שלום לכולם.
אז ככה, פעם הייתי כותבת כאן הרבה. עד לפני שנה במשך תקופה ארוכה הייתי אחת מהדמויות הקבועות בפורום ואז הפסקתי לכתוב כי הבנתי שרוב הכותבים כאן צעירים וממילא, נמצאים בשלב אחר בחיים. הבנתי שהמחשבות שלי והדילמות שלי כבר לא מתאימות לפורום הזה. (אגב, אני בת 27 למי שתוהה).
אבל יצא לי לכתוב משהו לאחרונה שדווקא קיבל תגובות חיוביות מאנשים בכל מיני שלבים בחיים. אני לא יודעת אם כולכם תצליחו להתחבר לזה אבל אם יש כאן רווק אחד או רווקה אחת שכמוני, מתנסים כמה שנים בניסיון הקשה של צער הרווקות ומה שכתבתי יחזק אותם או יעזור להם, דיינו.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? במה תהיה השנה הזאת שונה משאר הלילות
בחמשת השנים האחרונות יש לי נטיה להיכנס לעצב עמוק לקראת פסח. יש תחושת אכזבה קשה על כך ששוב מגיע החג ואני לא נשואה. שוב אני צריכה לשבת לליל הסדר עם ההורים שלי ללא בעל ושוב אני מנקה דירת שותפות ושוב אני מחפשת דרכים בכח לשמח את עצמי לקראת החג לשווא. למדתי עם הזמן שזה כאב שחשים אותו כל הרווקים והקשיים שאני מרגישה לקראת החג הם לא יחודיים לי.
אבל זה עדין כואב.
ובשנתיים האחרונות, בעקבות שיעור של הרבנית ימימה, כשהיינו שרים מה נשתנה הייתי חושבת לעצמי איך זה נוגע לחיים שלי וממש הייתי אומרת את מה נשתנה כמו תפילה. מה נשתנה בחיים שלי? הנה, אני עדיין לבד ועדיין קשה לי. מתי משהו ישתנה בשבילי? מתי הלילה הזה יהיה מיוחד גם בשבילי?
ובחודשים באחרונים הייתי בטוחה שהשנה יהיה לי עוד יותר כואב כי במשך כמעט חצי שנה היה ברור לי שהשנה בליל הסדר אני אהיה איתו. יכולתי לדמיין את שנינו אצל ההורים שלי ביחד ואפילו דיברתי עם אחותי וגיסתי על איך שיהיה כיף שהשנה בליל הסדר כמעט כל האחים במשפחה שלנו יהיו נשואים (חוץ מאחותי הגדולה שממילא לא כל כך בענין של להתחתן). חשבתי שכל כך יכאב לי לגשת שוב לליל הסדר ולראות שטעיתי ואני עדין לבד.
אבל הקב"ה זיכה אותי ועברתי תהליכים מדהימים בחצי השנה האחרונה מאז שנפרדתי ממנו. עברתי תקופה ארוכה של יובש בהצעות שמן הסתם הייתה לטובתי. למדתי להתמודד עם הכאב האדיר שליווה את הפרידה. למדתי להתמודד עם הלחץ של ההורים שלי שאולי בכל זאת אסכים להתחתן איתו למרות שאני לא אוהבת אותו. למדתי להכיל את העובדה שגם אני אחת מהבנות האלה שיצאו עם בחור חמישה חודשים ונפרדו ממנו שניה לפני האירוסין.
הייתה תקופה ארוכה שהיה כל כך קשה לי להתמודד עם הזכרונות ממנו אבל לאט לאט התחלתי להקשיב שוב לדיסקים ולשירים שמזכירים לי אותו. הלכתי למקומות שבהם היינו מבלים ביחד, לבשתי את מכנסי האלדין שתפרתי לכבוד טיול איתו.
והיום סוף סוף התזתי את הבושם שמזכיר לי אותו. הבושם שהייתי שמה לפני פגישות איתו. הבושם גרם לי להיזכר בו וממש היו לי פלאשבקים של מלא פגישות איתו. נתתי לעצמי להיות במקום הזה. נזכרתי בהכל וזה היה בסדר. לאט לאט הריח הזה שוב נהיה לי נעים למרות שלפני כמה שבועות הוא היה גורם לי לבחילה בגלל שהוא הזכיר לי אותו. אפילו לבשתי את אותו השעון שקניתי ביחד איתו.
