שילדתי ב"ה לפני 7 חודשים

וכבר אנשים שואלים אם השני בדרך [פעורים]...

מעצבנים!

את אומרת שזה בלתי נשלט.

אם זה ב-א-מ-ת בלתי נשלט אז ממילא את כבר תאכלי נכון? אז תאכלי בלי מצפונים מיותרים.. כאילו, את יודעת.. תשדלי לא לאכול סופגניות כל היום.. אבל אל תרעבי..

ואם זה כן נשלט- אז תנסי לעשות דיאטה כלשהיא, כן לברור מה שנכנס לפה, לאכול דברים דיאטטיים וכו'.. עלי זה לא עובד, ועליתי בטווח של חודש וחצי [מחודש חמישי לאמצע שישי] איזה 7 קילו, וזה הרבה בעקרון, אבל אני לא עושה לעצמי מצפונים וזהו אחרי הלידה נסתדר כבר.. ממילא עכשיו יש בטן גם אם אני רוצה וגם אם לא אז זה לא משנה אם נשארים רעבים או שאוכלים מתי שבא!!!

זהו! 

[ואכן.. יש אנשים פעורים טילים.. לא לקחת ללב והעיקר שזה באמת בגלל הסיבה שהם שואלים ולא סתם כי דבה.. ]

בכלל

אני אכלתי חופשי מה שעשה לי טוב-קרמבו,קורנפלקס ועוגיות,אני יודעת שעליתי ואין לי שום כוונות לפצוח בדיאטה

החיים דינמים וכך גם הגוף שלנו אז תזרמי.

לא צריך להשמין בלי הגבלה.

תינוק 4 קג', שיליה 200 ג', מי שפיר 1-2 קג',קצת נפח הדם ועוד קצת, סה"כ 5-7 קג' יורדים בלידה.

נכון שבהנקה שורפים קלוריות, אבל גם בהנקה רעבים טילים אז משמינים שוב.

לא נראה לי שאת רוצה להישאר עם 20 קג' עודפים ולנסות להוריד בדיאטות (אחרי ההנקה כדי לא לפגוע בתינוק) או במכון כושר...

אל תשכחי שאחרי הריון באה הנקה ואח"כ אולי שוב הריון,הנקה אז מתי תורידי את כל מה שאת מעלה בלי חשבון?????

תאכלי, מה שבא לך אבל עם קצת מודעות ולא לרצות כל היום דבירם לא טובים... אפשר לשלוט ברצון.

ונכון שיש את הנשים הרזות שמיד אחרי ההריון נראות כאילו לא ילדו בכלל אבל כנראה לא קורצנו מאותו חומר..

פירות,ירקות וכו.

נשנושים או משהו קטן רק כדי להשתיק את הרעב עוזר לזמן קצר..

תאכלי ארוחת בוקר משביעה- דייסת קוואקר, לחם מלא עם סלט גדול..(לא מספיק רק פחמימות!צריך סיבים תזונתיים כדי להרגיש שובע).

בשביל התחושה הטובה שלך,למה להשמין מה שלא צריך?

אני לא אומרת להיות פדנטית ולחוצה על זה,אבל מלידה ללידה יותר קשה להוריד וחבל.

תנסי אולי לפנות לדיאטטנית שמבינה בהריון, או פשוט לארגן ארוחות ולארגן דבריםמשביעים וזמינים כל הזמן (-תמרים,צימוקים ואגוזים יותר משביעים משוקולד..) 

בהצלחה!

למה אותי הם אפפעם לא משביעים ורק עושים חשק לאכול מהם עוד.

אנונימית יקרה-- אני מזה מבינה את הרעב שלך, כי אני באותה הקלחת והרעב שלא נגמר....

נקוה לטוב!

בס"ד

זה לא ש"בא לי שוקולד" או "בא לי מלפפון חמוץ"

זו לא הבעיה

אני מסוגלת לאכול ארוחה טובה (!!) שכוללת נגד מרק, מנת פחמימות וסלט- בימים כתיקונם זה משביע אותי עד היום למחרת- אם אכלתי את זה בצהריים-

וכאן אחרי 4 שעות אני כבר ר-ע-ב-ה, לאוכל!!!!

