שאפילו להצמיד את הפל' לאוזן אתם לא מסוגלים?
ופתאום דוחים שטיפת ידיים כי המים קפואים???
שאפילו להצמיד את הפל' לאוזן אתם לא מסוגלים?
ופתאום דוחים שטיפת ידיים כי המים קפואים???
לא, פשוט כי אצלנו כבר יש דבר כזה.. והוא מזה יעיל במצבים האלה.. לוחצים על כפתור והמים פשוט מתחממים!! אתם יודעים איזה נחת זה לשטוף ככה כלים? כבר רבים מי ישטוף
וסתם מרתיחים פעם אחת וזה מחזיק להרבה זמן, אז גם בנטילת ידים אחרי כמה שעות יהיו וכו'..
מומלץ בחום!!

![]()
![]()
ד"ר שוקובעזהי"ת.
הדבר היחיד ששווה געגוע לדירת שירות 
בנדא מצוי!!הכי טוב לשטוף פנים עם מים קרים, מים קרים הכי מעוררים.
אבל להתקלח- זה כבר משהו אחר.
מגיעים לעבודה, ומשתמשים במים שנותרו בקומקום מהקפה של המכורים בשביל ליטול ידיים...
![]()
![]()
בעזהי"ת.
או כשהדוד לא היה עובד או משהו כזה, היינו מתקלחים ככה..
אבל זה זיכרון ממש ממש ישן...
מי איתי? 
כולה להתקלח! אפשר להסתדר טיפה בלי...
אתם יודעים, ככה איזה יום יומיים, שבוע שבועיים, חודש חודשיים... 
![]()
![]()
B-I-N-G-O, and bingo was his name-o...
בעזהי"ת.
מספרים על תלמיד בשבי חברון, שהתקלח, ואז החליק לו הסבון אל מחוץ למקלחת שלו, לשטח הציבורי..
ואז הוא צעק למישהו שבדיוק נכנס "היי, מי זה שם?"
ההוא ענה: "זה משה.."
אז ההוא מהמקלחת צעק לו "משה גבר, זרוק לי את הסבון בחזרה!"..
מסתבר שזה היה הרב משה בלייכר 

אחרי כמה זמן הבחור חזר להכרה? (מקווה שלא החליק חלילה במקלחת) 
בעזהי"ת.
זו אגדה עתיקה.
ומאחר ואנחנו מאמינים בתורה שבעל פה..................
|חופר לקראת מבחן במושגים בתושב"ע מחר| |מת|
מי שמאמין לכל מייסע צדיקים - פתי;
מי שלא מוכן להאמין - אפיקוירס 
בהצלחה!!!
|קיש, שהלוואי עליו ככה איזה מבחן כזה עכשיו...|
רחלקהבעזהי"ת.
יש לר מרצה שאומר,
בזמן הלימוד אני כופר. כן! כופר!
אבל לפני ואחרי אני מאמין בחכמים ובסמכותם...

קיש קיש קריא! לך תיגש מחר במקומי...
בעעע
למה הרמב"ם והרמב"ן תמיד חולקים?!
ולמה בנות לא יודעות להבדיל בהגייה בין הרמב"ם לרמב"ן???
[טוב, יש ייתרון למחלוקות שלהם. פשוט זוכרים שיטה אחת, והשני- בדיוק ההפך
]
החידוש אצל מרצה זה הלפני והאחרי 
מעניין מי ייסד את החילוק הזה בהטעמה, מלעיל מלרע...
בדיוק להיפך - זה הראב"ד, לא? 
רחלקהבעזהי"ת.
המרצה הזה חצוף אחרי הכל, דפק אותי בציון 
פשוט אומרים, שמונה פרקים לרמב"ם, א"א להגיד שמונה פרקים לרמב"ם... זה לא מתגלגל 
לוידעת מה הראב"ד, הוא מחוץ לתחום כרגע 
קמעא קמעא...
אותי סינג'ר המורה למחשבת ישראל להכין בוורד את כ-ל השאלות הפוטנציאליות לבגרות,
עם תשובותיהן המנומקות, כהכנה...
בעזהי"ת.
אחשלי עשה את זה ידנית... חרשן 
מזל שעשיתי ת'בגרות אחריו 
בעזהי"ת.
