משהו מקסים שראיתי בספר "יין המשמח" של הרב יצחק גינזבורג שליט"א על סוגים שונים של שידוכים והיחס בנפש בלל לשידוכים ולמציאת בן\בת זוג. (למי שמחפש את המקור: יין המשמח כרך א' עמ' 13, בכלל זה ספר חובה לפני (ואחרי...) הנישואין...)
מה' אשה לאיש
נאמר במדרש: "מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאין זיווגו של איש אלא מן הקב"ה.
בתורה מנין? 'ויען לבן ובתואל ויאמרו מהוי' יצא הדבר'.
בנביאים: 'ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא'.
בכתובים היינו דכתיב: 'ומהוי' אשה משכלת'".
בפשט, נישואי יצחק ורבקה ("מהוי' יצא הדבר") נעלים ביותר, נישואי שמשון לפלשתית ("ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא") ירודים ביותר, ואילו הנישואים האנונימיים שבספר משלי ("מהוי' אשה משכלת") הם סתמיים. אמנם, המבט הפנימי מגלה בסדר השידוכים עליה ב'מעמד האשה' מהתורה לנביאים ומהנביאים לכתובים: בתורה מכונה השידוך "הדבר", ללא יחס לאשה; בנביא מכונה השידוך "היא", ויש בכך רמז (גם) לאשה; בכתובים מוזכרת האשה בפירוש ובכבוד כ"אשה משכלת".
ונעמיק: בנישואי יצחק ורבקה מסכימים הוריה של רבקה לשידוך בכעין כפיה, בעוד שהורי יצחק מעונינים בשידוך זה (אברהם שלח את אליעזר למצוא כלה שתענה על התנאים המצויים ברבקה, ואילו הסכמת שרה בעלמא דאתי מתגלה כאשר רבקה נכנסת לאהל שלה וממלאת את מקומה בשלמותו).
בנישואי שמשון לפלישתית מיודעים האב והאם על השידוך, שנעשה בפירוש לתימהונם ונגד רצונם ("ויאמר לו אביו ואמו האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים... ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא כי תֹאנה הוא מבקש מפלשתים").
בנישואים שבכתובים ההורים אינם בעולם, שעל כן מתואר הבן בפסוק כיורש – "בית והון נחלת אבות, ומהוי' אשה משכלת".
בקבלה, אבא ואמא הם כינויי החכמה והבינה. לפי זה, מעורבות ההורים בשידוך תתפרש לנו כמעורבות השכל בשידוך: שידוך יצחק לרבקה הוא על פי טעם ודעת אמיתיים – השכל החיצוני (הורי רבקה) נכפה, ושכל הקדושה (הורי יצחק) תומך בשידוך.
שידוך שמשון לפלשתית אינו על פי טעם ודעת, והשכל (הורי שמשון) משתומם, אך בכל זאת משתתף ללא הבנה והסכמה.
השידוך בכתובים הוא בהנחיה אלקית מוחלטת, לגמרי למעלה מטעם ודעת (כשהאב והאם נסתלקו מהעולם).
עולה, שככל שהשידוך הוא למעלה מטעם ודעת, מובלטת זהות האשה ומעלותיה.
בעבודת האדם מופיעים שלשת סוגי השידוכים אצל כל זוג וזוג, בשלשה זמנים זה אחר זה:
הסכמה לשידוך מונחית ב'שכל תורני', המתמקד במידות הטובות של בת הזוג המוצעת, ואילו השכל של הקליפה, המתמקד בנקודות טפלות וחיצוניות, נכפה בהכרה ש"מהוי' יצא הדבר".
במצב זה, השכל איננו מכיר באמת את בת הזוג, אלא רק את התכונות המתגלות לחוץ ו'עוטפות' את האישיות. האשה עצמה היא בגדר 'נעלם' – "הדבר". בשידוך זה מתגלה השגחת ה' במציאות החיצונית, כפי שקרה בנסים סביב שידוך יצחק ורבקה. האדם רואה בחוש את השגחת ה' על מדרגת המוטבע שבנפשו, בכך שה' משגיח על מאורעות חייו ושומר ומנחה את צעדיו (אך אין הוא חש עדיין כי גם מציאותו הפנימית, מחשבותיו ורגשותיו, באים לו מה').
