זה יכול לקרות לך אחרי 'דייט' כושל, אחרי יום שלם של לימוד בישיבה,
או, אפילו, אחרי לימוד מקצועות חול באולפנה...
התחושה המעיקה הזו של:
אוווף, אני כ"כ לא יוצלח! אני כ"כ כשלון...!
שמנו לב פעם למה שאנחנו אומרים?
'רבה אמונתך'. האמונה של ה' - בנו, כ"כ ענקית.
פסח = 'חג האמונה',
אבל עם קצת שינוי כיוון הפעם,
תגלית מדהימה: גם ה' מאמין...
אז...
תמיד שהחברים שלנו אמרו את האמירה הזו שהם 'לא יוצלח' -
ידענו לנחם אותם, להגיד להם שהם יכולים, שהם נהדרים, שהם...
אבל, בדיוק כמו שקרה לאיוב - קורה גם לנו -
מנחמים את כל העולם, חוץ מאת עצמנו. שזה קורה לנו -
שום ידיעה ושום 'ניחום כיס' שיש לנו מוכן לחבר'ה - לא עוזר.
חשבתי על כיוון קצת שונה,
שאולי, אולי יצליח לנחם גם אותנו - 'המנחמים' -
ברגעי משבר שלנו, שהלוואי ולא יבואו..
~~~~~
התחושה הזו של - "אני אפס",
ברור הרי שזו עצת היצר. אמרו כבר כל חכמי המוסר, ש - "יאוש",
זה לכאורה לא עבירה בכלל, אבל הוא הגורם לכל העבירות שבעולם..
כשהיצר מצליח להכניס בנו תחושה שאנחנו 'כלום' -
הוא עשה הכל. מכאן ואילך כבר השאיפה שעוד נותרה בנו,
התנפצה. וכשאין שאיפה - אין חיים. אין עבודת ה'.
"שאנו עמלים ומקבלים שכר",
כבר הזכרנו פעם, שביהדות - השכר הוא על העמל.
התוצאה? לא קשורה אלינו. זה רק ביד ריבונו של עולם.
[להרחבה בנושא הזה: הרימל, אוווווווווווווווווווור, הרימל...]י
יוצא אם כן ש...
זה לא משנה היום אם 'הצלחת' או לא, זה משנה בעיקר כמה עמלת.
לאן הכיוון שאתה ש-ו-א-ף אליו. אם זה באמת ככה - לא קשה להבין את ה - 'רבה אמונתך',
מה אתה מאמין בי ריבונו של עולם?! הרי נכשלתי גם אתמול, גם שלשום, והנה -
קבל בשידור ישיר - את אומרת לו שהראש כבר על הכרית - גם את הכשלון של היום...
"רבה אמונתך". שוב, למחרת, הוא מאמין בך מחדש שתצליחי - בעמל.
הוא לא מסתכל על התוצאות - אלא הוא רק רוצה לראות כל יום שאיפה מחדש,
כל יום נשימה מחדש, כל יום תקומה מחדש והבנה - שהיום, זה יום חדש,
שהתפקיד בו הוא רק לעמול. להשתדל. להלחם. והתוצאה? לא תלויה בי ב-כ-ל-ל,
הכל בידיי שמים - חוץ מהעמל שלי. חוץ מיראת השמיים שלי.
עכשיו מובן גם עוד משהו.
ה' מאמין בנו? נו שוין, אפשר לחשוב. גם אני מאמין בחבר שלי שיצליח,
אז מה כ"כ מיוחד באמונה של הקב"ה בנו כל יום מחדש?!...
והתשובה: העיקר הוא לא שהקב"ה מאמין בנו,
אלא, ב - 'מה' הוא מאמין בנו. אני מאמין בחבר שלי בתוצאה -
שהיום הוא יצליח ויסיים את הפרוייקט - זו אמונה אמיתית? מי אמר שהוא יצליח?
מי אמר שהוא יכול בכלל להצליח?! אולי בדיוק היום המחשב שלו לא יעבוד...
'אמונה'? זו אמונה?! זה סתם דמיון, אני "מדמיין" שהוא יצליח.
אלא, שאצל ריבונו של עולם - שהכל נבחן ב - 'רצון' ולא במעשים -
כי הרי הבחירה החופשית היא רק על הרצון ולא על המעשים (להרחבה: כאן, בשאלה למטה),
ממילא, ריבונו של עולם יכול - וזו אמונה אמיתית, שייך באמת - להאמין בי שהיום אני...
ארצה, אשאף, אשתוקק - לעבוד אותו. כי ה"תשוקה" הזו לעבוד את הקב"ה,
לא תלויה באף אחד, אלא בי. "הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים",
וממילא, בדבר שתלוי רק בי - שייך להאמין בי, שאצליח בו.
בתוצאה? הוא לא 'מאמין' בנו - במובן שדברנו - כי לא שייך להאמין בי בדבר שלא קשור אליי.
את העמל, את השאיפה, את הכמיהה - יש בנו אמונה ענקית מריבונו של עולם -
שנצליח, גם היום, להאמין בעצמינו, להשתדל, לרצות מאוד - להתקרב אליו.
"שהחזרת בי נשמתי" - למה ה' מחזיר לנו את הנשמה?
כי --- "רבה אמונתך", שהיום, אצליח - לרצות...!
ואם הוא מאמין בנו - מי יעיז שלא להאמין בנו...?!