אפשר לשגע ככה אנשים 
אח שלי אמר ככה, ואח שלי אמר אחרת, ואח שלי בכלל ערס!!!! 
אה, וזה רק אחים... מה קורה עם האחיות?? שואפים לאינסוף... 
אני אזכור לך את זה בוסף סמסטר
רחליקה!! ב"הצלחות מחר!!
אם את צריכה משו- את יודעת שאני
פה...
מישהו מכיר מעשה מפדח טילים משבו"ש אחד והרב צבי קוסטינר שליט"א?
(הוא מוכר, רק שכחתי את הפרטים המדוייקים...)
זה מייסע משעשע ביותר. מישהו? 
כתמר יפרחשבושניק שהתיישב בארוחת ערב במקום,ואמרו לו "בחור,זה המקום של ראש הישיבה" אז הוא זז, ואז 'בחור' אחר התיישב שם והשבושניק אמר לו "בחור,זה המקום של ראש הישיבה" והבחור ענה "אני בטוח שהוא יסלח לי.." וכשהם החליפו פרטים ה'בחור' לא ציין את התואר "רב" לפני שמו והשבושניק נוטף השוקו קרלו -עשה את שלו 
הרסתי?
אכן, זה זה!
טענקס 
זה עם האף? 
עכשיו אני כבר ממש סקרנית....
בעזהי"ת.
עם המשקפיים והזקן...

משקפיים...
![]()
![]()
גם אם רצה..
<צ>
חחחחחחחחחhodaiadזה או זה או לסיים את השבוע עם ראסטות 

-משה ר-
רחלקה
![]()
![]()
-משה ר-אחרונהשיהיה.
מה לעשות כשאני יודע שנשארה לי עוד שנה אחת בלבד עם סבא?
אהלן,
קשה לשאול דבר שכזה.
זאת שאלה סופר רצינית- כי קל לומר בדיעבד אחרי שמשהו נפטר "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"..
אבל עכשיו כשאני במבט קדימה על העתיד
- אני לא חושב שזה נכון ובריא לעצור את כל שאר עיסקי חיי בשנה הקרובה -
עם כל הצער והפחד ממה שעתיד לקרוא (אפילו אם אתחרט עלך זה בדיעבד),
לכן אבקש עזרה במציאת הדרכים האיכותיות לזמן שנשאר לנו ביחד.
אשמח לתשובות מהחיים עם פירוט מהלב כיצד כיצד עשות את זה בצורה אמתית, לדוג': "לשבת לשיחה כל שבוע - ותקפידו להסתכל אחד לשני בעיניים, כך היה לי ולאמא שלי בשנה האחרונה שלה" וכדומה.
אבל מוזמנים להשתפך..
מתחנן לתשובות
סבא שלי נפטר לפני שבועיים, אז בדיוק יודעת לספר איך זה מרגיש "אחרי".
לפני שלוש שנים, הייתה תקופה שהוא רצה שאני אגיע להיות איתו כל שבוע, ואמרתי שכן, אבל המציאות, החיים, והעובדה שלא ממש רציתי - זה לא קרה.
האם אני מתחרטת על זה? שאלה מורכבת.
בסוף אני מסכימה שאי אפשר לעצור את החיים, ואי אפשר לתכנן את הדברים לפי מה שיכול לקרות.
(ספציפית אצלנו יש משהו שכמעט קרה, וכואב מאוד שהוא לא, אבל זה לא שיכולנו לדעת)
מה כן לעשות: לקבוע זמן קבוע להגיע, להקשיב לסיפורים שלו, ואם אתה רוצה שזה ישאר - אז לצלם.
לשאול אותו את כל מה שלא יהיה אפשר לשאול אחר כך
מה שכן מתחרטת על שלא עשיתי - אבל ספציפי יחסית לסיטואציה אצלנו - לנסות להגיע יותר מפעם בשבוע, לנסות להגיע אליו באמצע שבוע גם אם לא הייתי בבית בשבת, לנסות ללמוד ממנו דברים שהוא אוהב לעשות או שחשובים לו, בעיקר כי זה יהיה נורא משמעותי בשבילו
בשביל לא להרגיש את מה יכולתי לעשות..
אני יכולה לעשות עכשיו?
אז עושים.
