למה כדאי לחכות עוד להתגייס אפילו סוף שיעור א' או אולי מרץ שיעור ב' ורק אז להתחתן

להמשיך בערך כמו שהיה בשנה האחרונה, עוד קצת איפוק (בלי שאכיר את כל הפרטים, ובלי להתייחס לנושא קשר ממושך בגיל הצעיר יותר).

אבל נדמה לי שאם אתם בקשר אחרי שנה (!) שלמה שניתקתם קשר בכוונה ועכשיו אתם מוכנים לעוד חצי שנה של ניתוק - אתם לא באמת מתאימים.

משתי סיבות:

1 - מי שמחזיק קשר רחוק כ"כ הרבה זמן - כנראה לא באמת מעוניין בקשר ובבן אדם השני.

2 - אם אתם חושבים שאתם כן מתאימים, אין סיכוי שתעבירו את החצי שנה הזאת ללא מכשולים... אין אפטרופוס לעריות. 

אז סבבה, אולי אתה חושב שאתה חזק יותר מאחרים, אבל זה אומר שאתה בעצם... חולה. כמו שאמרתי קודם, אני לא רוצה להשבית שמחות והלוואי שתמצאו פתרון טוב, אבל לדעתי כל הקשר הזה לא טוב.

בהצלחה

זה מראה על בגרות והתאמה. ולא על אהבה שמבוססת רק על יצרים. הרבה מקום לאמונה שלכם, לעולם הערכי והפנימי ויכולת לנתב את עצמכם על פיו.

זה תכונה שחייבת להיות אצל זוג נשוי וביכולתה לתת חיות לקשר שהיא ממד נצחי.

בהלחה לכם

לחלוטין.

בדיוק ההיפך: מי שיש לו קשר שיש בו משהו בוגר ולא היסחפות ילדותית "הרגשית" בלבד, שנגמרת בערך כמו שהיא באה - הוא זה שיודע "לשמור מרחק" לזמן הגון כמו שצריך. וטוב עשו (כמובן, חבל להתחיל מראש "קשר" בגיל צעיר. זו שטות לכתחילה ולא ראוי כשנישואין זה עוד דבר רחוק - אבל "לאחר מעשה", דנים על מה שכבר התגלגל משמיים).

שמענו על כמה דברים כאלה, שאנשים התנתקו לזמן הגון - וחידשו עוד ביתר בריאות (ולפותח השירשור, אתה לא צריך "להתנצל" שחשבתם אחד על השני...  זה בסדר גמור, אתם עוד לא נשואים. לא צריך לבלבל מושגים..

ב. חס ושלום לומר, "אין סיכוי שתעבירו את  החצי שנה הזאת ללא מכשולים".. בזמן הגמרא, היו נותנים שנה להכין נישואים - אז מה, זה היה "סטנדרט" של "אין סיכוי"?... מאיפה זה בא?  ואם זה מה שיש בראש של אדם, אז נכון שהוא יכול לומר לאחרים שישימו לב, אבל בעיקר הוא צריך לעבוד על עצמו ועל איך הוא תופס בונים קשר לקראת נישואין - ולא "לתת מוסר" לאנשים שמתוך הבנת הערך, הם מקבלים תעצומות של הנהגה נורמלית ונכונה ביניהם.

אם משהו פה "חולה", במחילה, זו החשיבה הזו, שהקשר בנוי על אחוז גבוה של יצר, האמירה לאדם בעל בריאות איתנה שהוא "חולה".., והיכולת להביע דעה, בלי להכיר אישית אנשים ובלי להישאל על כך, ש"הקשר הזה לא טוב".

