את כותבת "ויש להם שפה משותפת ויחסי עבודה טובים" זה כנראה אומר שנוצר בינהם איזה עולם משותף שהוא רק שלהם. את גם אומרת שאין חשש לדברים שמעבר לזה.

?אבל  נראה לי שמה שמפריע לך זה עצם העולם המשותף שלהם (גם אם הוא רק מקצועי). זה לא היה מפריע אם אותו עולם ריגשי משותף היה איתו עם גבר אחר.

אותה נקודה שמפריעה לך, יש לתת עליה את הדעת ולבדוק מה זה אומר על מקום בזוגיות שלכם. אולי מאוד היית רוצה לפתח יותר את העולם המשותץ הריגשי שלכם? אולי את חשה שהוא מגיע מותש ולכן אינו משקיע בעולמכם? אולי כן משקיע אבל את רוצה בלעדיות ? אולי כן תוכלי לקבל את המצב אך אם תהיה בטוחה שהעולם שלכם הוא באמת באמת באמת בטוח ומלא רגשות של חיים (מאזן אימה בין עולמות?) ויש עוד מקום

בשורה הסופית: כל הרגשות שציינת: קינאה מצד אחד ומאידך פירגון ועוד .אותו בליל רגשות חשוב לצורך הבנת המורכבות הריגשית שמביאה למודעות שלך את שיקוף המציאות לפי ראות עיניך

כמובן שאשמח להרחיב .בהצלחה

תתפללי עליו...

הנושא עצמו שונה מאדם לאדם.

באמת בעיה...

אולי כדאי שתדברו על זה..  תסבירי לו שאת בוטחת בו במאה אחוז אבל זה גורם לך הרגשה לא נעימה מעצם הדבר.

האם אפשר לדבר עם ראש - הישיבה על הענין? אולי אפשר להחליף שם?

הכל כמובן מתוך כבוד ורגיעה.

אולי הגיע הזמן שזה יפריע גם לרבנים שיש נשים שזה מפריע להם?

למרות שכופים כאלו דברים בגרעינים התורניים גם על מי שלא רוצה.

רגע.. לפני ההתלהמות עלי..

זו דעתי.

זה לפחות מה שאנחנו היינו עושים.

זה פשוט לא שייך ..

תשמחי שיש לו עבודה שהוא אוהב, שגורמת לו סיפוק, שמפרנסת אתכם ושמקדמת אותו.

כשומרי מצוות אסור לנו לברוח ולהסתתר. עלינו לשאוף להגיע לחזית של כל דבר המתרחש בחברה הישראלית. 

החל מהשתלבות בצבא, בתקשורת ובחינוך וכלה ברפואה, הנדסה, מדע ותעשיה.

אם כל הזמן נחשוש פן יקרו בדרכנו גברים או נשים אחרים נצטרך לשבת בבית.

זו הבעיה של הדתיים הלאומיים, החרד"לים או מה שלא תרצו..

הם תמיד רוצים להיות גם וגם.

גם בחזית העשייה של החברה הישראלית וגם בחזית העשייה הרוחנית.

מה לעשות שלפעמים זה לא מתאפשר ואפילו לא מומלץ ואפילו אסור.....

אנחנו צריכים לחשוש, ואשרי אדם מפחד תמיד, ויש מקרים שאולי הקב"ה רוצה שנשב בבית ונוכיח לו כמה 

הרצון שלנו לעבודה צנועה הוא צורך השעה ממש.. ובוחן כליות ולב יודע.

עם כל זאת אני לא פוסל כל עבודה מעורבת. צריך תמיד לשאול את עצמינו אם ה' שמח בעבודה שלי גם מבחינה הלכתית...

במקרה של פותחת האשכול, בן אדם מחפש בחוץ ,לרוב, את מה שחסר לו בבית.

אם בכל זאת זה ממש מפריע לך שהוא בעבודה כזו העצה הכי טובה היא תפילה, פשוט תפילה. תפילה שיהיה לך בעל צדיק שלא תר אחרי העיניים והלב.

וגברים הם כן תינוקות שמתפטים מלא מעט דברים.. כל אחד ויצר הרע שלו..

צריך הרבה עבודה קשה ותפילות להתגבר על היצרים שלנו, כל אחד לפי מעלתו שלו בכח התפילות והרצון שלו.

לפותחת השרשור זה הנקודה של המחשבה כי היא אמרה שהיא סומכת עליו. 

ובמחשבה זה מאוד קשה לא להתפתות.... 