[כמובן שהרצון העז לקיים את רצון ה' - אם הוא אמיתי באמת - צריך להביא אותנו גם לעשות פעולות,
כמו לרצות ללכת ללמוד תורה, להתחזק בהלכה, לעשות חסד וכדו', אבל אם נצליח או לא -
זה לא תלוי בנו - אלא רק הרצון לעשות את רצון ה', לרצות לקיים את התורה והמצוות - זה תלוי בנו.]
אמור מעתה:
אחותי, הדייט היה כושל? אני מאמין בך.
אחי, לא הצלחת להבין את הגמרא? אני מאמין בך.
או אפילו - לא הצלחת לפתור תרגיל במת'..?
--- מאמין בי שמה? שאצליח להתחתן מתישהו? "נבואה נתנה לשוטים"..
--- מאמין בי שמה? שאצליח להבין את דברי אביי? כנ"ל.
לא! לא זו האמונה שלי בך - כי זה לא תלוי בך!
אלא, אני מאמיך בך שאתה רוצה, שאתה משתדל, שאתה שואף באמת -
שהרי זה כן בידך, וזו היא עבודת ה' שלנו בעולם - לרצות לקיים את רצונו..!
אם ה' לא רוצה שתצליח - וואלה, אין לי מה להגיד אלא רק להתפלל אליו,
אבל בך (!) אני מאמין אמונת אמת, שתצליח, להמשיך - או אפילו להתחיל - לרצות!
מנחם? אולי פחות מאשר השקר ש - 'את עוד תתחתני, אני מבטיח',
כי אנחנו בעצם אומרים - "וואלה אחותי נשמה, לא יודע אם תתחתני,
אבל את שלך את עשית, ואת מצליחנית אמיתית מדהימה",
בסופו של דבר, עם ההבנה האמיתית ש -
"הכל בידי שמיים", חוץ מ...
זו הנחמה האמיתית - ובעומק, היותר מנחמת,
לא רק לדקותיים וחצי שאחרי השחנ"ש,
אלא לתמיד. נחמת אמת, עידוד של אמת.
אז מחר, שאתה קם בבוקר, תגיד בכוונה ולאט:
"מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה - רבה אמונתך".
רגילים להבין - וזו אמת - שאנחנו מודים, אומרים תודה - Thank -
על האמונה הענקית הזו, שכל יום מחדש, אני יכולה לשאוף - תודה ה'..!
אבל, ממחר בבוקר, מותר לנו גם לחדש בנוסף לפשט הרגיל,
להוסיף עוד כוונה - שאולי גם היא 'פשט' שחכמים כיוונו אליו:
'מודה' = כמו 'אני מודה שאתה צודק'. לא מלשון 'תודה', אלא 'אמת'.
המילה הראשונה שמתחילה לנו ת'יום דורשת ממנו - קודם כל תודו שזו המציאות!
שהיום זה יום חדש שמאמינים בך מחדש שאתה מסוגל. שאת מסוגלת!
קודם כל תגיד - כן, אנחנו רוצים לשמוע - שזו האמת...!
בפה מלא, תקדים את המעשים לפני הלבבות. וכלל ידוע הוא -
"אחרי המעשים ימשכו הלבבות", שיחושו ביותר את האמונה הזו בנו.
ואז - גם אם הרגש כבוי הרגע - השכל ידע שיש לנו לאן לשאוף היום,
לעבודת ה', מתוך רצון ענק לרצות להתקדם אל ריבונו של עולם.
===
אם "הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים",
יוצא שהתחום היחיד שבו אנחנו באמת יכולים 'להאמין אחד בשני',
הוא 'יראת שמיים'. אלא, שאם נשכיל להפוך כל פיפס קטן בחיים שלנו
לעבודת ה' - כמו ששהלכה דורשת מאיתנו, שהרי יש אפילו 'הלכות
בית הכסא' (מי היה מאמין..) - נצליח להאמין באחרים ובעצמינו,
אפילו בתעודת בגרות, אפילו בריצה לאוטובוס, ואפילו ב...
זו אמונה קצת שונה מהרגיל,
דורשת קצת עומק ולא זמינה לכל אדם בלי לימוד -
אבל אמיתית! יציבה! קדושה!
שרק איתה אפשר באמת לפתוח כל יום מחדש,
עם שמחה ענקית ועם כוחות אדירים, לעבודת ה'.
אז - בחג הפסח, נזכור:
להחדיר בעצמינו את האמונה בה' - זה ודאי. אבל לא לשכוח,
להחדיר לא פחות עמוק בלב את האמונה של ה' - בנו.
"מודה אני...
...רבה אמונתך"
וטיפ קטן כנגד יצר הרע המייאש.
בואו נקח משהו, כל יום ללמוד ממנו קטע קטן. מומלץ הלכות, שיהיה משהו בהיר ומעשי.
ואז, גם אם האמונה שלנו בעצמינו קצת נחלשה - וזה קורה לפעמים, ודווקא שם צריך
לעצור ולהתבונן עמוק בנשמה הטהורה שלנו - אנחנו יודעים שיש לנו משהו
מעשי, משהו 'מוחשי', להשלים היום. וכך גם נרגיש איך יום אחרי יום אנחנו נבנים
לאט לאט אבל ביסודיות - גם אם היום הרגש בעבודת ה' לא בשמיים.
חג אמונה, חג פסח, חג גאולה -
כשר ושמח, בעז"ה, לכל עם ישראל, אמן! 