לבלוס בלי חשבון זה לא פיתרון, אני לא מעוניינת לעלות 30 קילו בהריון הזה. בהריון הקודם עליתי 11 והרגשתי פילה... [הצלחתי להוריד 8... מהר דווקא]

מה עושים???

אוף. זה מבאס.

יש כאן עוד כאלה? באמת שזה מפחיד. אני משתדלת לא לאכול הרבה לחם אלא יותר קרקרים וירקות אבל זה באמת מלחיץ... זה עובר אחרי השליש הראשון הזה, נכון.??

ואם את אומרת שעלית 11 ק"ג אז יש הרבה שהיו מוכנות להתחלף איתך...

אם את אוכלת בצורה מאוזנת ובריאה ורק אוכלת כמויות אז זה בסדר, רק תקפידי על איזו שהיא פעילות גופנית כדי שבאמת לא תהיי בטטה...

אני הגעתי למצבים של שעתיים בקושי בין ארוחות טובות ומשביעות בסביבות חודש 6-7...

בתיאבון!

אז זה היוני.

רק להזהר מאכילת שטויות כי זה לא נעלם אחרי הלידה.

אצלי הרעב עדיין קיים ובכל תקופת ההנקה..

קילו מפסיקות לספור!

שהאוכל יהיה מזין ובריא.

רק בשורות טובות

אני ממש ממש מבינה אותך, אני גם בשלישי וכככלל הזמן רעבה כמו שלושה אנשים.

זה ממש חדש לי כי בהריון הקודם ממש לא הייתי ככה, ועכשיו אני מתעסקת כל היום במה לאכול שלא יעשה לי בחילה ומתי.

אפשר לומר שאני אוכלת כל היום בלי הפסקות גדולות, וכבר יצאה לי בטן, והייתי בטוחה שעליתי כבר איזה חמש קילו, ושבוע שעבר שהלכתי למעקב, גיליתי לתדהמתי שירדתי חצי קילו מתחילת ההריון... זה קצת הרגיע אותי כי לפחות אני יודעת שכנראה כל מה שאני אוכלת באמת מנותב לעובר, אחרת אין לי הסבר איך עוד לא עליתי במשקל.

לפעמים אני בוכה לבעלי שנמאס לי כל היום לרעוב כמו סוס!

יום אחד לא חיכיתי לסף הרעב שכבר מתחיל לכאוב ויצאתי להפסקה וקניתי המבורגר גדול (נראה לי אף פעם לא אכלתי המבורגר בחיים). אחרי שסיימתי הרגשתי רעבה אפילו יותר... 

אני מציעה לך לאכול כשאת רעבה, לא לחכות למצב שאת סובלת. עם זאת כדאי שתקפידי לאכול כמה שיותר מזין / בריא, ולא הרבה חטיפים, שוקולדים וג’אנק פוד. בבוקר פחמימה עם חלבון, גם בצהריים חלבון: עוף, בשר, דג.

אנ מנשנשת הרבה ירקות במהלך היום, לחם מרגיע אותי למרות שאני משתדלת לא יותר מדי. ורק מקח מלא. חטיפי אנרגיה, שתיה מספקת. אני החלטתי ההריון הזה, בגלל הרעב המטורף, שאני לא נותנת לעצמי לסבול מרעב ויסורי מצפון שאעלה במשקל. אני אוכלת הרבה, בגבולות ההגיון, וכמה שיותר בריא ומזין. (גם ככה אנחנו משתדלים שהתזונה שלנו תהיה בריאה אז זה לא שפתאום אני מתנזרת מהרבה דברים).

זה לא היה דלקת בכלל אבל גם לא היה חום

היו המון ליחות ושיעולים עד הקאות

היא קיבלה אינהלציה וזה מאוד עזר

השבת זה קרה לה שוב

ועכשיו היא לא מפסיקה להשתעל

והפעם כן יש חום

אני קובעת תור למחר אבל מה יכול לעזור בלילה שתצליח לישון???