ועניות דעתי - אדרבה: האופן שאתם הולכים כעת - הוא הטוב. הוא זה שיתן לכם סיכוי להמשך. הוא מראה על הבגרות שבתפיסה לקראת מה הולכים. תמשיכו לשמור על איפוק. על מרחקים בין הפגישות. תבנו קשר של אישיות לאישיות, בנחת, בהתענינות, בנעימות, בקירבה מתונה, פנימית, בלי "להישרף" - ודווקא זה יהיה בסיס טוב לבנין טהור ועמוק מתוך הנישואין. בעז"ה.

בלי קשר לרוח ים.

לתת דוגמה מתקופת הגמרא זאת דמגוגיה. וזולה מאד.

זה כמו שתאמר שפעם חפרו בורות כדי לשתות. יאללה, בוא נצא לחפור.

להגיד לבן אדם להקפיא לתקופה נוספת את הקשר (אחרי שנה?!) - זה סוג של צביעות. אתה חושב שזה בריא?

אל תיתן עצות בלי שאתה יודע מנסיון מה נכון. וגם אז זה לא תמיד מתאים.

"אם משהו פה "חולה", במחילה, זו החשיבה הזו, שהקשר בנוי על אחוז גבוה של יצר, האמירה לאדם בעל בריאות איתנה שהוא "חולה" "   ---   מה???

?מה הקשר לכמה אחוז מהקקשר בנוי על היצר?! אתה מכחיש שחלק לפחות בנוי על היצר?? אולי אתה עשוי ממשהו אחר, אבל אנשים רגילים לא. וזה שאנשים אחרים כאן מתביישים להגיד את זה  - לא אומר שזה לא נכון!

יש לי עוד מה לכתוב, רק שאין לי כח. התגובה שלך הייתה ממש לא רצינית וכנראה גם לא מבוססת על יותר מדי ידע בתחום. 

רוח ים, בהצלחה

תגובה רצינית?...

א. האדם היה אדם גם בתקופת הגמרא. ואפשר להבין בקלות, שעיקר כוונתי היתה, שאין זה נכון לומר ש"עוד חצי שנה, אין סיכוי להעביר ללא מכשולים". זה עצמו יכול לגרום למכשולים - והאמירה הזו שלך, נאמרה מתוך מי שאמר אותה. אם כי יפה שאדם רוצה להזהיר, כפי שציינתי בהודעתי לעיל.  לקרוא לזה "דמגוגיה" - זה או אי הבנה, או בעצמו קצת "דמגוגיה"...

ומה פירוש "צביעות"? וכי האדם שאל אותך, אם להפסיק לגמרי את הקשר? הוא שאל איך הכי ראוי לנהוג בתקופה הזו, שהיא נתון הכרחי לדעתו. אז בוודאי שהכי נכון זה על "אש קטנה", כפי שהצעתי, לדעתי. אלא מה? מה יותר "בריא" בנתונים הללו?...  אין כל קשר ל"צביעות", כמובן..

ב. מי אומר לך שאני "לא יודע"?... הרי ניסיון יש גם לאנשים אחרים ממך. גם מיֶדע על ניסיון של אחרים.

ותמהני שלא קראת את עצתך (מעתיק-מדביק): "אל תיתן עצות בלי שאתה יודע מנסיון מה נכון. וגם אז זה לא תמיד מתאים"...  יפה כתבת. ופה יש מציאות של אדם, שמצליח לנהוג באיפוק ראוי, כבר תקופה ארוכה, ואתה - כנראה ללא ניסיון מוצלח כזה - מייעץ לו על סמך "ידיעה" שחייבים ליפול?..

