע לבין אם זה לוקח זמן..

כאילו אם בחורה לא זורמת איתי כפי שציפיתי אבל זורמת במידה מסויימת ומראה עניין אז זה לגמרי חלק מהמשחק

כי הבחורה חסומה ולא משתפת ..

והבחור גם באנרגיה זכרית פצועה - לא יוזם / רגשי נחיתות / חושב מה היא תביא לי בתמורה .

זה חוסם לגמרי את הבחורה אי אפשר להכיר ככה

ככה יש הרבה קשרים שנתקעים עוד לפני הדייט/ בדייטים ראשונים ,שיכול להיות להם פוטנציאל גדול אם כל אחד היה מתחבר למהות שלו ..

לא יודע לא מתחבר לכל משחקי המגדר האלה

בתור גבר זה ממש מתסכל שהבחורה חסומה.

אבל יש הבדל אם היא חסומה לבין זה שלוקח לה זמן יותר לשתף.. לפעמים קצת סבלנות והדברים נפתחים.

וגם לגבי האנרגיה הזכרית - יש הבדל אם הגבר בכלל לא מביא את עצמו, לבין זה שלוקח לו קצת זמן לצבור אמון ובטחון.

ונראה לי שהעקרון נכון לשני המינים,

שרואים מגמת התמקדות אז זה יכול לתת יותר בטחון ואמון שהקשר מתקדם בצרוה טובה

לא לשחק את כל המשחקים ולא לנסות להיות מי שאתה לא, אפשר להבחין אם בן אדם הוא עצמו או מנסה לחקות משהו אחר

והגיוני שהזמן בין לבין נועד לעיכול,

לכן הפער הוא לא פער שזה הפוך בהכרח שבאחד מהם מרגישים טוב ובאחד מהם מרגישים לא טוב..

לפעמים קרה לי שהרגשתי יותר טוב בין לבין מאשר בפגישות עצמן

כאילו מה שאתה חווה בדייט זו החוויה עם האישה עצמה, נעים או לא נעים יש משיכה או אין קיצור בעיקר רגש, איך הווייבים שלכם נפגשים

ובין הדייטים שההתלהבות והרגש יורדים השכל מתחיל לנתח מה היה ואם זה מתאים או לא

ובתשובה לשאלתך שתי התחושות מאוד חשובות ונראה לי שהעיקר זה איך מרגישים בדייט עצמו, ובקשר למחשבות שבין לבין לראות אם הן באות משכל ישר או מפחדים ודמיונות

הדוגמא הכי בולטת שאני חושבת עליה זה אם נגיד בדייט אתה לא מרגיש משהו מיוחד, מרגיש שזה לא כזה קשור, אבל אחרי זה בשכל אתה חושב שוואו זה אבל בדיוק מה שאני מחפש, אם זה לא דייט ראשון שני אז נראה לי ברור שאין למה להמשיך)

בפגישה עצמה אין דמיונות, הפגישה מאוד מקרקעת את הזוג והם מרגישים מה קורה ביניהם. 

בין לבין הדמיון מפתח, אפשר לחשוב איך מפה להמשיך הלאה, לטוב או למוטב... 

השכל גם נכנס בין לבין ובאמת יש צורך להבין מה השכל אומר ומה הדמיון אומר.

ואם תתבונן בתשובתי תשים לב שהזכרתי גם את הדמיון

להבנתי התייחסת לדמיון כוזב ומה שכתבתי (שלא סותר את מה שכתבת) מדבר על דמיון בכלל, גם ככלי לגיטימי.