כל שנה מחדש, זה קורה: ההתלבטות בין "ארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקיך בה" וכו'... או "ראש השנה שלי עולה על הכל, איש בל יעדר"...
גם מנהל הפורומים כאן, הרב אריה ליפו מתחבט בשאלה. התשובה נמצאת כאן, באתר של ערוץ 7,בטלויזיה>תורה>"ראש השנה אצל הצדיק"
אם זה לא עוזר ועדין יש קושיא, ניתן ומומלץ לשמוע את הדיסקים של הרב שלום ארוש שליט"א :"אומן אומן ראש השנה", ו"איש בל יעדר"
תוספת לעיון: מאמר של הרב ארז משה דורון על ראש השנה באומן: אומן ראש השנה – אלבום פגישות / ארז דורון
"אין שום דבר מצווה וקדושה ועצה טובה, הנצרך לכל אדם שבעולם, בכל דרגא ודרגא, שלא נזכר בספר הקדוש והנורא הזה, כי מאד עמקו מחשבותיו. כי הוא מדבר מכלליות הכל בכלל ובפרט, כולל כל העולמות והדרגות שבעולם של כל אדם, כקטון כגדול, מן ראשית נקודת הבריאה, שהוא תחילת האצילות, עד תכלית נקודת המרכז של עולם העשיה הגשמי שהאדם עומד עליו, כל אחד ואחד לפי מקומו ומדרגתו באותה השעה והזמן, מן האדם הגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים, ואפילו המונחים למטה למטה"
אז זהו זה. נכנס תמוז, חם,מעיק,מתקרבים לתהומות הצער של בין המצרים. אבל מתחת לצער פתאום נצבט הלב בגעגוע.
עוד קצת, נרים את העיניים ושוב נהיה באומן, בראש השנה.
לפני זמן מועט קבלתי מכתב מיהודי יקר, תלמיד חכם, עדין נפש, שקשור לרבינו
וכך הוא כותב לי: "אני יודע שרבינו רוצה שנבוא אליו בראש השנה , אין לי ספק בזה. מעבר לכל העניין שאין לי כסף לזה, אבל אני רוצה להגיד לך את האמת, זה פשוט לא בשבילי, אני לא בן אדם כזה שאוהב המוניות, ואין לי שום כוח לתורים ולטיסות ולנסיעות, מה אתה אומר, מה עושים?"
נזכרתי בחבר שסיפר לי שבשנה שעברה, בתור חזרה לארץ, בשדה תעופה מקייב, היו כמה יהודים שלא הורגלו לקשיי הדרך ואיבדו את הסבלנות. אחד מהם שאל בטרוניה את חבר שלי: "מה זה כאן, גיהנום?" אהבתי את התשובה: "כן, זה גיהנום. אבל הגיהנום פה למטה זה במקום גיהנום שם למעלה. ונראה לי ששם זה יותר כואב, אז אולי עדיף לקבל את זה בשמחה".
פעם אנשים נסעו סביב חצי עולם כדי להגיע לאומן, הוציאו אלפי דולרים שלא היו להם. סיכנו את עצמם, התחמקו מעיני הק.ג.ב. והכל בשביל דבר אחד – להיות רבע שעה באיזה חצר אחורית של דירה אוקראינית באומן. להגיד תיקון הכללי אצל רבינו. זה לא היה כל כך מזמן. לפני פחות מעשרים שנה. בראש השנה תשנ"ח אני עצמי השתתפתי בנסיעה מסוג זה. והיום – הדרך פתוחה. המחיר הוא מאות דולרים ולא אלפים. והעיקר – אפשר להגיע! ובכל אופן חשבתי לענות ליהודי שכתב לי: זה לא בשבילי" – "אתה לא יודע כמה אתה צודק. זה לא בשבילך. זה גם לא בשבילי. הפעם זה בשביל רבינו. מי שנוסע לראש השנה לוקח חלק בתיקון העולם, בקירוב הגאולה, בהמתקת הדינים מעל כלל ישראל. הוא יוצא לשטח זר למשימת קרב עבור כל הנשמות כולן. בלי מרכאות כפולות. בלי מליצות. פשוט כך.
