[עקב ה'אנונימי' אני מרשה לעצמי לשפוך את הלב. סתם כך לא הייתי עושה זאת]
לפני שנתיים וחצי זה קרה.
לתת לכם לנחש מה או להגיד בעצמי? פשוט לא באלי לרשום פה מילה כזאת ישירה,
אבל אם אנחנו כבר בפורום של בנות בלבד- עברתי אונס.
אני ב"ה חיה ונושמת. אבל זה דבר שנשאר איתך עד סוף חייך.
נותרו הרבה צלקות...
זה קרה בחופש שבין כיתה ט' ל-י', עוד כשהייתי יחסית תמימה וצעירה ברוחי ונפשי.
להורים סיפרתי באותו יום.
לחברות- זה בשלבים. לא סיפרתי להרבה. אבל לפעמים אני פתאום יכולה למצוא את עצמי גם השנה יושבת עם מישהי ומספרת לה הכל.
יש עובדת סוציאלית, יש הכל.
אבל הבעיה המרכזית כרגע היא אני. אני עם עצמי.
אתה לאט לאט מתחיל להבין את מה שקרה לך ומתחיל לחשוש לגבי העתיד שלך.
אני מוצאת את עצמי לאחרונה חושבת הרבה על- מה יהיה כשאתחיל לצאת לדייטים? האם אספר ובאיזה שלב?
האם זה ירחיק בחורים ממני? ואפשר לשאול את זה יותר ישיר- האם מישהו בכלל יסכים להתחתן עם בחורה שעברה כזה דבר?
אולי תתפלאו לשמוע אבל אני מכירה מקרוב בחורה בת 22 שעברה דברים לא פשוטים והיא מתקשית עכשיו במציאת בן-זוגה.
מזעזע אותי בטירוף.
לא מספיק היא עברה אז היא צריכה עכשיו להתמודד גם עם זה.
לא פלא שגם אני מתחילה לחשוש לגבי העתיד שלי...
עצות יש?
ועוד משו- לא חשוב הפרטים המדויקים אבל אני רואה את אותו אדם שעשה לי את זה לעיתים קרובות. וזה כ"כ מתסכל.
לא נעים מפחיד מציק מכעיס וכו'...
כאילו אשכרה הולך לבי"כ כל בוקר. בדיוק בשעה שאני יוצאת מהבית בבוקר. מאיפה החוצפה?
ת'אמת למדתי שאני צריכה לצאת 10 דק' קודם. אבל לא תמיד זה מסתדר.
אנ מרגישה עכשיו בתק' ממש קשה. זה קורה לי בערך פעם בחצי שנה מאז שזה קרה לי.
וזה מתסכל מאוד מאוד.
אם למישו יש מה להגיד- הוא מוזמן!
)