קשר עבודה אינו קשר אישי,

קשר קרוב מידי בעבודה  -הגבולות כבר עלולים להטשטש,

ואשה אינה רוצה אפילו  קצת קשר אישי של בעלה עם מישהי אחרת.

מה כ"כ קשה להבין  בזה?..

זה - אפילו בלי להתייחס לשאלה על ה"גדרים" שאדם מחוייב להציב לעצמו במסגרת ההלכה להתרחק "מאד מאד"

מנשים (קיצושו"ע), שבוודאי גם ישיבה-תיכונית מחוייבת בה.  כי קשה לעמוד מרחוק בדיוק על מה שמדובר.

ככלל, לעבוד בקביעות באותו הזמן באותה כיתה עם אותם ילדים (לא ילד ספציפי שהיא מטפלת בו) זו בהחלט

יכולה להיות בעיה. אם כי, כנ"ל, צריך להכיר לגופו של ענין.

ובוודאי שהתחשבות ברגשות אשתו בענין כזה, אפילו אינן מדוייקות ספציפית, זה הרבה-הרבה-הרבה יותר מאיזה דיון שהיה כאן לגבי התחשבות חד-פעמית ברצונה ללכת איתו לחתונה של איזה חבר.

אבל אני יכולה לשתף בתחושה שלי. גם בעלי עובד עם נשים \בחורות. הן לא דתיות ומזל שמקום העבודה שלו מחייב מדים.... [כוחות ההצלה] מגיל  17 הוא מתנדב שם אח"כ עובד ואפילו שהוא חזר בתשובה הוא לא עזב...לפני שהתחתנו ידעתי שהוא עובד שם!!!! ידעתי שהוא אוהב את העבודה!!!! ושיש שם בנות!!!!

דיברנו על זה ואמרתי לו שלא נראה לי שזה יפריע לי אבל אני לא מתחייבת...

היום אחרי 10 שנים אני יכולה להגיד שלא היה לי רגע של קנאה... ההרגשה שלי שמה שיש ביננו הוא כ"כ מיוחד ואישי , הוא כ"כ שלי בהכל ששום חיוך של בוקר טוב,  אמירה מעודדת לחברה לעבודה או עבודה משותפת במשמרת [כמובן בשמירה על הילכות יחוד] לא יכול להרוס את מה שביננו [וחסר לו שלא יהיה נחמד ומנומס גם לבנות!!!]

יכול להיות שאני הלא "נורמלית" כי ההרגשה שלך באמת יכולה להיות מובנת, אני פשוט החלטתי לא להיכנס לשם. אלה להרגיש כמה הוא שלי [זה באמת גם תלוי בביטחון שבן הזוג נותן] אולי....אולי גם אצלך זה יצליח.

אבל יתכן שיש הבדל בין הנושאים המדוברים, אם תראי על מה היא דיברה.

עבדתי שנה כחלק מהלימודים במקום חילוני. והתחלנו ביחד שם אני ועוד בחור. אני הייתי דוסית עם מטפחת  נשואה. הוא חילוני, גדול ממני בהרבה שנים, רווק. נוצר ביננו קשר מאד טוב וחברי, וזה היה לי לא פשוט. ברור ששמתי מלא גבולות, אבל זה היה קשה כי כל הזמן היינו ביחד, עבודה באותו חדר (היו שם עוד אנשים אז ייחוד לא היה) אבל אין מה לעשות בתחום של העבודה הוא הבין אותי הרבה יותר מבעלי. וזה היה לי מאד קשה. הוא הרגיש שאני לא מעוניינת בקשר איתו וקצת נפגע מזה. וגם זה היה לי קשה כי היה ממש ברור שמבחינתו ובמחינתי זה סתם קשר חברי (היו לו מלא בחורות באיזור יפות וחתיכות שהיה יכול להיות איתם, הוא לא היה צריך אותי עם המטפחת) אבל הקשר הרגשי בעיני הוא כן פוגע קצת בזוגיות.

סופו של דבר- אני שמחה שסיימתי עם זה ( זה היה חלק מהלימודים, לא הייתה לי ברירה)

ועד היום אני עובדת על עצמי לא לשלוח לו שום מייל אפילו בשאלה מקצועית שאני צריכה אותו, שום טלפון ושום כלום. כי זה קשר רגשי וזה בעייתי.

ואני מוכרחה להגיד שפעם אחת הוא קרא לי בשם חיבה (הבהרתי לו מייד שזה לא מתאים) אבל זה עשה לי משהו בלב, וגם כשעשיתי מסיבת סיום לכולם הוא אמר "הלואי והייתי יכול לחבק אותך"- שוב, ממקום פשוט וחברי (כמו אצל חילונים שכולם מתחבקים) אבל זה עשה לי משהו וכל דבר כזה פוגע בזוגיות.