לאחר הנישואין מגלה האדם "היא" שלא הכיר עד עתה – "כי מהוי' היא". נחשפת לפניו אישיות שמעבר לשיקולי שכלו הקודמים, וגם כאשר מה שמתגלה לו איננו מוצא חן בעיניו (עד שהאשה נדמית לו כ'פלישתית' הפולשת לרשותו בעל כרחו), עליו לקבל את ה"כלה כמות שהיא". במקרה זה חש האדם המשתומם, בתת הכרתו, כי 'רומה'. אכן, גם כשהאדם שקוע בתחושה זו, עליו להתבונן "כי מהוי' היא כי תֹאנה הוא מבקש" – כי אשתו היא 'תיקון' המכוון לו מה' בעל-כרחו. חסרונות האשה המצרים לבעלה באים "'כנגדו' – להלחם בו" על מנת לזככו, עד שיזכה להנקם מקליפת הפלישתים שבתוכו, כנודע ממורנו הבעל שם טוב כי כל נגע שהאדם רואה בזולתו משקף פגם הקיים בתוכו פנימה. התבוננות זו מגלה לאדם את נוכחות ה' בתחום המורגש שבנפש. הוא מרגיש כי "ה' נתן זאת
בלבו" (כפירוש המצודות על "כי מהוי' היא"), וכי תהפוכות רגשותיו מאהבה לשנאה (כתהפוכות הרגש שעברו על שמשון עצמו במהלך נישואים אלו) מושגחים על ידי ה'. אז מתברר לו כי הוא עצמו בבחינת נקבה ("כי מהוי' היא"), מושפע ומקבל את רגשותיו מה' ("כי תֹאנה הוא מבקש").
רק כשמסלק האדם את התיחסותו לשיקולי השכל החיצוני שגרמו לו להתחתן ופונה לאשתו באמת, היא מתגלה לפניו על כל מעלותיהיא. בפנימיות, מעלות אלו מבשילות ונחשפות רק כשהאשה חשה שבעלה מתייחס אליה עצמה ומקבל אותה כפי שהיא באמת.
רק אז, כשמוסחת הדעת מהשיקולים הצדדיים בנישואין ומתמקדת באשה, מבין האדם שזכה בנישואיו למעלה מטעם ודעת. הוא מגלה כי אילו היתה נופלת בגורלו אותה אשה שדמיין, לפי שיקולי שכלו החיצוניים, לא היה זוכה במתנה נפלאה זו. כעת זוכה האדם להכיר שה' הנחה אותו לאורך כל הדרך, לא לפי בחירתו והכרעת שכלו שלו, ושהוא יתברך זה שחנן אותו ב"אשה משכלת". כאן מתגלה לאדם השגחת ה' גם בתחום המושכל שבנפש – הוא מבין כי שיקולי שכלו החיצוניים הונחו כולם על ידי ה', ואף מגלה השראה אלקית פנימית בשכלה של ה"אשה משכלת" לה זכה למעלה מטעמו ודעתו שלו.
בתום תהליך זה מתחדש קשר הנישואין ומתרומם למדרגת קשר עצמי שלמעלה מטעם ודעת.
[והערה: הדברים הנ"ל מכוונים לשני בני הזוג, אך מטבע הדברים זקוק להם יותר האיש, המדמה כי הוא השולט במצב והמכריע באמצעות שכלו, בעוד האשה נוטה בטבעה להאמין שהשידוך מכוון מלמעלה.]
מה' אשה לאיש
נאמר במדרש: "מצינו בתורה בנביאים ובכתובים שאין זיווגו של איש אלא מן הקב"ה.
בתורה מנין? 'ויען לבן ובתואל ויאמרו מהוי' יצא הדבר'.
בנביאים: 'ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא'.
בכתובים היינו דכתיב: 'ומהוי' אשה משכלת'".
בפשט, נישואי יצחק ורבקה ("מהוי' יצא הדבר") נעלים ביותר, נישואי שמשון לפלשתית ("ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא") ירודים ביותר, ואילו הנישואים האנונימיים שבספר משלי ("מהוי' אשה משכלת") הם סתמיים. אמנם, המבט הפנימי מגלה בסדר השידוכים עליה ב'מעמד האשה' מהתורה לנביאים ומהנביאים לכתובים: בתורה מכונה השידוך "הדבר", ללא יחס לאשה; בנביא מכונה השידוך "היא", ויש בכך רמז (גם) לאשה; בכתובים מוזכרת האשה בפירוש ובכבוד כ"אשה משכלת".
ונעמיק: בנישואי יצחק ורבקה מסכימים הוריה של רבקה לשידוך בכעין כפיה, בעוד שהורי יצחק מעונינים בשידוך זה (אברהם שלח את אליעזר למצוא כלה שתענה על התנאים המצויים ברבקה, ואילו הסכמת שרה בעלמא דאתי מתגלה כאשר רבקה נכנסת לאהל שלה וממלאת את מקומה בשלמותו).
בנישואי שמשון לפלישתית מיודעים האב והאם על השידוך, שנעשה בפירוש לתימהונם ונגד רצונם ("ויאמר לו אביו ואמו האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה כי אתה הולך לקחת אשה מפלשתים הערלים... ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי' היא כי תֹאנה הוא מבקש מפלשתים").
בנישואים שבכתובים ההורים אינם בעולם, שעל כן מתואר הבן בפסוק כיורש – "בית והון נחלת אבות, ומהוי' אשה משכלת".
בקבלה, אבא ואמא הם כינויי החכמה והבינה. לפי זה, מעורבות ההורים בשידוך תתפרש לנו כמעורבות השכל בשידוך: שידוך יצחק לרבקה הוא על פי טעם ודעת אמיתיים – השכל החיצוני (הורי רבקה) נכפה, ושכל הקדושה (הורי יצחק) תומך בשידוך.