כל כך הרבה רבינו עשה ועושה בשבילנו, כמו שאמר: "הלא אני דומה כמי שהולך יומם ולילה במדבר, וחותר ומבקש לעשות ממדבר ישוב. כי בכל אחד מכם בליבו מדבר שממה מאין יושב, ואין שם מדור לשכינה. ואני חותר ומבקש בכל עת לעשות איזה תיקון ומקום בלבבכם להיות שם מדור לשכינה. הלא כמה יגיעות צריכין לעשות מאילן סרק, לעשות ממנו כלים יפים וראויים לתשמיש אדם. כמה יגיעות צריכין לזה עד שמסתתין אותו ומנסרין אותו ומתקנין אותו במעצד ובשאר כלים הצריכים לזה. כמו כן ממש יגיעות כאלו צריך אני לייגע את עצמי עם כל אחד מכם, לעשות עימו איזה תיקון" (חיי מוהר"ן ר"מ)
ומה הוא מבקש מאיתנו בתמורה? מכתב מרגש שכתב רבינו לכל אנשי שלומנו בעת שישב בזאסלאב מכיל את התשובה לשאלה זו. מדהים עד כמה מילותיו מיועדות היום ממש לכל אחד מאיתנו:
"שאלתי ובקשתי מכם, שלא יהיה לריק יגיעי שיגעתי עם כל אחד ואחד, ושמתי את נפשי בכפי בשביל טובת נפשכם.
ובכן אהובי, אחי ורעי, חיזקו ואימצו ביראת השם, כל אחד ואחד לפי כוחו ובחינתו, ולא יהיה לריק יגיעי. ושימרו תורת משה עבד ה' כאשר לימדתי אתכם. ותדעו, שאף על פי שאני רחוק עכשיו מכם, אין זה כי אם ריחוק הגופות, ואין ריחוק הזה, חס ושלום, בנפשותינו, כי קרובים אנחנו.
אהובי, אחי ורעי, נא ונא, שיהיו דברי אלה, אשר התחננתי, קרובים אליכם יומם ולילה.
נחמן בן מורנו הרב שמחה".
...בראש השנה האחרון, כשזינגר הביא אלפי נשמות חדשות לאומן ואנשים ישנו בשקי שינה על הדשא כי כבר לא היה מקום בבתים, היתה הזדמנות לקיים מצוות הכנסת אורחים מהודרת מאד (מי שם לב שבימים שלפני ואחרי ראש השנה היה קר ומעונן ובימי החג היה בהיר ונעים? מי שישן על הדשא בוודאי הרגיש בחסד האלוקי הזה). כשמגיעים קרוב ל 30,000 יהודים מ 70 (!) מדינות, יש אפשרות לשמוע סיפורים מאד מעניינים. אם היו אוספים את כולם, היתה לנו אנציקלופדיה של מאות כרכים!
ובכן, בסעודת החג הראשונה, כשישבנו כל החברים בחצר ה"וילה" ברחוב טולסטוי, פתאום משום מקום נחת עלינו יוסף (השמות והפרטים שונו כדי לא לאפשר זיהוי). יוסף הוא יהודי מבוגר כבן 60. רווק, דתי במקצת, יהודי פשוט של יום יום. "אפשר לאכול אצלכם?" שאל והתיישב. המנות היו ספורות אבל יהודים הם מעל המניין וגם ליוסף נותר די והותר לסעודת החג. בין הדגים למנה העיקרית, כשהגיע זמנם של הדברי תורה, מישהו שאל את יוסף איך בעצם הגיע לכאן.
"פשוט מאד, רבי נחמן הזמין אותי". כן, כולנו מכירים את התשובה הזאת.