מעולם לא היו לי סבים. אבל אם אשליך את השאהלה על מה שאני מכיר אני מדמויות אחרות שהן מודל בחיים שלי. אז הייתי קופץ על כל הזדמנות ליצור שיח או לבקר וגם ללמוד איתם ומהם
ביקשת תשובה מנסיון?
אז האמת שמנסיון של תקופה אצל סבא שלי כשסבתא נפטרה
אנוכי ובנדוד שלי היינו אצלו הרבה
היה לנו חדר קבוע חח מסודר כזה והתחלפנו עליו
היינו עושים אשכרה משמרות
ושתינו עד היום זוכרים את זה כתקופה משמעותית
היה בזה ערך מוסף כי סבא שלנו היה סוכרתי..
אז זה ממש היה משמרת.. וכאן אנסה לשתף קצט ממה שעברתי
אז קודם כל - הכי חשוב - אם אתה חושב "ללכת על כל הקופה"
i.e. לישון אצלו לילות שלא יהיה לבד אז זה מבורך.. רק תשים לב לדברים הבאים
חוויה אחת זה בסוף הגבולות גזרה.. תמצא לך את שגרת היום שלך
סתם למשל חצי מהתקופה הייתי בגינון.. אתה לא בא להתנחל אצלו בדירה (לא שזה רע חח)
וחשוב יותר תחשוב על הדינמיקה מה משותף על מה אתם יכולים לדבר איתו או _מה אתה יכול ללמוד ממנו_
וגם מה אתה יכול לעשות כדי שהאוירה תהיה יותר נעימה נגיד תיקנתי אצלו דברים ושאלתי אותו על זה שאלות
סבא שלנו היה מאנץ' אמיתי הוא שמח מאוד על זה זהיינו אצלו ובאמת שימחנו אותו
למדנו ממנו הרבה יותר בנדודשלי
דבר שני תחשוב שזה השנה האחרונה של סבא שלך..
אני לא מכיר את המקרה אבל תחשוב.. כי בסוף זה השנה האחרונה שלו
למשל סבא שלי עד קצט לפני היינו הולכים לדף יומי ביחד וזה היה מטורף גם אם לא תמיד התחברתי ל"להריץ דפים בלי להבין"
היה פה רובד נוסף וחשוב מאוד..
ופה גם אציין שתחשוב לא לכולם מתאים לשרוץ כל הזמן אצל סבא שלהם.. מבין?
מה המרחק ביניכם? אתה יכול להתנייד בטוב? כמה זמן אתה יכול לשרוד אצל סבא שלך לפני שאתה
completly out of your mind קח את זה בחשבון
תראה בשבילי זאת הייתה חוויה משמעותית מכמה בחינות
א - ימי שישי אצלו בבית כשהוא לא עבד היו מעניינים..
ב - סבא שלי הרגיש שהוא בעצם לוקח עלי אחריות.. שזה היה חשוב לו (נראה לי לפחות)
ג - הוא ממש עזר לי להתארגן על עבודה
ד - לקראת הסוף - אז כן אכתוב על זה פה
לגבי "חבל שלא הייתי איתו כל רגע מהחיים"
אז מצד אחד זה החיים שלך אבל כן הייתי מייחס למשפט הזה חשיבות
בעניין של כן לעשות מאמץ - בסוף _אתה תמיד קודם_ אבל אתה יכול גם לעזור לסבא שלך וללמוד מזה..
בהצלחה
יישר כח שאתה חושב על זה..
גם אם תהיה אצלו נגיד 2 לילות בשבוע הפגת בדידות ועשית טוב כנראה
אבל מי אמרך שזה השנה האחרונה?
לשתף בהתלבטויות רציניות שיש ולנסות לקבל עצות (אין חובה לפעול לפיהם, אבל כדאי להכיר, מן הסתם יש לו ניסיון חיים)
ניסיון להתראות כל שבוע/חודש, כתלות בזמן שיש.
לנסות לדאוג שיהיו שבתות יחד ולמצוא זמן להיות יחד בשבת.
אנחנו רצינו לעשות את זה ותכננו אבל כל פעם דחינו - ולצערינו הוא חטף שבץ ואיבד את היכולת לדבר.
אז סבא איתנו עדיין, אבל את הקול שלו כבר איבדנו.
