(מתוך "דף קשר" - לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל. קיש)
על פי הבנתי, ההסכמה האחרונה בין הרמטכ"ל לרבצ"ר בעניין שירת הנשים כוללת שלושה סעיפים:
א. חייל שומר מצוות יחויב בהשתתפות מלאה בטקסים רשמיים של צה"ל, גם אם תשיר בהם זמרת. הוא יורשה לאטום את אוזניו בהצנעה ולהשפיל את עיניו בעת הופעתה.
ב. בטקס או בהתכנסות של היחידה שבהן תשיר זמרת, יכריע מפקד היחידה, על פי שיקול דעתו, האם לפטור את החייל שומר המצוות, שיבקש להיעדר בעת שירת הזמרת. אם המפקד לא יפטור אותו מכך, החייל יחויב להיות נוכח בעת שירתה (זה היה האירוע שבעקבותיו הודחו ארבעה צוערים תלמידי ישיבה מקורס קצינים, לאחר שהמג"ד סרב לבקשתם להיעדר מחלק זה של האירוע היחידתי, והם עזבו את האולם בעת שירתה).
ג. חייל שומר מצוות ישוחרר מפעילות הווי ונופש יחידתית על פי בקשתו, אם תהיה שם הופעה הנוגדת את אמונתו ואת ערכיו.
אני יכול להבין את הדרישה, שלעיתים תופיע בטקסי צה"ל גם זמרת. אך אני מתקשה להבין ולהזדהות עם חיוניות הופעת זמרת בכל טקס רשמי בצה"ל, ואני מקווה שצה"ל יקפיד על עקרונות מינימאליים של צניעות בעת הופעתה. עם זאת, אני מקבל את הצורך של שומרי המצוות לחיות עם החלטה זו ולכבד אותה. ההיתר ההלכתי יבוסס אפוא, על 'לא אפשר ולא מיכוון' (פסחים כה
. אם החייל אינו מכוון ליהנות מהופעתה של הזמרת, ויציאתו מן הטקס נגד הפקודה (ונגד הנימוס הבסיסי) תוגדר כ'לא אפשר', הרי אין לחוש כאן לאיסור.
אני ודאי שמח על הסעיף השלישי בהסכמה, ואני רואה בה הישג לא מבוטל של הרבצ"ר, ויש לשבחו על כך! את השורות הבאות אקצה לדיון בסעיף המורכב יותר, הסעיף השני.
ב
הנימוק שניתן להכרעה על פי שיקול דעתו של המפקד היה, שאם אנו נותנים אמון במפקד, שישלח את החייל אל מקומו הנכון בשדה קרב, עלינו לתת בו אמון גם בשאלת חיוניותו של החייל בעת גיבוש היחידה בערב היחידתי.
יש במסקנה זו היגיון, מהנחה שהמפקד יעשה את שיקול הדעת רק בשאלה עד כמה חיונית הימצאותו של החייל בעת שירת הזמרת, לצורך גיבוש היחידה, ועד כמה גיבוש זה חיוני לצורכי הביטחון, הישירים או העקיפים. לדעתי טענה כזאת של המפקד תעורר אמון בעיקר אם פעולות המפקד לגיבוש היחידה יבואו לידי ביטוי גם בתחומים נוספים. כך למשל, אם במסגרת גיבוש היחידה הוא יפעל גם ל'צדק חברתי' ביחידה ולצמצום פער המעמדות בין הוותיקים לבין החדשים-יותר בעומס השמירות, התורנויות ושאר השירותים.
אך קיים חשש לא מבוטל, שחלק גדול מן המפקדים שידרשו מן החייל שומר המצוות נוכחות בעת שירת הזמרת, יעשו זאת כדי ללמד את החייל, שפקודת המפקד חשובה מערכי התורה שעליהם גודל החייל עד ליום שהגיע לצבא. בדרך זו התבטאה גם ראש אכ"א בסערת הוויכוח על שירת הנשים. כאן עלינו להבהיר לעצמנו שתי נקודות:
א.
