כשראיתי לפני כחודש את ההודעה של 'עמיתים לטיולים' על הטיול ביום שישי האחרון, ידעתי שלטיול הזה אני הולך נו מאטר וואט - לא משנה מה יקרה. השילוב של תורמוסים, חירבה עם מוזוליאום, בריכת מים עונתית ומערת נטיפים (!!!) היה פשוט בלתי רזיסטבילי. מה עוד שכל האתרים האלה נמצאים במרחק של כ-12 ק"מ הליכה משבי שומרון, לא רחוק מביתי.
ואז, לפני שבוע בדיוק, כאילו בשביל לנסות אותי, הודיע הילד האהוב שלי שביום שישי יש פעילות להורים וילדים בבית הספר שלו. היות וכל ערב אני מבצע פעילות של הורים וילדים, אני מתיחס ליוזמות האלו של מערכת החינוך שלנו במידה מסוימת של משטמה. היות שכך הודעתי לילד מיד שלא אוכל לבוא לפעילות המיותרת הזו. את העלון של ארגון "מבראשית" אקרא איתו בשבת ואין צורך שאבוא לשם כך לבית הספר ביום שישי. הילד הגיב בפרישה עצובה לחדרו ולכן רצתי אחריו ואמרתי לו משהו בסגנון:
- אתה יודע מה, במקום לעשות פעילות מטופשת בבית הספר שלך, אתה תבוא איתי לטיול נהדר עם מערת נטיפים!
הילד, שרוצה לבוא איתי לטיולים מזה זמן מה, ובנוסף הוא אינטליגנטי מספיק להבין שמדובר ביום חופש מבית הספר, הסכים מיד. כך יצא שלטיול הגעתי יחד עם הילד החמוד, בן השבע, שהוא ילד ספורטיבי וחזק, מספיק בשביל ללכת 12 ק"מ. לקחתי הרבה מים ויצאנו לדרך.
יצאנו, 82 אנשים, על הדקה, מהשער של שבי שומרון. מחוץ לשער חנו שתי מרכבות של חטיבה מסוימת של צה"ל שלא אזכיר את מספרה משיקולים של בטחון שדה. לתדהמתי, הצריח של אחד הטנקים היה בשעה 1 ואילו הצריח השני היה בשעה 11. כטנקיסט לשעבר המראה צרם לי מאוד. אולי, חשבתי לעצמי, התרגולות השתנו בעשרות השנים מאז סיימתי את שירותי בשריון, או שבמרכבות הכל שונה מאשר במג"ח. אולי בימינו זה כבר לא סימן לחוסר משמעת. אני רק מקווה שבגדוד המדובר מאזינים לשירת חיילות ללא שום סימנים של סרבנות.
חצינו את הכביש אל תוך מטע זיתים ומיד הוקפנו במאות תורמוסים כחולים ויפייפים. סימנו "וי" והמשכנו בדרכנו אל ישוב שומרוני שנקרא כיום אל-חירבה. שמענו הסבר מפי יאיר אלמקייס מנהל מדרשת שומרון על ההיסטוריה של השומרונים ועל הבדלים בין מקוואות יהודיים למקוואת שומרוניים. סרנו אל בית הכנסת של הישוב שהפסיפס שלו פורק ונמצא במוזיאון הפסיפסים באתר השומרוני הטוב על כביש ירושלים - ים המלח. ליד בית הכנסת נמצא מוזוליאום מפואר מאוד מהתקופה הרומאית שאבניו שימשו לבניין בית הכנסת. מכאן אנו למדים שהישוב, או לפחות בית הכנסת הוא מהתקופה השניה של השומרונים, אחרי התקופה הרומאית.
ירדנו אל הואדי וחצינו את נחל שכם שמזרים את הביוב של העיר אל נחל אלכסנדר. יאיר הסביר שבואדי מתבצעות עבודות להנחת קו ביוב שיוביל את השפכים אל בריכות חמצון גדולות וכך יציל את נחל אלכסנדר. כל זאת במימון גרמני. טיפסנו אל איזור התעשיה בראון שבו שוכנים כיום משרדי המועצה האיזורית קדומים, חצינו את איזור התעשיה והגענו לקבר שייח' עלי ואחריו לבריכה עונתית עגולה ויפה, מלאה בנוריות המים.
ליד הבריכה אכלנו ארוחת בוקר ושמענו מפי שי יגל מהחלה"ט שאחראי לסמ"ש על מסלול מחודש ממחסום המינהרות כביש 60 דרך נחל חרץ לנחל רפאים. מומלץ מאוד לטיול עם הילדים בפסח.
המשכנו ללכת. חצינו את כביש 55 אל ואדי תאנים שלא ראינו בו אפילו תאנה אחת אלא רק זיתים מזן ברנע, פיתוח ישראלי שגדלים על גזע אחד ולכן קל לקטוף אותם עם מנערת. ההליכה היתה לא פשוטה לילד בן שבע ולזכותו יאמר שהוא התחיל לשאול "מתי מגיעים?" רק כחמש דקות לפני שהגענו למערת הנטיפים. המערה נמצאת לא רחוק מקדומים. היא פשוט חלל קארסטי ענקי ועמוק באדמה שבשוליו "צומחים" נטיפים מכמה סוגים. חלק מהקבוצה גלשו בסנפליג למערה הידד לצביקה ניצן המגליש, וחלק זחלו פנימה דרך פיר צר מאוד. לאחר הביקור במערה המרשימה רובינו קיצרנו במעט את המסלול המקורי לכיוון חירבת דליה שבה מחצבות קדומות ומתקנים חקלאיים עתיקים. קבוצה קטנה בהובלת מאיר רוטר המשיכה את שאר המסלול המתוכנן, טיפסה לתצפית הקפית מנ.ט 443 וסקרה את חירבת קרקף. ניפגשנו כולנו באנדרטה לזכר הר' מאיר חי הי"ד ואלמנתו אלישבע סיפרה לנו על חשיבות שימחת החיים שמאירה לכולם.
לסיכום דברי, התורמוסים היו נפלאים, החברה נהדרת והילד גיבור. בטח נעשה זאת שוב ביום הלימוד הבא של אבות ובנים בבית הספר.
