טוב, המצב בטטה. שני ילדינו [בני 7 ו-5 ] סובלים מהצקות ונידוי מהילדים ברחוב ובגן שעשועים שלנו. בעיקר הבכור סופג את זה. יש פה חבורה של כ-20-25 ילדים בגיל 4-10 ויש שני מנהיגים טרוריסטים קטנים, אחד ביסודי, לא יודעת כתה והשני בן 5 ילד שהיה עם הקטן שלי בגן שנתיים, גר מולנו ובא אלינו הביתה הרבה. נאמר לי שהוא ידוע כילד עם בעיית אלימות, גם בגן. ההורים דווקא בסדר, אבל אף פעם לא יוצאים איתו לגן שעשועים, גם לא אחיו הגדולים. והם מסיתים את כל השאר נגד ילדיי. הם כל הזמן משחקים בצעצועי מלחמה [אקדחי קפצונים, חרבות, סכין פלסטיק אמיתי לגמרי וכו'] מפחידים ומאיימים בזה על ילדינו. גם פוגעים פיזית בגוף. זורקים חצץ ואבנים. לועגים. הם אומרים לגדול שלי: לך אסור לשחק איתנו. לך מפה. אתה לא משתתף. אתה מפריע. [הוא לא] הם מורים לילדים האחרים: אל תשחקו איתו. הם צוחקים עליו. בקיץ היה מקרה של התעללות והשפלה ממש כלפיו. לילדים שלי אכן יש קצת בעיות רגשיות וחברתיות. אבל לא משהו שמזיק לאחרים או פוגע בהם. אנחנו עושים הכל כדי לחנך ולקדם את הילדים שלנו. הרושם שלי שהורים אחרים פשוט לא יודעים מה מעוללים הילדים שלהם אחה"צ. הם חושבים שהם מגדלים כבשים תמימות. יש הורים שאף פעם לא יוצאים עם ילדיהם לגן שעשועים. אני לא רוצה להתערב אבל לא יכולה שלא להתערב. הילדים שלי חוזרים כמעט כל יום ומספרים שהציקו להם או נידו אותם. גם שמעתי וראיתי זאת במו עיני. התייעצתי עם כמה אנשים. עד עכשיו שיתפתי את הרב של בית הכנסת ואשתו, המחנכת, הפסיכולוגית, המטפלת בויסות חושי, ולאחר לבטים קשים, גם את אמא שלי. אחת אמרה לי: אל תתערבי. שנייה אמרה לי: תקני גם את סכין לילד שלך. לא זה ולא זה מתאים לי. מרגישה חנוקה ומיואשת. מררררר לי.