"אבל איך הוא הזמין אותך?" דחקו בו החברים.
בעצם הוא מדריך טיולים במקצועו. הוא גר ביפו. וכך הוא סיפר: "חלמתי חלום. בחלום אני הולך לבדי בדרך הביתה. החום גדול ומתיש ואני מרגיש שאני ממש הולך למות מרוב חום ואין לי כבר שום כוח ללכת. ואז אני מתפלל לה' שישלח לי מישהו שיעזור לי. פתאום אני רואה בשביל מרחוק מישהו שהולך ומעלה ענני אבק. גם מרחוק אני רואה שהוא מאד שמח, שר ומפזם לעצמו. אני ממתין לו וכשהוא מגיע אלי אני רואה יהודי מזוקן, גינג'י, שמח וטוב לב. הוא שואל אותי – "יוסף, אתה מכיר אותי?" ואני אומר לו: "לא, אני לא מכיר אותך. "אני רבי נחמן", הוא אומר. "ולאן אתה הולך?" הוא שואל אותי. "ליפו", אני משיב לו והוא אומר: "יופי, גם אני ליפו. בוא נלך יחד". הוא לא נותן לי לשתות או משהו כזה, רק מתלווה אלי, אבל מצב הרוח שלו כל כך שמח ומעודד, שזה נותן לי כוח להמשיך בדרך. אחרי זמן רב הוא עוצר פתאום ואומר לי: "יוסף, תסתכל מה יש לי על הגב". ואני רואה שיש לו על הגב מליון תרמילים, מזוודות, תיקים. ותאמינו לי, מסביר לנו יוסף, אני מדריך טיולים, אני מבין בתרמילים, ואני אומר לכם – מליון תרמילים!
ואז רבי נחמן אומר לי: "יוסף, אולי תעזור לי לסחוב".
"בטח", אני מתלהב, "אני אסחוב לך את הכל". רבי נחמן מחייך.
"לא, אתה לא יכול לסחוב את הכל. תבחר לך דבר אחד".
טוב, אני בוחר איזה תרמיל קטן ויפה ואז אנחנו ממשיכים ללכת".
זהו. זה סוף החלום. בשלב הזה היו כבר סביב יוסף שלושים איש, ואף אחד כבר לא אכל. "אז אני לא מבין", הקשה מישהו מבין השומעים – "מה זה קשור לזה שרבינו הזמין אותך?"
"מה אתה לא מבין?" ענה לו יוסף, "ככה אני עוזר לרבי נחמן לסחוב את התיקים שלו".
בחיים שלי לא הייתי חושב שאדם כזה יזכה לחלום כזה, ובחיים שלי לא הייתי חושב שהוא יתן לו פירוש כל כך מדויק וכל כך עמוק. הוא פשוט בא לאומן בשביל רבינו, לעזור לו בסחיבת התיקים, בתיקון העולם.
לך תדע מה יש בתוך יהודי הכי פשוט. עולמות!
ועוד סיפור.
באחת הפעמים, בחזרה מאומן, ישב לידי במטוס יהודי שנראה אמנם דתי, אבל במחילה מכבודכם, נראה כמו עבריין. הוא לא הציג את עצמו בפני וגם לא שאל לשמי. הוא פשוט התחיל לדבר איתי מהרגע שהוא ישב עד הנחיתה. במקרים אחרים זו היתה יכולה להיחשב בהחלט חוויה מטרידה, אבל במקרה הזה זה היה כל כך מפתיע, שתוך זמן קצר פשוט הבנתי שמדברים איתי דרכו משמיים והתחלתי להקשיב.
ואלו היו דבריו הראשונים. לא אשכח אותם לעולם. "אתה יודע מה הבאתי מתנה לרבינו לכבוד החג?" עצם השאלה הממה אותי. איזה רעיון מקסים. הלא אם רבינו היה חי בגוף, הייתי יכול גם כן לחשוב להביא לו מתנה. האיש לא ציפה למענה וגילה לי בתמימות מה הייתה מתנתו: "אלף שעות התבודדות"!