שידוך שמשון לפלשתית אינו על פי טעם ודעת, והשכל (הורי שמשון) משתומם, אך בכל זאת משתתף ללא הבנה והסכמה.
השידוך בכתובים הוא בהנחיה אלקית מוחלטת, לגמרי למעלה מטעם ודעת (כשהאב והאם נסתלקו מהעולם).
עולה, שככל שהשידוך הוא למעלה מטעם ודעת, מובלטת זהות האשה ומעלותיה.
בעבודת האדם מופיעים שלשת סוגי השידוכים אצל כל זוג וזוג, בשלשה זמנים זה אחר זה:
הסכמה לשידוך מונחית ב'שכל תורני', המתמקד במידות הטובות של בת הזוג המוצעת, ואילו השכל של הקליפה, המתמקד בנקודות טפלות וחיצוניות, נכפה בהכרה ש"מהוי' יצא הדבר".
במצב זה, השכל איננו מכיר באמת את בת הזוג, אלא רק את התכונות המתגלות לחוץ ו'עוטפות' את האישיות. האשה עצמה היא בגדר 'נעלם' – "הדבר". בשידוך זה מתגלה השגחת ה' במציאות החיצונית, כפי שקרה בנסים סביב שידוך יצחק ורבקה. האדם רואה בחוש את השגחת ה' על מדרגת המוטבע שבנפשו, בכך שה' משגיח על מאורעות חייו ושומר ומנחה את צעדיו (אך אין הוא חש עדיין כי גם מציאותו הפנימית, מחשבותיו ורגשותיו, באים לו מה').
לאחר הנישואין מגלה האדם "היא" שלא הכיר עד עתה – "כי מהוי' היא". נחשפת לפניו אישיות שמעבר לשיקולי שכלו הקודמים, וגם כאשר מה שמתגלה לו איננו מוצא חן בעיניו (עד שהאשה נדמית לו כ'פלישתית' הפולשת לרשותו בעל כרחו), עליו לקבל את ה"כלה כמות שהיא". במקרה זה חש האדם המשתומם, בתת הכרתו, כי 'רומה'. אכן, גם כשהאדם שקוע בתחושה זו, עליו להתבונן "כי מהוי' היא כי תֹאנה הוא מבקש" – כי אשתו היא 'תיקון' המכוון לו מה' בעל-כרחו. חסרונות האשה המצרים לבעלה באים "'כנגדו' – להלחם בו" על מנת לזככו, עד שיזכה להנקם מקליפת הפלישתים שבתוכו, כנודע ממורנו הבעל שם טוב כי כל נגע שהאדם רואה בזולתו משקף פגם הקיים בתוכו פנימה. התבוננות זו מגלה לאדם את נוכחות ה' בתחום המורגש שבנפש. הוא מרגיש כי "ה' נתן זאת
בלבו" (כפירוש המצודות על "כי מהוי' היא"), וכי תהפוכות רגשותיו מאהבה לשנאה (כתהפוכות הרגש שעברו על שמשון עצמו במהלך נישואים אלו) מושגחים על ידי ה'. אז מתברר לו כי הוא עצמו בבחינת נקבה ("כי מהוי' היא"), מושפע ומקבל את רגשותיו מה' ("כי תֹאנה הוא מבקש").
רק כשמסלק האדם את התיחסותו לשיקולי השכל החיצוני שגרמו לו להתחתן ופונה לאשתו באמת, היא מתגלה לפניו על כל מעלותיהיא. בפנימיות, מעלות אלו מבשילות ונחשפות רק כשהאשה חשה שבעלה מתייחס אליה עצמה ומקבל אותה כפי שהיא באמת.
רק אז, כשמוסחת הדעת מהשיקולים הצדדיים בנישואין ומתמקדת באשה, מבין האדם שזכה בנישואיו למעלה מטעם ודעת. הוא מגלה כי אילו היתה נופלת בגורלו אותה אשה שדמיין, לפי שיקולי שכלו החיצוניים, לא היה זוכה במתנה נפלאה זו. כעת זוכה האדם להכיר שה' הנחה אותו לאורך כל הדרך, לא לפי בחירתו והכרעת שכלו שלו, ושהוא יתברך זה שחנן אותו ב"אשה משכלת". כאן מתגלה לאדם השגחת ה' גם בתחום המושכל שבנפש – הוא מבין כי שיקולי שכלו החיצוניים הונחו כולם על ידי ה', ואף מגלה השראה אלקית פנימית בשכלה של ה"אשה משכלת" לה זכה למעלה מטעמו ודעתו שלו.
בתום תהליך זה מתחדש קשר הנישואין ומתרומם למדרגת קשר עצמי שלמעלה מטעם ודעת.
[והערה: הדברים הנ"ל מכוונים לשני בני הזוג, אך מטבע הדברים זקוק להם יותר האיש, המדמה כי הוא השולט במצב והמכריע באמצעות שכלו, בעוד האשה נוטה בטבעה להאמין שהשידוך מכוון מלמעלה.]
שתמיד עלתה לו בחילה מהשירים האלה ותמיד שמע בעיקר לועזי ולא ירד לפשוטי העם 