וזה לא עזר

היא מתגלשת מהכרית כשהיא מחפשת תנוחה

עכשיו נרדמה בעגלה כשזה על מצב לא שוכב לגמרי

אבל מידי פעם משתעלת ובוכה מהשיעול

סיוטטט

אבל אם השיעול והליחה מציקים זה גורם מעיר בפני עצמו

לכן לפעמים העדפתי ללכת לטרם כדי לקבל טיפול מיידי (אם כי טרם במוצש זה סיוט גדול)

אני גם ככה בלחץ

ובעלי יצא עם הרכב

אין מצב טרם עכשיו 😓

אני יושבת ולומדת ותוך כדי מנדנדת את העגלה

ה' יעזור

אנטיביוטיקה/ אינהלציה

אצלי 2 ילדים היו רגישים בריאות

כל שיעול וליחה משמעותיים היו מתפתחים לדלקת ריאות/ ברונכיטיס 

שהיתה אומרת קודם כל וירוס ורק אם ימשיך כמה ימים היתה בודקת יותר..  הציעה להקשיב לנשימה שלנו אם אנחנו מרגישים צורך אבל הנשימה שלו נשמעת לגמרי בסדר

אז נחכה למחר לראות מה קורה. תודה לכולכן 

אני חושבת שזה מצריך בדיקה.

אגב, החום יורד עם אקמוח/נורופן? ואיך הילד מתנהג כשהחום יורד?

זה גם מדד לבדוק מה המצב.

לפני יותר מחודש היא שאלה על לידת מים, והשבוע פתאום גילו שזה תאומים.

אני לא אוהבת לשפוט כל כך מהר, אבל מייד כשקראתי לא היה נשמע לי אמין.

אולי זה טרול ואולי לא אבל אם לא אז ממש לא נעים לקבל תגובה כזאת בפורום, ויכול להיות מישהי שבתחילת הריון וכבר חושבת על איך היא רוצה ללדת, זה לא שאלה מאוד מוזרה, וגם אין פה שום דבר מטריד או אינטימי בשרשורים שלה...

מצד שני יש גנטיקה

ואולי זה לא אמיתי? 

לשאלות ודיווחים אנחנו זמינות באישי.

בבריאות ושמחה.

וידיים מלאות בע"ה.

שתהיתי בזה גם

כי בהריון האחרון הגעתי פעם ראשונה לתאריך

אז החלטתי שהגיוני לחכות ליום למחרת

בסוף הלידה התחילה באותו יום

רציתי לבוא יום אחרי אבל התעקשו שההמלצה היא לבוא בתאריך

ות'כלס זה לא נשמע לי כזה משנה🤷‍♀️

לק"י

ובידיים מלאות ובריאות!!

אולי יש מישהו בסביבתם שאפשר להשאיל ממנו?

מישהו שכרגע לא צריך את העגלה.

כל כך מורכב

ואיזו אחות טובה את

מתפללת שה' ישלח לו את האחת בקרוב ובקלות

לבעלי היה חבר צעיר מהישיבה שגם מישהו לכלך עליו בשידוכים ואמר שהוא בכלל לא יושב ולומד.

היום הבחור הזה נשוי באושר ואפילו משמש בתפקיד כלשהו של רב...

באמת מזעזע איך אנשים מרשים לעצמם להרוס לאחרים את החיים בלי הסתייגויות

מתפללת בשביל אחיך (וגם בשבילך) שהוא ימצא את האנשים המתאימים שימליצו עליו ויראו את המכלול שלו, ובעזרת ה' שימצא את הרעיה המתאימה שלו שביחד איתה יצמח❤️

וואי זה פשוט נורא שאנשים מרשים לעצמם ללכלך בלי לחשוב על ההשלכות.

ותודה על התקווה!

כי פוסט טראומה זה גם לא דבר שקל להתמודד איתו,

והשאלה גם מה זה "השאיר את זה מאחוריו".

אני מבינה את התחושות והסערה שלך,

אבל מצד שני הייתי רוצה שאם אני מבררת על בחור עבור הבת שלי יאמרו לי דבר כזה.

זו חתיכת התמודדות.

בעזרת ה' שישלח לו את המדויקת והטןבה עבורו!!!

