שיש הבדל בין ההתמודדות כאן ועכשיו, ברגע האמת שבו הילד רוצה לעשות מעשה, לבין ההתמודדות הכוללת בבעיה והחינוך לציות, לבריאות וכו'.
לדוגמה, ותודה לרב אורן שלימד את זה, אדם שחלילה גונב, לא נאמר לו "קשה לך להתאפק, אז תגנוב רק פעמיים בשבוע ולאט לאט תיגמל". ברגע בו הוא נכשל בגניבה חלילה, או בדרך לשם - ברגע הבוער - נצעק ונעצור אותו אפילו פיזית, זה לא יקרה לידינו. ובזמן אחר בו ניתן לדבר בהיגיון, נסביר את החשיבות, הנכונות והטוב שבעזיבת המעשה הרע.
זו אמנם דוגמה קיצונית, למעשים רעים בתכלית, שלא כמו ממתקים. אבל זו דוגמה שעוזרת לי ביומיום להתיחס למעשים גבוליים מבחינת הקוים האדומים שנראים לי נכונים בבית.
ברגע הבוער, חשוב לחתוך את ההחלטה (לכאן או לכאן) בלי להשאיר מקום לדיון.(משפט מאד פופולרי אצלנו בבית (בעלי המציא, לא אני) זה "אז מה אם שאר הילדים עושים כך או אחרת, אני אמא שלך ולא שלהם, וכך אמא החליטה". כלומר - לא נורא שכולם זוללים, אני אמא והחלטתי אחרת.)
ברגע הנינוח יותר, אפשר להסביר למה זה לא בריא, למה הילדים האחרים יבלו כל הערב בשירותים... למה החלטתי פעם שאני מרשה והיום כבר לא. אפשר לשמוע את הילדים, להקשיב, להתדיין, כי אמא בהחלט רוצה לשמוע.
וכך כשיבוא שוב הנסיון, אפשר לומר "כעת זה לא זמן לשאלות, כך החלטתי, כשתירגע נוכל להסביר למה ואיך".
ושוב, כמו שאמרה יעלק, אפשר לקבוע מתי כן מותר, ולשמוח עם הילדים, וברגע שלא הרשיתי והפיתוי מאד גדול, אפשר לקבוע לילדים שלפעמים אפשר ולפעמים לא. כעת - אי אפשר. במצב רגוע יותר להסביר שיש דברים שלא תמיד עושים, אפילו שהם מותרים - כמו חמץ בפסח, כמו להדליק אור בשבת.
לסיכום, אני מקוה שברגעי האמת אצליח בעצמי ליישם את הרעיונות האלו... אין ספק שזה קשה. בהצלחה!