הדיון סביב חוק טל העלה מחדש את בעיית ההשתמטות בישראל. האמת היא שהבעיה הזו חמורה הרבה יותר ממה שחושבים; ישנם מיליוני משתמטים במדינה. מיליוני יהודים משתמטים מחובתם כלפי אלוקי ישראל, ואינם ממלאים את חובתם ללמוד תורה, לקיים מצוות, לשמור שבת ולהקפיד על צניעות. ההשתמטות הזו חמורה ומזיקה לעם ישראל הרבה יותר מאשר ההשתמטות משירות צבאי, והנטל הרוחני לשמור על גחלת היהדות נופל על כתפיהם של מעטים.
אני יכול להבין את רגשות התסכול של החילונים אל מול סירובו של הציבור החרדי לשאת בנטל השירות הצבאי; להבין – אבל לא להצדיק. מדוע דרישה מהחרדים לקחת חלק במפעל הציוני, אליו התנגדו מאז ומעולם, הינה מוצדקת יותר מאשר דרישה מהחילונים לקחת חלק במפעל הדתי-תורני? אם אי אפשר לכפות על אדם דת שהוא אינו מאמין בה, איך אפשר לכפות עליו לפעול בניגוד לדת שהוא מאמין בה? בארץ ובארה"ב קיימות קבוצות נוצריות הדוגלות בפציפיזם, ומקבלות פטור משירות צבאי מטעמי מצפון. במה החרדים, להבדיל, פחות טובים מהם? האם הפלורליזם המפורסם, עם כל ה"הכלה" של "האחר", ננטש בכניסה לבקו"ם?
מה שמפריע לי באמת זה לא החילונים ולא החרדים, אלא תגובתם של חלק מאנשי הציבור הדתי לאומי לנושא הגיוס. איזה יופי – מצאנו מכנה משותף עם החילוניים: שנינו יחד, כתף אל כתף, מגנים את ההשתמטות החרדית. וההשתלחות נראית לפעמים חורגת מכל פרופורציה.
רב חשוב כתב באחד מעלוני השבת, שיתקשה ליצור דיאלוג אמיתי עם קבוצות שאינן שותפות בהגנה על העם והארץ. אני מרשה לעצמי לנחש, שעם קבוצות שעוברות עבירות "קצת" יותר חמורות, הוא דווקא לא יתקשה ליצור דיאלוג. רב אחר כתב, בסגנון המזכיר את הפשקווילים במאה שערים: "השתמטות משירות בצה"ל – התרסה כלפי בורא העולם". מעניין רק שבמאה שערים אומרים את אותם דברים על מי שכן מתגייס...
באיזו זכות יוצאים כך אותם רבנים כנגד ציבור שלם של יהודים יראי שמיים? נכון, כל בחור בשיעור א' יודע לצטט את "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?", ואת "במלחמת מצווה הכל יוצאין". אבל תרשו לי לחדש לכם משהו – גם בציבור החרדי יש כמה גדולי תורה, ותאמינו או לא, הם למדו דף גמרא או שניים בחיים שלהם. ולא רק חרדים; גם גדולים וטובים מרבני הציונות הדתית, ואף רבנים ראשיים, תמכו בפטור לבחורי ישיבות מגיוס לצבא. השמועות אומרות שאפילו הרב צבי יהודה קוק מעולם לא הורה לתלמיד ששאל אותו, שעליו להתגייס. אפשר כמובן לחלוק עליהם; אבל האם למי שהולך על פי הוראותיהם של רבנים כמו הגרש"ז אויערבך, הגרי"ש אלישיב או הגר"ע יוסף, אין על מה לסמוך, שום ביסוס הלכתי או מוסרי? האם כל התורה נמצאת בכיס שלנו? ממתי מחלוקות לגיטימיות בשאלות של הלכה והשקפה, מובילות אותנו להכריז על ניתוק ממי שאינו חושב כמונו?
מעניין שאותו ציבור דתי לאומי, שיודע להצדיק הליכה לתנועת נוער מעורבת, לימודי כפירה באקדמיה, וחשיפה לתרבות ואומנות בעייתיות ביותר מבחינת תכנים וצניעות – נעשה לפתע קנאי כ"כ להלכה כשזה מגיע לשאלת הגיוס. על כולם אפשר ללמד זכות, ולמצוא דרכים להיתר, חוץ מהציבור שמקדיש את עצמו ללימוד התורה, שמשתדל להקפיד על קלה כבחמורה, וללכת בכל דבר לאורם של גדולי הדור? דווקא הוא נחשב לפתע מוקצה מחמת מיאוס, מנודה מהשיח ומתריס כלפי בורא העולם? איך אנחנו מרגישים כשהם טוענים כך כלפינו? האם הגיוס לצבא הוא המבחן לשאלה "מיהו יהודי"?
אני אישית איני מסכים עם העמדה החרדית בנושא, ואני משרת במילואים בעצמי; אבל אני מודע לכך שישנם גדולים וטובים ממני החושבים אחרת, ואני מכבד את דעתם ואיני חושב שהיא מופרכת מיסודה. חוששני שההשתלחות הדתית-לאומית בחרדים סביב נושא זה, מבטאת תופעה מדאיגה שכבר התריעו עליה רבים – הפיכת המדינה לערך העליון, במקום התורה והמצוות (ואולי זה לכשעצמו שיקול נגד הגיוס לצבא...). מי שחי באהבה ואחווה עם מחללי שבת, מגלי עריות ואוכלי שפנים, אבל מתמלא כולו זעם קדוש אל מול אלה הבוחרים ללמוד תורה במקום לשרת בצה"ל – השקפתו הדתית וסדר העדיפויות שלו זקוקים לבחינה מחודשת בדחיפות. כיהודי פשוט, שקורא קריאת שמע שלוש פעמים ביום, ברור לי שקיומה של המדינה לא נשען על גיוסם של עוד כמה אברכים חרדים, אלא על עבודת ה', לימוד התורה וקיום המצוות. בואו נזכור מי, למרות חילוקי הדעות הרבים, הם השותפים האמיתיים שלנו, ולא נהפוך את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר – אפילו לא כדי לזכות בצ'פחה סחבקית מהחבר לטנק.
הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לפילוסופיה כללית בבר-אילן