תחשבי שברגע שאומרים "פוסט טראומה " עוד לפני פגישה ראשונה, רוב האנשים יחשבו שזה סתם להכניס ראש בריא למיטה חולה וישללו מראש.

אני לא יודעת מה המצב של הבחור הנ''ל, אבל בהנחה והוא במצב טוב, זה ממש לסגור לו את האופציות...

כמובן זה לא משהו שמסתירים, אבל עדיף שהוא יספר במהלך ההיכרות 

אף אחד לא חושב להסתיר

זה ברור שמציגים

והוא גם התייעץ עם סמכות רבנית על זה

מכאן ועד להציג את זה כמו שהוצג- הדרך רחוקה

להגיד שזה קיים, להביא איך זה בא לידי ביטוי בפועל סה"כ, ולתת לה להחליט אם בא לה.

אם היו אומרים לי "תתרחקי" הייתי מתרחקת בוודאות.

אם היו אומרים- הוא מקסים וחכם אבל… ולהציג דברים שנגיד החבר רואה (מתקשה לשבת בנחת, וואטאבר), אז אולי הייתי מחליטה שלא ואולי שכן 

ואמן!

אם היו פונים אלי לברר על בחור/בחורה והייתי עומדת בפני דילמה אם לספר או לא לספר
 

יש לי אחין שגם עבר התמודדות לא פשוטה

הוא מהמם ומי שתתחתן איתו תזכה בלוטו

אבל אי אפשר להתעלם גם מהמציאות
 

העצה שלי בשבילו היתה להכיר בלי תיווך...

או קבוצות היכרויות, חברה מעורבת

מפגשים דרך חברים, אתרי היכרויות

משהו שיתן לבחורה הזדמנות להכיר אותו עוד לפני התווית

ואז לספר לה בהקדם... לא להסתיר

התחתנתי מאוחר

אבא שלי תמיד אמר לי שבניגוד להרבה דברים בחיים פה הדרך לא באמת משנה..  המסע שעוברים לא משנה

להשיג את המטרה - זה מה שחשוב (למצוא בן זוג טוב)
 

אנחנו צריכים ליצור את ההזדמנויות לתת לקבה לעשות את שלו... הוא כבר יודע את העבודה😉

ולכן קשה לי להציע לו.

אבל יש דרכים לומר דברים...

ונתת רעיון אל דרך להכיר, תודה!

גם לי היה סיפור דומה, על עצמי...

מעצבן שאהשים שלא קשורים סתם דוחפים את האף

אני הכרתי את בעלי כשגם היה לו רקע כלשהו. נפשי.

ידעתי על הרקע הזה הוא לא הסתיר ממני כלום.

יודעת שבחורה אחת לפני הרב שלו אמר לה להתרחק ממנו.

גיליתי את זה אם אני לא טועה לפני החתונה.

אבל איזה כיף שאמר לה להתרחק ממנו.

הרווחתי בעל מושלם.

יש לו קטעים כמו כל גבר.

אבל הוא עם מידות מצויינות ותמיד בעבודה עצמית לבדוק איפה הוא יכול להשתפר.

הוא מעריץ אותי ותמיד דואג לי ומראה אהבה.

יש לנו כמה ילדים ובאמת תודה לאל.

הרב היה שליח להרחיק מישהי שלא מתאימה לו.

ושינסה להכיר בדרכים אחרות ולא בצורה כזו שיש לרב או לחברים אפשרות לדבר עם הבחורה.

מנחם.

ומה לעשות שזה חלק מההסטוריה שלו? היא פשוט ניגשה לאיזה רב שם, בלי קשר אליו

הוא לא יסתיר את זה שלמד מספר שנים מכובדות בישיבה מסויימת

הרב שליח.

גם לא כל אחת תלך ותברר יותר מדי.

הקב"ה מזווג זיווגים. בסוף הוא יתחתן בע"ה עם זו שמתאימה לו בדיוק.