ג. לא אמרתי שאין "חלק מסוים" של יצר.  אבל אם אתה מעז לומר לבן-אדם, שבתום לב מבקש פה עצה למצב נתון, שהוא "חולה" אם הוא לא ייכשל בחצי שנה הקרובה.. (זה היה הביטוי שלך. ולצערי, גם בתגובתך: "צביעות", "תגובה לא רצינית", "דמגוגיה".. - אולי כדאי לגופם של דברים, במקום סופרלטיווים שלא מוסיפים כ"כ אמינות לתוכן?)  - אז אני סבור שהביטוי הזה, בפרט כשנאמר לאדם בריא ומאופק כפי שניכּר מדבריו; וכן הבעת הדעה ש"הקשר הזה לא טוב".. בלי להכיר בכלל - זה, אם כבר, מה ש"חולה" (למרות שלכשלעצמי, כלל לא הייתי משתמש בביטוי כזה)..  מי שחושב ש"חלק מסוים" של יצר חייב להביא למכשול בחצי שנה שעד לאירוסין - מוטב שיבדוק את המינון אצל עצמו, ולא יתן "מוסר" לחבירו, שאם אצלו זה לא כך - אין מסקנה אחרת אלא שהוא "חולה"...

ד. לגבי ה"רצינות" של התגובה.. אני דווקא סבור שהתגובה הלא-רצינית, כלשונך, היא דווקא זו ש"ידעה" בשביל חבירו שכנראה הוא "לא כ"כ מעונין בקשר" (למרות שהוא עצמו העיד שהוא מאד מעונין..)..   ש"ידעה" שאין סיכוי שיעבירו את החצי שנה, בלי להכיר את השואל אלא את מי שעונה בלבד..  ש"ידעה" שהשני הוא "חולה" (!...) וש"כל הקשר הזה הוא לא טוב".  אם אתה סבור שזה רציני - זכותך.

ה. לגבי ה"ידע בתחום" - בסדר...  לא טענתי שיש לי "ידע". כתבתי מה שפשוט לי שהוא נכון.

אני אגיב רק על המשפט האחרון שלך. הוא מספר את כל הסיפור.

כשבן אדם אומר שהוא כותב על "מה שפשוט לו שהוא נכון" - זה אומר שלא משנה מה באמת נכון, אלא מה פשוט לך. וזאת, במילים אחרות, בורות.

תבין, אני לא מכניס ביטויים בשביל להוסיף אמינות לתוכן. למען האמת אני לא מוסיף כלום. זאת צורת ההתבטאות שלי.

ולגבי ה"חולה", לא הבנת. הכוונה היא לא ספציפית לפותח השרשור, אלא לכל בן אדם שחושב שהוא יותר חזר מאחרים יכול לחכות עם קשר (שכבר מבוסס לפני כן, כן?) שנה וחצי.

בקשר לשורה הראשונה שכתבת בסעיף ב, תקרא מה כתבת בעצמך בסעיף ה.

כשאדם כותב מה ש"פשוט לו שהוא נכון" - הוא מתכוין, שברור לו שזו האמת. בפרט כשאינו רוצה להיכנס לויכוח על "ידע", עם בחור שחושב כנראה שלו יש את ה"ידע" בתחום, כלשונך...

ולהמשך "פניני הלשון" שלך אינני מתכוין להתייחס ("בורות"... מה הקשר). ואם זו "צורת ההתבטאות שלך" - אז באמת כדאי שתעבוד על זה..  רצוי לפני שאתה מתחתן עם מישהי.

אני שמח לשמוע שלא התכוונת לפותח השירשור, למרות שכתבת ישירות אליו. ועדיין הביטוי אינו ראוי ואינו נכון.

ובנוגע לסוף דבריך, חבל שאינך מבין שמי שאינו מתפאר ב"ידע" -- זה עדיין לא אומר שהוא מבין ,או מכיר ניסיון, פחות ממך...

ולהתייעץ איתו.

דבר ראשון- ח"ח על השמירה על עצמכם! לא פשוט בכלל.

דבר שני- תחשוב על כמה נקודות לפני הצעד ארוסין-חתונה-ילד(סתם)..:

- מאיפה מקור ההכנסה שלכם אם אתה גומר שיעור א' והיא שמינית?

