בס"ד
דבר תורה לפרשת צו
מבוסס על מה שתשיב הפרשה של הרב זאב קרוב שליט"א
בפרשה הקודמת נאמר לגבי קרבן תודה כי “כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ” (ויקרא ב, יב). גם פרשתנו מדגישה התורה שאף שיירי המנחה אין להחמיץ: “לא תאפה חמץ...” (ויקרא ו,י). לעומת זאת, על קרבן תודה אומרת התורה: “על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו” (שם ז,יג). מדוע חמץ שהוא אסור בקרבן מנחה אופך להיות מצווה בקרבן תודה?
כדי לענות לשאלה הזאת, עלינו להתבונן על משמעות של הביטוי "לחם עוני" המכנה את המצה – הלחם שאינו חמץ. במסכת פסחים (קטו
מובאים שני טעמים לכינוי הזה: הראשון הוא שלחם עוני הוא לחם של עניים: לעניים לא היה תנור בבית, היה זמן מועט לאפות... ולכן היו מסתפקים באפייה מינימלית. הטעם השני הוא שלחם עוני הוא לחם שעונים עליו דברים הרבה. ההגדה של פסח נפתחת דווקא ב"הא לחמא עניא", הפותח לילה של שאלות ותשובות. הטעם הראשון – עניות – הוא סוג של מיעוט, לעומת זאת, הטעם השני -שעונים עליו דברים הרבה - הוא הרחבה. זה נשמע כסתירה אבל באמתו של דבר, אחד משלימים את השני: המיעוט החומרי מביא לריבוי רוחני.
אנחנו יודעים שבמרוץ אחרי החומר, בדומה לתסיסת השאור, האדם יכול לשים את עצמו במרכז הצלחתו, להתגאות ולשכוח את ה': “פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך המוציאך מארץ מצרים” (דברים ח, יב-יד). הרי מפורסמת האמירה שקשה ניסיון העושר מניסיון העני. ניסיון העושר יכול לגרום לאדם להתנתק מהרוחניות, אבל ניסיון העוני מביא לאדם להתקרב אל הרוחניות, כי כשהאדם יותר ענו, הוא מתבונן ומבין שהמפרנס את הכל הוא הקב"ה. חז"ל מזהירים למלמדים לא לבזות בני עניים, שמהם תצא תורה (נדרים פא.). התורה מלמדת כאן, שאין מקום לחמץ בקרבנות, שאין מקום לגאווה כדי להתקרב לה' אלא רק ענווה.
נקודה מעניינת היא שהתורה אומרת לנו להביא מנחה דווקא מדבר שיכול להחמיץ. בכך התורה מתייחסת למציאות של החיים של הבני אדם: אין אנחנו מלאכים אלא בשר ודם. הקב"ה נתן לנו יצרים שיכולים להיות רעים וטובים. כפי שכתוב במסכת אבות "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", עלינו לכבוש את היצרים שלנו, ז"א לכוון אותם לכיוון הטוב, וזה מה שמסמל קרבן התודה. קרבן תודה בא על בן אדם שנעשה לו נס, אדם שניצל ממוות לחיים. במצב כזה האדם יודע שהמקור של הכל הוא הקב"ה ושאין מקום ליצרים רעים או לגאווה, אלא כל יצריו, כל החומר מכוונים אל הקב"ה.
דבר מקביל אנחנו מוצאים בקרבן שתי הלחם שבחג השבועות: כדי להגיע לחג השבועות צריכים לעבור דרך פסח בו מצווים לבער כל שעור. ביציאת מצרים אנחנו מקבלים את עול מלכות שמיים מתוך ענווה ואז יכולים לקבל את התורה היורדת מן השמיים לעולם המעשה.
שבת שלום!
