בס"ד
דבר תורה לפרשיות תזריע - מצורע
מבוסס על "מה שתשיב הפרשה" של הרב זאב קרוב שליט"א
בתחילת פרשתנו מופיע הציווי על ברית מילה: “וביום השמני ימול בשר ערלתו” (ויקרא יב,ג). מהפסוק הזה, חז"ל למדו שמצצות המילה ביום שמיני אחרי הלידה ושהיא דוחה אף את השבת. מדוע זכתה מצוות המילה לדחות את השבת?
כשבן אדם זר מסתכל בברית מילה הוא רואה מוהל שחותך עור מאבר התינוק, הוא רואה דם וילד שבוכה. הוא רואה שמכאיבים לילד,שעושים לו מעשה אכזרי. בתור בני אדם שמאמינים בהקב"ה ובתורתו אנחנו יודעים שטוב לה' לכל ורחמיו כל מעשיו, והוא מורה לנו שלכאב הזה (החולף במהירות) יש משמעות עמוקה וחשובה ביותר.
יש אנשים שחושבים – וזאת תפיסה די נפוצה בנצרות – שהדת דורשת לדכא ולצער את הגוף. שהגוף הוא דבר שלילי וטמא ושהתעלות בדת דורשת להסתגף ולפרוש ולהתנזר מכל החיים החומריים. יש נוצרים שמרביצים לעצמם כדי להתכפר או שמדירים הנאה מכל דבר שקשור לגוף האדם. אצלנו, הפרישות אינה מטרה אלא אמצעי לנצל את הרוחניות שבאדם. ויש אפילו מצבים שהנאת הגוף היא מצווה: “אין שמחה אלא בבשר ויין”. וגם רואים שההבטחה האלוקית בקיום המצוות מתבטאת בדברים גשמיים: “אם בחוקתיי תלכו ואת מצוותיי תשמרו ועשיתם אותם. ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם”. (ויקרא כו, ג-ה).
התורה באה לכוון אותנו לאיזון אמיתי בין חיי התורה לחיי הגוף. ריה"ל כותב בכוזרי (ב,נ): התורה האלוקית לא העבידתנו בסיגופים כי אם לימדתנו את המידה הנכונה, בצוותה עלינו לתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף את החלק המגיע לו בצדק”. העיקר זה לדעת לכוון את היצרים לכיוון הטוב – איזהו גיבור? הכובש את יצרו (אבות ד,א)– הכוונה מי שיודע לכוון את יצרו. וזה דווקא במקום שבו טמונה יכולת ההתרבות של האדם שהמילה נעשית. זה יכול להיות המקום הכי קדוש באדם ממנו האדם נותן חיים וגם המקום הכי נמוך עם היצרים הכי חומריים. וזה על המקום הזה שכרותה הברית עם הקב"ה להזכירנו את מטרתנו: להשתמש בכל כוחות החיים שניתנו לנו לצורך ולתועלת ושואפים למדרגה של "ומבשרי אחזה אלו-ה" (איוב יט, כו).
המילה והשבת הן שתי המצוות היחידות הנקראות ברית: “ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם” (בראשית יז, יא), “ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם”. (שמות לא, יז). השבת – היום השביעי – מסמל את קדושת הבורא. ביום השביעי, אחרי שהקב"ה ברא את האדם (לפי השפת אמת האדם נברא ביום השישי בין השמשות), הוא כילה את מלאכתו בבריאת העולם. המילה באה דווקא ביום השמיני – שהוא אחרי היום שביעי – להראות שבכוחות האדם שנותן חיים לביות שותף להקב"ה ולהמשיך את מעשה בראשית, וזה המסר של עם ישראל: קדושת החיים!
שבת שלום!