תסתכל מהזווית שלו מה יעשה לו טוב
לא צריך לעצור את החיים כדי להיות נוכח באמת. לפעמים דווקא הדברים הקטנים נשארים הכי הרבה: ארוחה משותפת, שיחה בלי טלפון, תמונות, הקלטה של סיפורים מהעבר, ואפילו לשאול אותו שאלות שמעולם לא יצא לשאול. העיקר הוא ליצור זיכרונות שאתם באמת חולקים יחד, בלי להפוך כל מפגש ל"פרידה אחרונה".
כמו איך בכלל הצליחו להגיע לתא הטייס עם הכוח G שאמור להיות בצלילה של המטוס
או למה לא רואים דברים עפים, ומזוודות נופלות מהמדפים וכו'
(אני לא בקיא בדברים האלה, אז אין לי מושג)
מה אתם מעדיפים, לצאת לטיול עם חברים או עם משפחה? ולמה?
צריך לבחור רק אחד, העדפה הכוונה אחד על פני האחר, כלומר כשיש לך רק אופציה אחת.
עם משפחה יש הרבה הזדמנויות,
עם חברים יש פחות.
לפחות ככה זה אצלי
משפחה שלמה בדרך כלל זה חיבור בין אנשים שההעדפות שלהם קיצוניות בהבדלים. למשל תינוק בן שנתיים ומתבגר בן 14.
כשזה משפחה, עדיף לפצל, בדרך כלל.
כשזה חברים - עדיף לבחור חברים עם העדפה דומה לאותו סוג של טיול.
משהאחרונהאוף נמאס לי שהחיים האלו מרגישים לי כמו ג'ונגל שצריך איכשהו לשרוד בו..
ואני כותב את זה בתור מי שב"ה לפחות בסביבה הקרובה אין בעיות בריאות/מוות וכו'.. (לא על אפחד מאיתנו..)
נגיד בכל מה שקשור לכסף ועבודה..
רבאק בן אדם למד תואר ראשון כלשהו במדמ"ח/משפטים/כלכלה וכו..
לפעמים חודשים לא מוצאים עבודה, עוד ראיון ועוד שלב בראיון.. גם כשמוצאים יש פיטורים..
אנשים מתיעצים על משרות בפייסבוק והתגובות מראות שהשכר הוא רעב.. שקשה למצוא משהו. שהשוק מוצף.. שצריך ניסיון.. שעוד רגע הai יחליף אותנו..
דיי מה ביקשנו משכורת ממוצעת/ממוצעת + בתחום שעמלנו עליו 3-4 שנים..
שמעתי לא פעם שהשכר הכי קריטי שחוסכים /משקיעים הוא בין גיל 20 ל30 ובשנים האלו אנשים טובים ולא עצלנים, עושים שירות צבאי, יוצאים לקצונה, לומדים תואר 3-4 שנים ובסוף לא מוצאים משרה נורמלית...
אני כמובן כותב על עצמי, אבל הרושם שלי שלא מעט חויים( במידה כזו או אחרת) את הקושי הזה ועוד עם ילדים שכירות משכנתאות..
עצה/תגובה/ביקורת בונה יתקבלו בברכה..
אבל יציבות כלכלית לא נוצרת בהכרח מרכישת תואר או מקצוע והגשת קו"ח. השוק הרבה יותר רחב וגדול מזה.
אם למדת כלכלה אז זה בסיס לדעת את זה.
ומניות?
מוזמן להרחיב מעט אם תרצה..
בכל אופן, אכן מבאס, אני הצגתי את הרף המינימלי בעייני..