- שרות לאומי זו שנה שבונה הרבה דברים חשובים בבנות. עצמאות, עבודת המידות++, אחריות ועוד. לגבי שרות צבאי אני בטוחה שזה לא פחות מועיל לבן. את זה אתה מן הסתם יודע מהסביבה, אני עוד לא עשיתי צבא..

  לפי מה שאתה כותב, היא לא תעשה שרות ואתה מן הסתם את הצבא שלך לא תעשה בכלל באותה רמה..

תחשוב אם אתם רוצים לוותר על השלב המשמעותי הזה.

- עד כמה אתה באמת מתאים עכשיו להקים בית? 'להקים בית', כי אחרי החתונה צריך לעבוד יחד על הזוגיות 24/7, לפרנס, להחזיק בית, ואולי ילדים בעתיד הלא רחוק.. ואם כבר ילדים..אתם סגורים שניכם על עצמכם מבחינה דתית/רוחנית/ערכית? תדע איך לחנך את ילדיך, באיזה דרך? אני יודעת שהמשכתי רחוק אבל אם מתחתנים נכנסים למסלול מסוים שצריך להיות מוכנים אליו. גם אם יש עוד זמן.

אז כל הכבוד על האיפוק עד עכשיו א-ב-ל אולי כדי לכם להקפיא את הקשר יותר. חבל שתוותרו על שלבים בחייכים שרצוי מאוד שתעברו קודם חתונה. זה מאוד קשה אבל נראה שגם בתוך המצב הזה אתם מצליחים להפעיל שכל.    אז תחשבו גם על זה ואולי למרות הקושי תחליטו מה שבאוביקטיביות הייתם מן הסתם מחליטים לעצמכם.

להמשיך, אך כמה שיותר באש נמוך... ולראות איך הדברים מתפתחים ומה הצרכים שלכם תוך כדי. 

בהצלחה!

אני בעד קשר אמיתי ואינטנסיבי או פשוט לחתוך לחלוטין!

ואם זה יהיה שייך אז בעז"ה בעתיד לחדש ובינתיים שכל אחד יבנה את עולמו ויתקדם לבדו בלי תלות ילדותית באחר.

באמת לא מזהה יתרונות בקשר על אש נמוכה,

פעם בכמה זמן פגישה, פעם בכמה זמן שיחת טלפון...

למה זה טוב? למה זה תורם? כדי לא לפספס אחד את השניה???

זה רק מרחיק יותר ומנתק. ובנוסף צריך שמישו חיצוני יבוא מתישהוא ויגיד לכם-

זהו! עכשיו אפשר להגביר את האש!

אם אתם מיועדים- סמכו על ה', אתם עוד תשובו להיות יחד!

לא מתאים לכם להתחתן עכשיו???

אחלה! מעולה שאתם לא עושים משהו בכוח ומודעים למה שנכון לכם.

ובינתיים, נצלו ת'זמן נכון-

שכל אחד יטפח לעצמו אישיות נפרדת ומגובשת שרק תועיל לכם בהמשך בעזרת ה'.

בהצלוחי.

להתחתן, רק שנכון להרגע הם לא במצב הנכון טכני לעשות את זה...

מכבדים את מה שקבע השואל שזה כבר "מוחלט אצלם",

הרי אנו לא מכירים אחרת.

אז יש אנשים שהחליטו להתחתן - אבל מאילוצים בלתי עבירים לפי הכרתם, הם לא יכולים לעשות זאת בקרוב.

נו, אז איך שומרים קשר לקראת נישואין בלי "להישרף"  טרם עת?  על אש נמוכה...

מה שאת כותבת, נכון לגבי מאד צעירים, ילדים, שיש להם איזו פנטזיה לטווח ארוך.

פה לפי התיאור לפחות, זה לא נראה כך.

ואגב, אני לא בטוח שהמשפט "אם אתם מיועדים - סמכו על ה', אתם עוד תשובו להיות יחד" - נכון. בדברים שתלויים בהשתדלות האדם, הוא צריך להשתדל.

