(קטע שכבתי בהשראת פורים)
שמחתי? לא כל כך! רקדתי? לא מהלב. אהבתי? בצחוק. כעסתי? אוהו, כן.
ת'אמת עד כזה אחת בצהריים, המצב היה מעפן, המשלוח היחיד שקיבלתי, זה היה שתי עוגיות. לא שציפיתי ליותר, כן? זה היה הדדי, השנה הכנתי רק אחד, לצאת ידי חובה, איזה מצווה מטופשת זאת, לעמוד בדלת כמו איזה קלוץ ולהביא צלחת ממתקים, וואו, סחטיין, השקעתי בחברה עשר שקל, ואז, מה? גם היא השקיעה בי, אז אפשר כבר להשקיע בעצמנו... 10 שקלים כולה, זה חברה זה?. האחים שלי דווקא השקיעו, גרנולה, יוגורט, לחמניה, אבל בנינו, מי אוכל בריא? כמו שאני לא רוצה לקבל, ככה אני לא רוצה לתת, זהו, פשוט, זאת לא הפגנה או משהו, סתאם.
טוב, אחר כך זה קצת השתפר, כמה בנות מהשבט הביאו איזה משלוחון, כמה ממתקים, באמת תודה. אפילו בלי פתק, בלי הקדשה, זה לא שאני מזלזלת, אפילו לא ציפיתי כן, אבל אפשר בכל זאת קצת להשקיע, אני למשל, אההמממ, בשנה שעברה.. אופס, טוב לא משנה אני, אני בכלל לא צפיתי, אבל בכל זאת מותר קצת... אהמ.. איך אומרים? להשקיע.. קצת יותר ממני, בכל אופן, בכלל לא ציפיתי, פשוט הייתי עצובה, ועייפה ועצבנית. אבל להגיד שציפיתי? לא כל-כך, זה היה הדדי.
תוספת בשביל תהילה (סתאם לכולם
) -
)