תעשו חשבון מהיר. אם מתבודדים כל יום שעה לוקח בערך שלוש שנים עד שמארגנים מתנה כזאת. הייתי המום. כן, בוודאי שגם אני מתבודד, אבל אלף שעות! איזה רצינות, איזה התמדה.
במשך הטיסה סיפר לי היהודי היקר הזה על ניסים ונפלאות אמיתיים להם זכה במהלך ההתבודדויות שלו. ממש דברים שמעל לטבע. ואחרי שכבר הייתי מלא בסיפוריו הוא אמר לי: "אבל את הנס הכי גדול עוד לא סיפרתי לך". אחרי כל הסיפורים ציפיתי למשהו באמת ניסי, אבל הוא הפתיע אותי שוב.
"הייתה לי בעיה עם כעס מעשי", הוא אמר, וכשראה שאני לא מבין את המושג הזה טרח להסביר לי – "כשכעסתי על מישהו – זה היה מעשי". בקיצור, הוא היה רוצח וגם ישב על זה בכלא הרבה שנים. "אפילו אם מישהו היה קצת מרגיז אותי – הוא גמר מבחינתי", הסביר לי, ואני התחלתי קצת להתכווץ בכיסא.
"אני הבנתי שרבי נחמן הבטיח לעזור לנו. ורבי נחמן אמר שמי שמתבודד אז החיים שלו ישתנו. אז התחלתי להתבודד כל יום שעה כמו שהוא אמר וביקשתי רחמים מה' שאני אפסיק לכעוס. תבין שזה בערך היה כמו לבקש שהשמש תפסיק לזרוח בבוקר. ככה זה היה מבחינתי. היה לי מאד קשה. הרבה פעמים התייאשתי כי לא ראיתי תוצאות, אבל האמנתי ברבי נחמן והמשכתי. תאמין לי, בסוף הכל נגמר. יש לי תאריכים מתי השתנתי. אני לא כועס היום על זבוב. תראה, לדוגמא, הנהג מונית הרוסי שלקח אותנו היום לשדה תעופה. הוא לא הגיע בזמן ולא נהג כמו שצריך. במקרה אחר הוא היה מוצא את עצמו עם הרכב שלו באיזה תעלה. אבל אני לא התרגזתי אפילו קצת. כעס זה עבודה זרה, לא? ההתבודדות ריפאה אותי".
אתם מבינים? הוא פשוט לקח את זה ברצינות. הוא האמין בזה בתמימות. הוא לא התייאש, והפך לאדם אחר!
והסיפור השלישי, מבחינתי, הוא חידוש גדול יותר מקודמיו. באחת הנסיעות הזדמן לי לפגוש יהודי שרואים עליו שהוא מורם מעם. כבר כשפתח את הפה ראיתי איזו אצילות, איזה מידות, ואיזה תורה קלחה מפיו – בבהירות, באהבה, בחן, בענווה. ממש כזה שאמרו עליו חז"ל שמי שרואה אותו אומר מיד: "אשרי אביו שלימדו תורה. אשרי רבו שלימדו תורה". חשבתי לעצמי, מעניין מה הוא קיבל מרבינו. רבים טועים וחושבים שרבינו זה טוב רק לשבורי לב, לרחוקים, אבל כוונת רבינו היא אחרת. "אין שום דבר מצווה וקדושה ועצה טובה, הנצרך לכל אדם שבעולם, בכל דרגא ודרגא, שלא נזכר בספר הקדוש והנורא הזה, כי מאד עמקו מחשבותיו. כי הוא מדבר מכלליות הכל בכלל ובפרט, כולל כל העולמות והדרגות שבעולם של כל אדם, כקטון כגדול, מן ראשית נקודת הבריאה, שהוא תחילת האצילות, עד תכלית נקודת המרכז של עולם העשיה הגשמי שהאדם עומד עליו, כל אחד ואחד לפי מקומו ומדרגתו באותה השעה והזמן, מן האדם הגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים, ואפילו המונחים למטה למטה"... (הקדמת ליקוטי מוהר"ן)