מהצד של ההכנסות
כן יש שוק עבודה שיכול להיות קשוח וAI שמשנה דברים והרבה אנשים על משרות
אבל עדיין רוב העובדים בינוניים ומטה
אם רוצים להצליח יותר
צריך להיות עובד טוב יותר שתורם יותר למערכת
ראש גדול
רצון ללמוד ולהתפתח
לתת ולקבל מעבר
למצוא עבודה שאוהבים ורוצים להשקיע
יש משרות שצמאות לעובדים טובים
ככה אפשר לא רק להגיע למשכורת ממוצעת אלא יותר
מהצד של ההוצאות
רוב האנשים צורכים את מה שהם חושבים שהם צריכים
ואולי הם באמת צריכים
אבל התנהלות נכונה מתחילה בצריכה בהתאם להכנסה
לצרוך פחות מההכנסה
ואז נשאר כסף לחסוך ולהשקיע
בגילאים צעירים זה קשה יותר
כי אז ההכנסה יכולה להיות נמוכה יחסית
אבל אם מבינים את הקונספט שלא מוציאים מה שאין
אפשר להתנהל נכון גם בהכנסה נמוכה
ואז כשההכנסה גדלה אפשר לחסוך יותר
בשנה הראשונה אחרי הטבח, היו דיונים ארוכים "איך יחגגו שמחת תורה מעכשיו", מעניין אותי אם נשאר משהו מכל זה, והאם יש בתי כנסת שאכן עושים משהו שונה, או שהכול כרגיל?
במקום מגורי החרדי, לצערי אין אפילו הוו"א לשנות משהו "ממה שרגילים", אבל מעניין איך זה במקומות אחרים.
שינה קצת. נשאר רק ההקשר ההיסטורי של היום, ומופנית כלפינו הדתיים פחות ביקורת על החגיגות ביום הזה.
עדיין מופנות ולכן זה שינה קצת. אבל גם קצת הוא חשוב
נכון, גם שינוי קטן בטון או בהקשר יכול להיות משמעותי, במיוחד כשמדובר בנושא רגיש עם מטען היסטורי וחברתי.
פוליטית יותר מאשר עניינית?
אתן לך דוגמא -
אתמול ראיתי ברשת חברתית מסוימת שאנשים רבים מתחו ביקורת על כך שהיו חגיגות ביום הטבח. בעיקר שחגגו במתחם הנובה אבל לא רק (דווקא לגבי מתחם הנובה זו ביקורת שאני יכול לקבל). אחד השווה את זה לחגיגות ביום השואה.
כתבתי לו שלידיעתו התאריך הוא ה3.10
(הרי הוא לא באמת מציין את שמחת תורה תשפ"ד אלא את ה7.10. אבל אם אפשר למתוח ביקורת כלפי דתיים למה לא?)
ולא כתגובה לפסטיבל חטופים כזה או אחר
לכם גם התייחסתי דווקא אליו. אבל הפוסט שם אכן עסק באירוע שהתקיים בנובה
במחילה, אלה אנשים טיפשים שזזים לפי החליל של דף המסרים שהם לא מודעים לכך שהם מקריאים אותו.
אנחנו רוקדים בשמחת תורה ושמחים בפורים ושמחים בסוכות ומדליקים בחנוכה (אגב, האם הפסטיבל בחנוכה זה בסדר למרות שבתאריכים האלה היתה השואה?) אפילו שהשואה באירופה הייתה 5 שנים וכל אחד מהחגים בלוח השנה קרה בה. החג מבטא משהו נצחי, והטבח - כל טבח או אסון - הוא זמני ונקודתי ביחס לנצח. ולכן לא מבטלים את הנצח מפני הזמני, אך מזכירים את הזמני גם בתוך הנצח. אצלנו הקפה שישית הפכה להקפת זיכרון, ספציפית (גם לצערנו יש לנו נופל מהקהילה שההקפה לזכרו).
לכן תיקנו לומר יזכור ואל מלא רחמים; לכן תיקנו אב הרחמים.
שלא מתאים לצורה בה הורגלנו לחגוג אותו...
עשו הקפה אחת המוקדשת להודיה והקפה עם תפילה להצלחת חיילינו וביזכור בשמחת תורה מוסיפים כקהילה משהו לזכר ההרוגים בטבח
ששרים בה רק שירים רגועים/עצובים ולפניה אומרים כמה מילים על זה שהשמחה מהולה בעצב, בזיכרון וכו'
מעניין לראות שהשאלה הזאת עדיין חיה גם שלוש שנים אחרי. נראה שאין תשובה אחידה: יש קהילות שמשלבות זיכרון בתוך ההקפות, ויש כאלה שבוחרות להמשיך כמעט כרגיל. דווקא המגוון הזה מעניין לראות מה באמת נשאר כמנהג קבוע לאורך זמן.
במה? איך זה בא לידי ביטוי?
ואם לא - אז למה לא בעצם?