אז נפרדתי השבוע מבחור שמאד, אבל באמת מאד מאד רצה אותי, אחרי מעט מאד פגישות. הטעות שלי אולי, הייתה, שזרמתי עם הטוב הזה, גם אני נתתי כנראה תחושה שהכל בסדר. (למרות, שלמשל כשהוא רצה שנצטלם יחד, או להביא לי ספר לא הסכמתי) פשוט בדרל\ך כלל כזאת אני. לא מורחת קשרים ב''ה אבל כשאני בפנים אז אני בפנים. נותנת מעצמי. באה. משלמת. מחייכת. ואולי עוד כל מיני דברים שהיו טעות.
השבוע, בטיול משותף, נקלענו לסיטואציה נוראית. ממש. אני לא אפרט וברור לי שאני עושה לעצמי אאוטינג
אבל זה היה זוועה. אחריה פשוט הסתכלתי עליו והרגשתי שאני לא מעוניינת להמשיך.
באותו לילה הוא הרגיש כבר משהו לא תקין, ואמרתי לו שאני מתלבטת. הבחור פשוט בכה לי באוטו בלי להפסיק. אמר שזה בחיים לא קרה לו. בחיים. והיו לו קשרים ארוכים. אני הייתי די אטומה. אחר כך בטלפון כשנפרדתי הוא שוב בכה. אמר שהלב שלו פשוט שבור. כל מיני אמירות כאלו. שתבינו- זה אחרי קשר של שבועיים שלושה.
הפגישות שלנו היו באמת מאד ארוכות. אבל בעיני זה לא תמיד המדד להתאמה.
קשה לי להגיד למה, אבל משהו בי לא קיבל אותו. לא הרגיש שזה הוא. והוא באמת בחור חמוד וחכם ומצחיק, עם לב שלא ידעתי שקיים. באמת באמת בן אדם איכותי. אבל שוב- כל מיני דברים, אולי קטנים, אולי לא, שגרמו לי לחתוך.
מאז אני מתהלכת עם תחושה קשה מאד. ממש. אני לא יודעת למה. אם זאת מחשבה שעיתי טעות. או שהבכי שלו נכנס לי מאד עמוק ואני ממש כואבת על מה שהוא מרגיש. הוא האדם האחרון שהייתי רוצה לפגוע בו.
מה נכון לעשות עכשיו?
האם נכון לנסות שוב בהנחה שזה מאד כואב עכשיו כי זה טרי ומן הסתם כשנחזור מה שהפריע ימשיך להפריע? [אני בכוונה לא מפרטת מה הפריע. למקרה שאנשים יזהו. אני גם לא בטוחה אם זה משנה. ואני עצמי לא ממש יודעת לשים את האצבע.]
האם נכון לעשות עוד שיחה? להתנצל? לסיים בצורה שתניח את הלב? או שזה סתם יהיה לו קשה יותר?
אוף.
אין לי מנוח.
סליחה על האורך.
