פשוט לא אוכלת

פשוט לשים לו משהו... כל דבר! שיחזיק תפוח, פלח תפוז, בננה, ירק מהמרק, לחם... כל מה שיעסיק אותו מספיק זמן שתאכלי. איכשהו אף פעם לא היתה לי בעיה לאכול אולי בגלל שאני לא טורחת להאכיל. רוצה לאכול? בהצלחה! תסתדר אדוני! "יור און יור אוון"!

ילדים בגיל הזה בלי ספק שואפים להיות כל הזמן עם אמא. אם את עם הספר, הוא בטח ממש מעניין. אם את במקום אחר, בטח שם יותר מעניין מהספר (או הצעצוע) פשוט קחי אותו איתך, עד כמה שניתן. את במטבח? תפתחי לו ארון (רצוי של פלסטיקים או סירים), תני לו כמה כפות מעניינות... אפשר גם לשים אותו על השיש, שיהיה קרוב, אם הוא לא שובב מדי, ואם אין מצב שתשכחי שהוא שם. כביסה? יאללה בתוך הערימה... שיכניס אטבים לקופסא, שידחוף בגדים למכונה, שישב בערימה הנקיה בזמן שאת מוציאה ממנה ומקפלת...

כל מה שאמרת קורה!!!!! ויש לנו תמונות שיא המתוקות שלו בתוך ערימות כביסה וכאלה או שאני מפעילה מכונה ופתאום מגלה אותה על תכנית אחרת 

על השיש אין מצב לשים אותו, לא רוצה לדמיין את זה אפילו! הוא ילד שובב ברמות!!!
והארון של הפלסטיקים פשוט כבר לא מעניין אותו!!! ארגנתי לו ארון במיוחד בשבילו... חחחח עם מלאאא דברים מעניינים שאני כל פעם מעדכנת... אבל זה כבר לא מדבר אליו 

ובד"כ אני בהחלט נותנת לו משהו לאכול כשאני הולכת לאנשהו, רק שהפעם זה היה בדיוק אחרי שהאכלתי אותו והוא היה שבע...... לא חכם מצדי  פשוט שכחתי לאכול, עד שקיבלתי סחרחורת ונזכרתי!!!

באמת שאני מרגישה שהמשחקים שלו כבר לא מעניינים אותו... כנראה שנצטרך לסחוב את זה עוד קצת... 

שבין 8 חודשים בערך עד שנה וחצי הם סובלים מחרדת נטישה כזו, שההמלצה היא לזרום איתם ולהיות איתם. מי שכתב את הספר (יפני אחד) אפילו אמר שצריך להזהר לא להשאיר אותם עם בייבי סיטר שהם לא מכירים ממש ממש טוב,  בלילה , כדי שלא יפתחו חרדות.

הילד בגיל הזה עדיין לא מצליח להכיל מציאות של קיים ולא נראה.

מה הכוונה?

הדברים שהוא רואה קיימים מה שהוא לא רואה לא קיים.

לכן כשאת נעלמת הוא חושב שאת פשוט לא קיימת.

(לכן תמיד כשמשחקים איתם 'קוקו' זה קורע אותם מצחוק... )

נסי תמיד לתת לו תעסוקה אבל שתמיד תהיי בטווח ראיה שלו.

אחח הזכרת לי קורסי פסיכולוגיה...

מחקרים חדשים מראים שהם יודעים שהחפץ ממשיך להתקיים, ומבינים איפה חפץ שנפל, וכן הלאה.

פשוט, ילדים קטנים ממש אוהבים את אמא שלהם, ורוצים אותה כמה שיותר קרובה... ויש כאלה שיותר/פחות מאחרים.

כל מה שלא נמצא על הידיים של אמא לא קיים.

במילים אחרות- כדי להרגיש קיום- אמא צריכה להרים אותי

וכל המרבה הרי זה משובח

ורעיון למשחק לקחת קופסא לצבוע וכו'.. ולעשות חורים קטנים ולהכניס בפנים מקלות ארטיקים.

להביא לו לצייר,סיפור בים בם תירס חם ושידפוק עם מקל בסיר ואח"כ שיעשה את זה קצת לבד. וכשהוא אכל את אוכלת איתו.

וכשהוא ישן מסדרים.. או ישנים ביחד 

קופסאות של סימילאק/ מטרנה, או של עוגיות מיני קוקיס,

הכנסה על פי רמות קושי:

חור עיגול גדול באמצע- להכניס פונפונים גדולים

חורים קטנים- להכניס מקלות עץ קטנים (הכל קונים בחנויות יצירה בכמה שקלים)

רמה יותר גבוהה- להכניס לחורים האלה גפרורי עץ צבעוניים (צריך יותר מוטוריקה עדינה)

וחור מלבן- להכניס טיקטים של בגדים או כרטיסים ישנים שלא צריך (אשראי וכו')- יותר קשה כי צריך לכוון שזה יהיה בזוית המתאימה.

וחוצמזה- אהבה של אמא- את נשמעת אמא מדהימה!! הלוואי עלי הסבלנות שיש לך..