הרי מטעם זה התירו להתארס בזמנים מסויימים - "שמא יקדמנו אחר".. והרי " אם הם מיועדים"... ומוסבר בפירוש - שמא יקדמנו אחר, בבקשת רחמים, והוא יזכה...

אז לא בהיסטריה - אבל איפה שיש דברים ברורים (לא מתייחס דווקא ספציפית למקרה זה שאינני מכירו לפרטיו מקרוב), אין "להתבטל"..

שירבו כמותך בישראל!

לדעתי,הכי טוב,להתייעץ עם רב שמכיר את שניכם או שלפחות אותך והיא סומכת עליו.. 

זו מערכת יחסים שיכולה להשפיע על יסודות הבית וכדאי שזה יהיה מכוון לקודש פנימה..

                                                            אך טוב וחסד!

לסמוך עליה, וגם לשים את השכל בתמונה לא בנפרד

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

וגם גברים מבחינים בזה במוקדם או במאוחר ;)

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

התחום של יחסים הוא תחום של "מדעי החברה" ולכן הוא תחום מאוד לא "מדע מדוייק"

זה לא באמת משנה באיזה הגדרות נשתמש. השאלה האמיתית מה התוכן.

אם שמת לב, התוכן של הדברים שכתבת הוא לא סותר בכלל את תוכן דברי.

ההבדל זה המושגים השונים, אז דיון על מושגים הוא קצת מפספס את המסר שרציתי להעביר.

אז מה ניסיתי לעשות פה?

לקחתי מילה שההקשר הנפוץ שלה הוא שלילי.

התייחסתי למילה הזאת על פי המשמעות המילולית שלה גרידא.

ריצוי = לגרום לאדם להיות מרוצה.

בלי להטעין על זה שום הקשר, גם לא את ההקשר הנפוץ.

תקני אותי אם אני טועה, זה נראה לי הפירוש המילולי של המילה.

בהקשרים אחרים, ריצוי במובן הרזה של הדבר, יכול להיות תואם לסיטואציה ואפילו טוב.

למה אני בוחר לדבר ככה?

בעיני, כל דפוס התנהגות/מחשבה יש בו הגיון מסויים.

לכן במקום לשלול את הגיון הפנימי של המחשבה/התנהגות לא טובה, כדאי הפוך - למצוא מה כן הגיוני בו.

ואז ממילא כאשר אני מבין מה הגיוני במשהו מסויים, אני מבין את ההקשר הנכון שלו ולדעת איך להשתמש בו.

זה גם נראה לי מביא המון אמפתיה וחמלה ביחס לטעויות ויותר קל וכיף ככה ללמוד מטעויות

@אנוני.מית @oo @שנונימי @נעמי28

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

לפעמים זה בסדר לגרום לשני להיות מרוצה בשביל טובה אישית,

נשמע לי מאוד אנושי.

מסכים שכדאי שזה יהיה במינון נמוך מאוד.

כדי להבין האם אתה סתם עושה טובה למישהו או מרצה

מה יקרה אם תסרב? אתה יכול להגיד "לא" בלי להרגיש אשם? אתה מרוקן אחרי הנתינה הזאת? חצית את הגבולות שלך בנתינה הזאת? צברת "נקודות זכות" אצל אותו אדם עם הנתינה ואתה מצפה לקבל בתמורה אישור ואהבה?

זה לגמרי בסדר לגרום לשני להיות מרוצה ולעשות לו טובה

השאלה מה המניע, המחירים, מה הגבולות שנחצו ומה המינון.

ומה מטרת השאלה שלך באופן כללי? לי זה היה נשמע כמו ניסיון הכחשה לריצוי.

לא שאלתי מה האינדיקציה לריצוי.

ניסיתי להביא מקום שבו המילה ריצוי מקבלת הקשר חיובי.

אז אם את פתוחה לשמוע על זה מעולה.