🩷

ובזכותך החכמתי כי מי שקורא פה עד הסוף מבין שפוסטראומה כשלעצמה אם עברה טיפול מוצלח דווקא מחזקת ובונה, ובטח לא נושאת בהקשרי שידוכים "סיכון" גבוה מסיכונים אחרים, וחייבת לציין שנשמע לי סביר שנפוצה גם אצל נפגעי טרור שנישאו, אלמנות מלחמה שנישאו, ולא מעט אחרים שלפעמים בגילאים צעירים (כמו שנשמע אחיך) רוחשים להם סוג של הילה:

"זו שאלה עמוקה שנוגעת בליבה של חוויית ההחלמה. התשובה הקצרה היא כן, אבל ה"השלכות" הללו לא חייבות להיות שליליות או מגבילות כפי שהיו בזמן הפוסט-טראומה הפעילה.

חשוב להבחין בין "צלקת" לבין "פצע פתוח". טיפול מוצלח הופך את הפצע הפתוח לצלקת – היא קיימת, היא חלק מהגוף, אבל היא כבר לא מדממת או כואבת באותה עוצמה בכל מגע.

הנה כמה מהדרכים שבהן הטראומה ממשיכה להשפיע, לצד נקודת מבט אופטימית יותר:

1. השפעות נוירולוגיות ופיזיולוגיות

גם אחרי טיפול מוצלח, המוח "למד" דפוסים מסוימים.

* רגישות מוגברת: מערכת העצבים עשויה להישאר מעט יותר דרוכה (Hypervigilance) במצבי לחץ קיצוניים בהשוואה לאדם שלא חווה טראומה.

* זיכרון גופני: לעיתים הגוף מגיב לגירויים (ריח, צליל, תאריך בשנה) עוד לפני שהמודעות מבינה למה. ההבדל הוא שבזכות הטיפול, האדם יודע לזהות זאת ולהרגיע את המערכת במהירות.

2. "ניהול תחזוקה" לכל החיים

החלמה מפוסט-טראומה היא לעיתים קרובות תהליך מתמשך ולא "זבנג וגמרנו".

* טריגרים חדשים: שינויי חיים משמעותיים (לידה, אובדן, מלחמה חדשה) עלולים להציף תחושות ישנות.

* ארגז הכלים: מי שעבר טיפול מוצלח לא נבהל מהצפות אלו; יש לו את הכלים לווסת את עצמו ולמנוע מהן להפוך שוב להפרעה תפקודית.

3. צמיחה פוסט-טראומטית (Post-Traumatic Growth)

זהו הצד החיובי שלעיתים קרובות שוכחים להזכיר. מחקרים מראים שאנשים שעברו טראומה ועיבדו אותה בהצלחה מפתחים לעיתים קרובות:

* חוסן נפשי גבוה: הבנה עמוקה של הכוחות הפנימיים שלהם.

* פרספקטיבה: סדר עדיפויות חדש והערכה רבה יותר לחיים ולקשרים אנושיים.

* אמפתיה: יכולת יוצאת דופן להבין ולעזור לאחרים הנמצאים במצוקה.

לסיכום: האם זה נעלם לגמרי?

הזיכרון של האירוע נשאר, וההשפעה שלו על עיצוב האישיות היא לצמיתות. עם זאת, הסבל הכרוני והפגיעה בתפקוד בהחלט יכולים להיעלם. אדם אחרי טיפול מוצלח הוא לא "פגום", הוא פשוט אדם עם היסטוריה מורכבת יותר, ולעיתים קרובות גם עם חוכמת חיים עמוקה יותר.

> הערה חשובה: אם אתה או מישהו קרוב אליך חווים חזרה של סימפטומים, זה לא אומר שהטיפול נכשל. זה פשוט אומר שהנפש זקוקה ל"כיוונון" נוסף מול אתגרי ההווה.

>

תרצה שאפרט על שיטות טיפול ספציפיות שעוזרות לשמר את תוצאות הטיפול לטווח ארוך?"

ושמעתי על הרבה כאלו

ולכן זה מכעיס שאנשים תוקעים את האף והורסים

ועוד אנשים שאתה מצפה מהם להרבה יותר

יש סיפור על אחד מגדולי ישראל, לא זוכרת מי, שבאו אלי שיש שכן שתמיד הורס לו שידוכים והרב אמר לו שכשיהיה השידוך הנכון אז הם לא ישאלו את השכנים האלה ההורסים.