מיד אחרי פסח יגיע היום שיציין שנה מאז הפגישה הראשונה וברור לי שיהיו לי המון רגעים שבהם אזכר בו אבל בגלל שעברתי תהליך כל כך טוב, אני מאמינה שאני אצליח להתמודד עם הכל ולצאת מחוזקת.
אז מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? עד כמה שזה נשמע מוזר, השנה אני בחרתי להיות רווקה וזאת הפעם הראשונה שאני מרגישה ככה. אני יודעת שכל רווק אחר שיקרא את זה עלול להגיב בציניות (משהו בסגנון של: את לא בחרת להיות רווקה. את פשוט לא מצאת את האדם הנכון).
אבל ככה אני מרגישה. השנה, כל אימת שאני נהית עצובה, אני מזכירה לעצמי שיכולתי להיות נשואה. הייתי בקשר עם מישהו ועמדנו להתארס ואני זאת שבחרתי לא להתחתן איתו ובכך בחרתי למעשה להיות רווקה. כל אימת שאני נהית עצובה אני מזכירה לעצמי שיכולתי להיות נשואה אבל אז הייתי נשואה אליו. אני חושבת על זה ואני נהיית קצת פחות עצובה. זה מזכיר לי שהמטרה כאן היא לא להתחתן. כל אחד יכול להתחתן. המטרה כאן היא להיות נשואה וזה (כפי שרואים מאחוזי הגירושין שעולים) לא כזה פשוט. יכולתי להיות נשואה אליו אבל בחרתי שלא. בחרתי להישאר רווקה עד שיגיע האדם שיתאים לי ולא רק להורים שלי.
חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא מארץ מצרים. אנחנו רגילים לחושב על יציאה ממצרים כיציאה מרווקות לנישואין ואנחנו חושבים שכל עוד לא התחתנו, אנחנו עדין ב"מצרים" שלנו. אולי אפשר להסתכל על זה בצורה אחרת שתיתן לנו יותר כח? לחשוב על כל מה שעברנו השנה בתחום הזוגיות ולחפש איפה בכל זאת יצאנו ממצרים. אולי השתחררנו מקשר ממש קשה או בעייתי? אולי למדנו להתגבר על האקס המיתולוגי? אולי הצלחנו להתגבר על הרגל ממש רע שיש לנו בפגישות? אולי הצלחנו לפרוץ משהו שחוסם אותנו מלהתחתן? אולי אפילו רק למדנו משהו קטן על עצמינו שיעזור לנו לגשת לפגישות בצורה קצת אחרת? כל הדברים הקטנים האלה הם מייצרים קטנים שיצאנו מהם השנה ובזכותם בשנה הבאה נגיע לארץ המובטחת...
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות כל כך כאב לי על זה שאני לא נשואה והשנה...אני לא יכולה להגיד שלא כואב לי. כואב לי אבל גם יש לי בלב שמחה על כך שהייתי במיצר כל עוד יצאתי איתו וכל עוד חשבתי להתחתן והקב"ה הציל אותי (ואת הבחור היקר) מקשר נישואין שלא היה עושה טוב לאף אחד מאיתנו. הקב"ה לא הביא אותי עדין לגאולה שלימה אבל הוא הוציא אותי ממקום לא טוב . אני רווקה אבל בחרתי את זה.
שבכל הלילות חשבתי שהעיקר להתחתן והלוואי שכבר אזכה להתחתן. השנה אני מבינה שלא מתחתנים בכל מחיר. אפילו אם ההורים רוצים והבחור רוצה,לא מתחתנים מכל מחיר. השנה בחרתי להיות רווקה עוד שנה כדי לא להיות נשואה אליו ואני כל כך שלימה עם זה על אף שכואב לי כרגע.
שבכל הלילות, החלום הזה של חתונה היה נראה לי כל כך רחוק ולא האמנתי שאני יכולה אפילו להתקרב למצב של חתונה והלילה הזה אני מבינה שיכול להיות שהוא הרבה יותר קרוב ממה שאני חושבת.
שבכל הלילות הייתי כל כך עצובה עד שלא נתתי לעצמי אפילו להרגיש את הקרבה של הקב"ה והשנה אני לא אתן לעצמי באמת להיות לבד. הקב"ה שם איתי, גם מעבר לכאב.