הגיע עת רצון והיהודי הזה פתח את ליבו בפני וסיפר: "אני בא ממשפחה מכובדת. כבר דורות שראשי משפחתנו הם רבנים. חלקם אפילו ידועי שם ומפורסמים. את התורה קיבלתי עם החלב שינקתי. זה היה חלק מהמהות שלי. הייתי מתמיד עצום וגדלתי בתורה. הרגשתי שאני נמצא במקום טוב. הייתי מרוצה מעצמי, ולמה לא בעצם? אבל אז באיזה יום, התפללתי במקרה באיזה בית כנסת שאני לא מכיר, כי הייתי בדרכים ומחוץ לסדר הרגיל שלי. ועל איזה שולחן, נפל לידי הספר "ליקוטי מוהר"ן". לא חשבתי לפתוח אותו. יש לי מספיק מה ללמוד. אבל משום מה בכל זאת פתחתי ודפדפתי, שלא כהרגלי. מה אני אומר לך, אני יודע ללמוד, אני מכיר ספרים. אבל הספר הזה חתך אותי לחתיכות. הוא פשוט אמר לי: "ברוך, אתה לא הולך בכיוון הנכון. יש מקום שאתה צריך להגיע אליו, שכל יהודי צריך להגיע אליו, ואתה מאד רחוק מהמקום הזה". המחשבה הזאת הפתיעה אותי ובאמת גם הכעיסה אותי. מה פתאום שמישהו יגיד ל-י משהו כזה. מה אני - איזה בעל תשובה שלא יודע כלום? סגרתי את הספר מתוך כוונה לא לפתוח אותו לעולם. אבל הדברים לא הניחו לי. "וכי כך למדת, לשקר לעצמך, לברוח מהאמת?" הציק לי קול פנימי. נלחמתי בו. "זה לא שייך אלי. יש לי כל מה שאני צריך. ובחיים לא אהיה חלק מהמשוגעים הללו". זה לא עזר. בצר לי שיתפתי כמה מחברי, אברכים מהכולל שאני לומד בו, ולבסוף גם את ראש הכולל. כולם אמרו לי אותו דבר: "מה אתה צריך את זה? יש לך מידות ויש לך תורה. מה חסר לך?"
עברה תקופה שהצלחתי לשכוח מזה. אבל רבי נחמן לא עזב אותי. "מה עם האמת שהרגשת?" היה שולח לי מחשבות. בסוף נשברתי והתחלתי ללמוד "ליקוטי מוהר"ן בסתר. רק השם יודע איזה שינוי חל בי מאז. אם אנסה לומר לך מה השתנה בי הייתי אומר מילה אחת – "השם". השם יתברך. כן, אני יודע שכתוב עליו בספרים, אבל רבי נחמן רצה שזה יהיה כתוב לי בעצמות. "כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה', שזה עיקר גדר האדם" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ד') ואני הסכמתי להודות שאני בכלל לא מרגיש אותו, רק יודע עליו. לא אותו. ועכשיו אני כאן באומן. כשאני חושב איזה דבר גדול יש כאן ואיך הסתירו את זה ממני אני ממש בוכה".
...עם ישראל, בשביל עם ישראל, בא לאומן בראש השנה. אל מי שיכול לאסוף נשמות הכי ירודות והכי נעלות, למצוא בכל אחת מהן את ניצוץ האור האלוקי הייחודי לה ולהבעיר אותו עד לב השמיים.
וכשרואים את כל הניצוצות הללו בוערים יחד, מבינים מה יקרה כשתבוא הגאולה.
"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו". אמן.