בעזרת השם כשתבוא הבחורה הנכונה היא לא תשאל את הרב ההוא

ותודה על הסיפור, מחזק!

לק"י

בעיני מה שלא יפה זה, שהמליצו לבחורה להתרחק, במקום לתאר לה את המצב, ולתת לה לעשות את השיקולים שלה בעצמה.

תחשבי גם שאם הוא נפגש עם מישהי, ומספר לה רק אחרי פגישה אחת או יותר, יכול להיות שהיא תחליט שלא להמשיך בגלל זה. ואז זה גם כואב וגם סתם פגישה מיותרת.

בעיני עדיף שידעו מראש.

יצאתי פעם עם מישהו עם רקע נפשי.

אבל זה מישהו שהכרתי לפני זה, אז ראיתי גם דברים טובים

אם הייתי יודעת קודם את הנפשי ואחר כך הייתי מכירה- לא יודעת כמה הייתי נותנת צאנס אמיתי

אני באמת מתלבטת מה הנכון לעשות. 

בתור מתמודדת ocd בעצמי...

נפתחה עכשיו קבוצה של שידוכים למתמודדי נפש (אני אחת המנהלות...) 

מוזמנת לפנות בפרטי. 

יש קבוצה לדתיים ויש קבוצה נפרדת לציבור הכללי.

השאיפה היא גם לקיים זומים של סדנאות ו/או מפגש פרונטלי בעז"ה. 

כולל שניים ממשפחה קרובה שלי (שניהם נשואים היום עם ילדים)

דווקא הם, שעברו קושי וכיום מתפקדים כרגיל

אומר שהם אנשים מדהימים ושכל מה שיבוא להם בחיים יקחו בפרופורציה וזה דווקא חיזק אותם וזה לטובה וזה ממש נראה לעין באיך הם מקבלים סיטואציות

מקווה שימצא את האחת שלו בקרוב ובדרך קלילה בעז"ה.

אנשים תמיד ידברו…

ואת אחות מהממת.

חבר של בעלי הוא בן של איזה רב

ויש מישהו שממש מתנגד להשקפה שלו

והוא פשוט הרס לחבר הזה שידוך

אחרי שהוא כבר התארס

הלך וסיפר דברים שלא היו מעולם למשפחה של הכלה

והם הורידו

אולי תתייעצי עם מוקד אחיות?

רק בריאות!

ממה שאני מכירה מודדים גובה ומשקל לאורך תקופה לראות שגדל ולא נעצר ,  ומחשבים אחוזונים(לא בטוחה שיהיה לכם מעקב לאורך תקופה כי התחלנו בגיל צעיר יותר) חשוב להם לדעת באיזה אחוזון הוא.

ומה הגובה של ההורים

שולחים לבדיקות דם, צילום כף יד

אחכ מעקב אצל רופא ממוחה לזה. לא זוכרת את שם התפקיד

בדיקת הורמון גדילה בבית חולים

לראות אם הילד לא גדל כמו שצריך,

עושים צילום כף יד כדי לראות גיל עצמות.

רופא משפחה יפנה אתכם לאנדוקרינולוג להמשך טיפול.

בד''כ עושים אצלו מעקב, מבקשים את הגובה של ההורים, של האחים הגדולים אם יש וכו'...

אם חוששים שיש עיכוב משמעותי, עושים בדיקה של הפרשת הורמון גדילה, ואם יש צורך אפשר לקבל את ההורמון בזריקה (על בסיס יומיומי) מגיל מסויים.

אני לא בקיאה ממש בכל התהליך, כי הבת שלי בגיל 6, אז כרגע רק עשתה צילום כף יד וביקרה אצל אנדוקרינולוג.

בכללי כל המשפחה שלנו נמוכים, ויש דפוס של צמיחה מאוחרת. עם זאת, חלק מבני המשפחה המורחבת קיבלו/מקבלים הורמון גדילה עקב חוסר.

