~בסיעתא דישמיא~
נשמות:
ישלי משו-מין וורט נחמד לחיים שחשבתי עליו בשבת: (מקווה שזה מובן..) אז ככה- הלכתי על קצה במדרכה, על האבנים הארוכות האלו בצבעי אדום-לבן,
היה לי די משעמם אז הלכתי עקב בצד אגודל- ובדקתי כמה צעדים של הכף רגל שלי ממלאים את האבן,
כל אבן הלכתי 4 צעדים.
אבל כל פעם כשהנחתי את הרגל בפעם הרביעית בתחום האבן- הרגל המשיכה קצת למשבצת הבאה,
וככה כל פעם בצעד הרביעי, הרגל בלטה יותר והתקדמה יותר לתוך האבן הבאה,
עד שבסוף-הצעד אחרון נהייה הראשון במשבצת שאחריו. ו
ככה עודפ'ם הצעד הרביעי בלט קצת, ואח"כ יותר ויותר עד שכל הרגל עברה לאבן הבאה בצעד הרביעי,
ולא יודעת למה זה קפץ לי, אבל חשבתי על זה בתור משל, שכל ה4 צעדים בתוך האבן- זה הדבר שבשגרה,
הרגילות שלנו לדברים, עושים כל פעם אותו דבר, ישנים, קמים, מתפללים, לומדים, אוכלים, לומדים, מדברים
( ה"מדברים" זה חלק מה"לומדים"... ) וכו' וכו'... כל יום אותו דבר.
ובתכל'ס- לא ניראה כ"כ שאנחנו מתקדמים לאנשהו , הכל אותו דבר בכללי, כל החיים ב4 צעדים כולה,
שחוזרים על עצמם באותה מתכונת.
אבל לא, אנחנו כל הזמן בהתקדמות, כל פעם הרגל מתקדמת קצת למשבצת הבאה, מתקדמת טיפונת,
ממש צעד קטנטן ובלתי מורגש, אבל מתקדמת!!
(ואני לא מדברת על השינויים הגדולים שכן מרגישים אותם, אלא ממש על השגרה השגרתית והמשעממת ביותר)
עד שלאט לאט- כל הרגל עוברת לשלב הבא, וכובשת אותו, והוא בעצמו נהייה השגרה- ה4 צעדים הבאים,
שגם בהם כל הזמן יש התקדמות ליעד הבא, וככה בעצם אנחנו כל הזמן בהתקדמות ובכבישת יעדים חדשים,
גם אם אין לנו כוונה מיוחדת ולא עשינו בשביל זה הכנות ותכנונים... עצם השגרה- מקדמת אותנו!!! אבל זה לא אומר גם שלא צריך לעשות השתדלות. וגם- אם צריך מידי פעם- אז לצאת מהשגרה, לנסוע לאנשהו,
לעשות משו כיפי ומשחרר, כדי שלא נטבל יותר מידי בשיגרתיות שלנו...
ומוסר השכל קשור לחודש (בכולזות-המדריכה הדגולה..):
צריך ללמוד מהפרחים לא לקמץ בחיוכים!! + הבכרה המסורתית של סבתא רבא שלי
(בערך בת 99 ב"ה בלי עין הרע טפו טפו טפו):
"שהדרכים יהיו זרועים בפרחים!!!"
טובי שבט ;) שמח!!
מלאנתא חיבוקים ונשיקות! אוהבתותכן ה-מ-ו-ן!!!
כל הכבוד למי שקראה עד הסוף!! אני שולחת חיבוק ונשיקה גדולה
!!
אני ממש ישמח אם תגיבו!!
)