בכלל לגרום לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה, זה לא משהו שהייתי מזלזל בו.

ולמה אני מתעקש על זה?

כי אני מרגיש שיש פה כוח בעל עוצמה במציאות. יש פה כלי אדיר. להשפיע על רצון של מישהו אחר זה וואו. לכן חשוב גם לדעת לעשות את זה נכון.

זה מכוון גם אליך -

המסר שלי לא בא לסתור את תוכן דבריך אלא להוסיף - לקראת נישואין וזוגיות

ורצון לשלוט על איך שהאחר רואה אותי.

וחלק מהריפוי בה הוא לשחרר שליטה.

זאת עוצמה שלילית, גם למרצה וגם למרוצה - שלרוב מרגיש את הריצוי ולא מעריך את המרצה, והמרצה במעשים שלו מגשים בעצם את הפחדים הכי עמוקים שלו, ולא מוערך ולא אהוב.

נראה שאתה מנסה למצוא משהו חיובי בתנועה שאולי נראית טובה אבל לא מגיעה ממקום נכון וטוב.

לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה

זה אכן יכול להיות דבר טוב

אני חושבת שההבדל בין ריצוי 'טוב' לריצוי רע

נמצא בפרמטרים של התוצאה

האם האדם המרצה אוהב את עצמו ואת המעשה כשהוא מרצה

ומה קורה ביום שהוא מפסיק לרצות באופן זמני/ קבוע

אני עושה את הריצוי הטוב הרבה

סמול טוק עם עשרות אנשים ביום בעבודה/ תוקפת את הבוס ברשימת נושאים לדיון על הבוקר/ מקשיבה לילדים גם אם אני פחות בעניין ועוד ועוד

נכון שהמניע שלי הוא ריצוי (ולפעמים עוד דברים)

אבל אני אוהבת את המעשים הללו

רואה בהם משחק פסיכולוגי

של עלות תועלת

ואז ביום שאני עצבנית אש/ מבואסת/ עייפה מדי

ולא עושה את כל זה

אז החיים ממשיכים כרגיל

ואף אחד לא בא בטענות (אולי הילד הקטן צריך תיווך 'אני צריכה שקט')

בריצוי רע

האדם המרצה מרגיש רע אחרי המעשה

וביום שהוא מחליט להפסיק

הוא מקבל שפכטל

יש את אסף זולדן הוא תותח

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

אחד של ההורים

השני של הסבא וסבתא שגרו צמוד ממש

הדתדלתי לקחת את הטוב שראיתי משניהם.

מההורים שלי למדתי בעיקר מה לא

מהסבא וסבתא קיבלתי המון.

אבל קצת עיוות לי את המושג זוגיות כי סבא שלי היה בעל מהסרטים באמת.עשה הכל או כמעט לגמרי הכל ופינק את סבתא שלי ממש בלי סוף וממש נהנה מזה.

היא היתה ממש נסיכה שלו.

בעיקר בהתנהלות בתוך קשר,

בסוף, זה מה שראיתי בבית. על בסיס זה, אני יכול לעצב את איך אני רוצה שהזוגיות שלי תראה.

אני לא חושבת שמודלי זוגיות מכל סוג שהוא היו משפיעים על מה שאני מחפשת.

מה שהכי נגע בי היה לראות כמה הוא השקיע בסבתא שלי בהקשבה בעדינות וביחס המכבד שנתן לה.

ואצל ההורים התחברתי במיוחד לזה שהם תמיד ביחד גם כשהם לא מסכימים הם עדיין מחייכים אחד לשנייה ויש ביניהם חום יציבות ציניות הומור בעיניי יש בזה משהו ממש קסום.

מההורים שלו במערכות יחסים שלו (ובכלל בחיים)

מי שחושב שהוא לא, עדיין לא גילה את זה.

מודל הזוגיות השפיע בעיקר אחרי החתונה

לא חושבת שנכח כמעט לפני