אבל מכירה מישהי שלבת שלה היה עיכוב בגדילה, ובסוף גילו שזה בגלל צליאק.

אז אני מניחה שזה גם אחד הכיוונים שצריך לבדוק, בנוסף לגיל עצמות והורמון גדילה שכתבו פה.

אגיד את זה לרופא

הבדיקות דם מעמיקות וצילום כף יד. רופא משפחה יכול לתת וגם לוודא שאין משהו רפואי כמו צליאק נגיד.

עם התוצאות ללכת לאנדוקרינולוג. לרוב עוקבים ואם צריך בשלב מסויים בודקים הורמון גדילה בבי''ח. 

השאלה אם חוץ מהורמונים יש מה לעשות (כמובן אם שוללים צליאק). הוא גם מאד בררן באוכל וזה לדעתי מעכב את הגדילה שלו. הוא רודף כל הזמן אחרי סוכר. אני כבר כמה חודשים נותנת לו על בסיס קבוע שייק חלבון עם ויטמינים וכו' אבל לא ראיתי שיפור כלשהו (זה בעיקר היה כדי להכניס לו קצת ויטמינים לגוף אבל ציפיתי שיצמיח אותו טיפה). הוא נגעל כמעט מכל אוכל מבושל או אוכל כלשהו, נמשך רק לממתקים וסוכר (נותנת לו בכמות מוגבלת מאד) ומכינה לו דברים שהוא אוהב.

האנדו' שלח לדיאטנית וזה עזר, הוא גדל משמעותית עם ההמלצות שלה.

עדיין נמוך וצנום אבל פחות דרמטי

אם מגלים שחסר הורמון גדילה, הפתרון היחיד הוא זריקות? אין אפשרות לקחת דרך הפה?

יש לי ילד מאוד נמוך, תוהה אם נרוויח משהו מלבדוק את זה בכלל, כי אין סיכוי שהוא יסכים לקבל זריקה באופן יומיומי (ילד בן 8 שצריך להילחם איתו כדי להתקלח ולצחצח שיניים, לשים משחה על פצע וכדומה... כשצריך לגזור ציפורניים או להסתפר זה בכלל קטסטרופה)

הבת שלי לקחה שנה את הזריקה היומית,
וכבר שנה וחצי מטופלת בזריקה החד שבועית.
מצד אחד זה מקל, מצד שני הזריקה החד שבועית הרבה יותר כואבת לה, אז גם שיקול...
ב"ה שיש תןצאות טובות, והיא מבחירה שלה רוצה להמשיך...

זריקות כן או לא זה השלב האחרון,

קודם כל לשלול גורמים אחרים (כמו שהזכירו כאן צליאק, שזה ממש נפוץ כגורם לחוסר גביהה, אבל יש גם חוסרים אחרים או נתונים אחרים שעשויים לגרום לזה).

אם הוא היסטרי גם בבדיקות דם, כדאי לדעתי ללכת לרופא טוב וסבלן, שיתן לכם את כל בדיקות הדם שעולות בדעתו כקשורות לגובה וגם כאלו שלא קשורות אבל קשורות לתזונה ולחיים בכלל,

כדי שתעשו בפעם אחת בדיקת דם שתכלול את כל האפשרויות.

אם בסוף בסוף תגיעו למסקנה שחסר הורמון גדילה, אז תוכלו לשקול בכובד ראש את האפשרויות ואת ההשלכות. ילד בן 8 מסוגל להבין ואולי לבחור בעצמו כן לקחת זריקות כדי לגבוה. אבל באמת שהבירור הוא הרבה יותר מזה. והוא חשוב לדעתי.

שהזריקות לא נעימות אבל לא מאוד כואבות.

אבל הערה לא קשורה, נשמע ממש ממה שאת כותבת שיש לו קושי תחושתי, אולי שווה לסייע לו בזה

יש שלא עשו כלום וגדלו בגילאי העשרה, יש שלקחו הורמון גדילה וזה עזר, יש שעשו דרך טבעית וזה עזר, יש שלא עשו כלום ונשארו נמוכים

ואז זה מעקב או בבית חולים או אצל מטפלת טבעית