אין שום דבר בעולם, כולל צרכי פיקוח נפש וצרכי מלחמת עם ישראל, החשוב דיו כדי להעביר אותנו על מצוות התורה ועל הברית שכרתנו עם הקב"ה בהר סיני לשמור את מצוותיו. כל היתרי פיקוח נפש, היתרי מלחמות ישראל והיתרים אחרים לעבור על מצוות לצורכי השעה הם חלק מובנה בתורה. כשחייל מתאמן בשבת אימון אחרון לקראת פעולה שתיערך במוצאי שבת מעבר לקווי האויב, הוא עושה בכך את מה שהקב"ה ציווה עליו בתורתו לעשות, והוא אינו דוחה את התורה מפני צרכים אחרים. כיוצא בו כשהוא מתיר לעצמו במקום צורך גדול את מה שהותר בהלכה מפני צורך גדול.
ב.
כאשר רוצים להעביר אדם בכוח על מצווה בתורה, גם אם מדובר במצווה קלה, כדי ללמדו שיש ערכים החשובים משמירת התורה, לכאורה אין מנוס מלדון בשאלה זו במסגרת דיני העברה על דת. כאשר מדובר על דגל המונף על ידי בכירי צה"ל (ובמקרה דנן ראש אכ"א, וידוע לי שהיא אינה יחידה בכך), של הצורך ללמד את החייל שומר המצוות, שהפקודה חשובה מהן, לכאורה אין מנוס מלדון בכך במסגרת העברה על דת בשעת גזירה. יש מקום רב לדחות את דבריי ולומר, ששעת גזירה היא רק על ידי 'מלכות הרשעה' בעת שהיא מוכנה להרוג יהודים כדי לעקור את כל התורה, וזה רחוק מאוד מן המקרה שלפנינו.
אך מדבריו של הרב סולוביצ'יק בספרו לגבי הצורך לשמור על ההפרדה בין גברים לבין נשים בבתי הכנסת נראה היפך החילוק שניסיתי לעשות בין המקרים:
ככל שיגדל הקושי, ככל שיהיו הלעג והקלס עוקצניים יותר וככל שיגדל מספרם של המתנגדים, כך ייעשה העיקרון למקודש יותר. כשם שתגדל גם חובתנו הקדושה להגן עליו. לדעתי המאמר ההלכתי "בשעת גזירת מלכות אפילו מצווה קלה ייהרג ואל יעבור... אפילו לשיוניי ערקתא דמסאנא" (סנהדרין עד.), התובע מאתנו עמידה הירואית בימים של מצוקה, אין כוחו יפה רק בשעת רדיפות פוליטיות ודתיות מצד שליט נוכרי, אלא גם במצבים שבהם ניצב מספר קטן של אנשים יראי ה' ונאמנים לתורתו כנגד גישה עוינת מצד הרוב הנשלט על ידי השקפת עולם שקרית (איש על העדה, עמ' 178)[1]
איני מכיר מקור המתנגד לדבריו של הרב (ואודה למי שיפנה אותי למקור כזה!). דבריו מסתברים, והם נראים שייכים גם לעניין שאנו עוסקים בו.
ג
המסקנה המתבקשת לכאורה מדברינו עד כאן דומה לזו שפרסם לפני מספר שבועות ראש ישיבת אלון מורה, מוה"ר לבנון יצ"ו, שגם אם יעמידו חייל מול כיתת יורים אם לא ייכנס לשמוע שירת זמרת, עליו למות ואל יעבור. לדעתי הייתה טעות חמורה בעצם העמדת הדברים, כאילו מאן דהו עלול להרוג חייל שלא ישמע שירת נשים. צה"ל עושה רבות וגדולות בהליכתו לקראת החייל שומר המצוות, והוא ראוי על כך לכל שבח! גם הדחת ארבעת הצוערים, ואני מצטער על כך מאוד, הייתה רחוקה מרחק כמעט אינסופי מהעמדתם חלילה, מול כיתת יורים. ואף שנראה, שהדברים של הרב לבנון יצ"ו נאמרו בלשון מליצה והפרזה, דומני שרב היה נזקם מתועלתם, ולא היו אלא כשגגה שיצא מלפני השליט. אך מבחינת ההלכה, מה אמור להוציא אותנו מדיון בסוגיה במסגרת ההלכה של העברה על דת בשעת גזירה?