יפעת - וואייי בים בם תירס חם!!! איזה נוסטלגיה... באמת כדאי שיהיה לנו את הספר... למרות שאני לא יודעת אם יעניין אותו משהו חוץ מהתמונות שם... אבל לאט לאט...

וגם יפעת וגם קיפי - תודה על הרעיון של הקופסא עם החורים!! נשמע מצוין... מקווה שהוא יאהב את זה...

יש לכן עוד רעיונות יפים שכאלה??? אני רוצה להביא לו איזה משחק יפה שהוא יתלהב ויהנה ממש... ולא יעזוב אותו תוך 3 דקות....

קיפי -  איזה מותק את... אני בתקופה שמה זה צריכה חיזוקים כאלה, זה פשוט נותן לי כוח, ממש ככה... את מתוקה! תודה רבה 

לקחתי קופסת נעלים (כי אין לי מטרנה וכו') - עשיתי בה חור בצורת עיגול לכל מני מרשרשים כאלו חמודים שיש לו. טוב, אני מראה לו איך להכניס, והוא ממש מתלהב שהם מרשרשים וזה... ואז אני נותנת לו לשים לבד, ומה הוא עושה?! מוריד את המכסה (שבו גזרתי עיגול!) ומכניס הכול לתוך הקופסא 
כאילו - "מה את מסתבכת, אימא?!"

איזה ילד!!!

חשבתי להדביק עם סלוטייפ... אבל אז מה אני אעשה כל פעם שנרצה להוציא את הדברים מהקופסא?!

יש אולי עוד רעיונות למשחקים לגיל שנה?.. 

איזה בונבון!!

עשית את החורים על המכסה?

וגפרורים יכולים לעשות עבודה טובה.

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק 

צבעוני יש להם יפה ממש!

נדמה לי שגם לבן.

ונעימות מאד.

אגב לא יודעת גיל אבל גם בפוקס יצא לי לקנות מכופרתות יפות במחירים טובים יותר.

חולצה משבצות צבעונית,

יודעת שיש כמה סוגי ייצור - בערים חרדיות בטוח תמצאי סניפים שמוכרים

איזה סוג חומר את צריכה?

לא נראה לי שיש חולצות כאלה מכותנה...

יש חולצות טריקו עם צווארון ושלושה כפתורים שהבד שלהן נעים יותר, אבל גם לא יודעת אם מכותנה. אני מכירה בלידר.

בהדס מינילאב יש בטוח

לדעתי גם בתמנון

גם חולצות פולו

אולי אפילו באורבניקה

יכול להיות שאת חושבת על בד סריג שעשוי מכותנה? כמו גופיות או חולצות טריקו? ג'רסי למשל זה סוג סריג שיכול להיות עשוי מכותנה.

זה באמת סוג בד שונה, אבל גם סריג וגם אריג יכולים להיות עשויים מכותנה בלבד או מתערובת כותנה. 

אני מחלקת את העולם לבדים נעימים ולבדים לא נעימים. הבד של החולצות המכופתרות לא נעים מבחינתי, לכן הסקתי שהוא לא כותנה (שאמורה להיות נעימה).

אבל באמת אף פעם לא ממש התעמקתי ברכיבים של כל בד...

יש גם כותנה שהיא בד אריג. כלומר בד לא נמתח.

רלוונטי, וחשוב מאוד, למי שלא - כנראה שהתלוש מספיק

אם זה סעיף חובה זה מה שהייתי עושה 

בס"ד

לא פירטת אבל נשמע כואב מאד ❤️‍🩹

בגלל שביקשת עצות: שקלת טיפול כדי לעבד את מה שהיה? מהמעט שכתבת מזכיר קצת תגובות פוסט טראומטיות. המוח והגוף זוכרים את הטראומה ושולפים אותה בכל מיני הזדמנויות וכשזה קורה, זה גורם לכאב ולשיבושים של כל מיני הסיטואציות.

מצד אחד חצי שנה זה עדיין די טרי לחוויה קשה.

מצד שני נשמע שאת סובלת ושזה פוגע בך ביום יום 💔 וטיפול טוב יכול לעזור עם זה.

חיבוק גדול שוב!

בע"ה שמכאן תראי רק אור ומתוק תמיד!!!

לידה שקטה.

בעקבות הפסקת הריון.

ועכשיו צריכים טיפולים.

והמלחמה הזאת דחתה את כל התורים...

זה נחשב טראומה? לא יודעת

בעקרון קיבלתי 12 פגישות עם עו"סית. הרחיבו לי כי עברנו לטיפולים, אבל אין כמעט תורים.

אמן!!!

לגמרי טראומתי

וקשה גם לחשוב על העתיד ומה שתצטרכו לעבור

שולחת מלא כוחות

חיבוק על זה🩷

אולי אם את לא מקבלת מענה מספיק דרך הקופה, שווה לשקול ללכת לטיפול באופן פרטי כדי לעבד את זה.

ומצד שני כמובן שזה הגיוני לגמרי להמשיך להתאבל על זה. זה גם יכול להמשיך לכאוב עוד שנים, וזה בסדר שכואב🩷