למרות המסקנה ההלכתית שהתגלגלנו אליה, דומה, שהאינטואיציה הפשוטה ונטיית הלב מטות לכיוון שהלך בו הרבצ"ר, הרב פרץ יצ"ו, שהסכים לקבל עליו את שלושת העקרונות שהזכרנו בתחילת הרשימה, כולל העקרון השני שאנו דנים בו עתה. אני מניח, וכך גם שמעתי, שהרבצ"ר מעריך, שבאווירה הפייסנית והרגועה שהוא מוביל מאז החיכוך האחרון, הוא יצליח לשכנע את המפקדים שלא לכפות שירת נשים בכוונה על חיילים הרגישים לכך. בעוד שהתנגדות לפשרה שהושגה, הייתה עלולה להוביל לעימות עם צמרת צה"ל, עימות שנזקו רב ותועלתו מועטת.
אני מוכן להצטרף לתקווה זו. אך מה ערכן של אינטואיציה ונטיית לב שלי או של כל אדם אחר מול הלכה פסוקה בהעברה על דת בשעת גזירה?! נבהיר, בסוגיה שאנו עוסקים בה עתה, נימוק ההיתר שהוזכר לעיל, שהשתמשה בו הרבנות הצבאית, של 'לא אפשר ולא מיכוון', אינו יעיל ואינו שייך לעניין.
אפשר שהנימוק ההלכתי היעיל בסוגייתנו דומה למה שכתב החזו"א בהלכת 'מורידין ואין מעלין' (עבודה זרה כו. על פי הלכה זו יש לנו לנסות לגרום מיתה למינים, אפיקורסים ודומיהם. אך החזו"א דחה הלכה זו מיישום מעשי:
...ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם, שהכול ידעו, שהדחת הדור מביא פורענויות לעולם, ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מן דלת העם, אין במעשה ההורדה גדר הפרצה, אלא הוספת פרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו. וכיוון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון. ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת (חזו"א יורה דעה, הלכות שחיטה ט"ז)
חידוש גדול למדנו מדבריו של רבנו בעל החזו"א! למדנו, שהלכות העמדת קיום התורה על יסודות חזקים הן הלכות התלויות במקום ובזמן, שיש לבחון בהן האם ההלכות שקיבלנו מרבותינו בעלי התלמוד אכן מקיימות גם היום את המטרה שלמענה נפסקו. זהו חידוש, שוודאי יש לשים לעקרונותיו גבולות, שהרי אם נשנה בכל הזדמנות את גוף ההלכה על פי מטרתה וטעמה, אנו עלולים לצאת מגבולות התורה אל מחוזות אחרים. מכל מקום, בהלכה זו של העמדת קיום התורה על יסודות היכולים לשמרה פסק החזו"א את דבריו, ודבריו מסתברים ונראה בוודאות שאין לשנות מהם!
וכאן נלע"ד שניתן לאחוז בשיפולי גלימתו, ולדמות להלכות 'מורידין ואין מעלין', שהן בבחינת 'יהרוג ואל יעבור', שעסק בהן החזו"א, גם את הלכות מסירות נפש בשעת גזירה, שהן בבחינת 'ייהרג ואל יעבור'. אלו הן הלכות במסגרת זהה או דומה, שהרי גם הן עוסקות בהעמדת קיום התורה על יסודות חזקים המסוגלים לשמרה, וכדי שחלילה לא ייפרץ גדרה. וכשם שבהלכות 'מורידין ואין מעלין' עלינו לראות אם הן מביאות למטרה שלמענן נפסקו, כך הדין גם בהלכות העברה על מצוות בשעת גזירה, שנכתבו כדי להעמיד את התורה וקיומה על יסודות חזקים.
אם הרב הראשי לצה"ל, שהוא האחראי לקיום התורה בצה"ל, מעריך, שקיום התורה בסוגיה שאנו עוסקים בה יתחזק בצה"ל מכוח קיום ההסכם, ועמו גם סעיף ב' שבהסכמה הנזכרת, והפרצה תיגדר ולא תיפרץ חלילה, יותר, הרי שהלכה כמותו. אין לנו אלא לקוות ולהתפלל, שהימים הבאים יוכיחו את צדקתו.
[1] נ' הלפגוט עורך, ישראל 2011, על תפילה בבית כנסת שמתקיימת בו ישיבה מעורבת. ותודה לחברינו מתן וולין והראל ברגר שהפנו אותי למקור.