אין לי תובנות רק בשבילך, רק שתדעי שקשר כזה יכול לעשות משהו (אולי יותר לנשים שהם יותר רגישות ) גם אם יש חתימה של 100% שאין שום דבר אסור ואפילו שום הסתכלות אסורה או הרהור.

הרבה תפילות !

רואים עד כמה דברים כאלה יכולים לפעמים לעקם מושגים..

"קשר טוב מאד וחברי" במובן כזה, הוא לא דבר שאמור כלל להיות לאשה נשואה עם איזה בחור..  ולכתוב "אבל הקשר הרגשי בעיני (!) הוא כן פוגע קצת בזוגיות"... זה מאד-מאד עדין..  קשר רגשי לאשה נשואה עם גבר אחר?!

והוא עוד, כנראה ברוב תמימותו, הרגליו הרעים או-לא-יודע-מה, "קצת נפגע מזה"..

[ואני גם לא מסכים עם "זה היה חלק מהלימודים, לא היתה לי ברירה". זה לא שווה את הענין]

והנה אפשר לראות - לא יאומן - קורא ב"שם חיבה" לאשה הנשואה, ואומר לה מה שכתבה, שחבל לצטט אותו שוב..

ואני גם לא יודע כמה זה נאמר בדיוק "ממקום פשוט וחברי", אפשר להגיע רחוק עם "הגדרות" כאלה..  יצר הרע זה לא  רק אצל דתיים; פשוט יש מקומות ששם הוא נחשב לאורח לגיטימי, לכן כבר לא קוראים לו בשם הזה.. ומגיעים מזה הרבה דברים מושחתים שאח"כ שומעים בחדשות את ה"קצה" שלהם.. טשטוש המושגים, הוא דבר מאד בעייתי.

ובוודאי שדבר כזה פוגע ב"זוגיות". פוגע בקדושת היחס שבין איש לאשתו (ומה פירוש "אין שום דבר אסור.. הרהור", זה עצמו אסור..)

ואת אישית, טוב לפחות שגדרת עצמך אח"כ לגמרי מכל שמץ תקשורת.

"אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו".

היא מתארת נסיון קשה,

והרבה נכשלים איפה שהיא כן הצליחה.

אני מסכים עם דבריך אחד לאחד, אך בסגנון שכתבת משתמע ביקורת קטלנית עליה. אל לנו להתעלם מהנסיון וממה שהיא כן התגברה.

אגב, זה לא שאני לא נופל באיך לדון את השני, (ואולי דווקא בגלל זה אני מעיר... ) אבל אני כן משתדל.

אני כן חושב שהיא אדם חזק, שים לב לתיאור הקושי שהיה בפניה, וממה שאני שומע שקורה בסיטואציות דומות, היא יצאה טוב.

ותרשה לי, עדיין, תמיד משתקף מדבריך שאתה אדם טוב, כך שאין לי כלום עליך...

חלילה, לא התכוונתי לדון אותה. מי אני..

אז עלי להבהיר:  כל מה שכתבתי היה להבהרת המושגים וחידודם, לצורך מהות הענין. כדי שביטויים "פרווה" שנאמרים מתוך תום-לב, לא יטשטשו את הענין. וכפי שכתבתי לעיל.

ובכוונה הוספתי את משפט ההערכה שבסוף דברי, כדי שיובן ההבדל בין דיבור על האשה הספציפית, חלילה, לבין הנושא.

ויישר כח שחידדתָ.

וכמובן, אם חלילה הכותבת נפגעה אישית מדברי - אני מתנצל מיידית, בלי סתירה לתוכן הדברים.

אבל כמובן שאצלו זה לא כמו שאצל בעלך אלא יותר בעייתי כי זה עם הרבה נשים.

בכל מקרה כתוב שאשה מקבלת שכר על כך שהיא מצילה את בעלה מהחטא ולכן קחי את זה לתשומת ליבך.

בעלי עובד כמטפל, והרבה פעמים מול נשים (לכן האנונימי...). לפעמים מכוונות טובות בלבד (בלי ציניות, אני אומרת את זה בלב שלם), הוא יצר קשר יותר אישי עם המטופלות. לי זה מאד מאד הפריע, כמוך, אפילו שלא חשדתי בכלום, ואני תמיד בטוחה לגמרי באיכות הקשר ובבלעדיות ובאהבה וכו'.

בסופו של דבר, הגענו למסקנה שחשוב לי לשתף בה:

הלכות צניעות בגדים נקבעות לפי ההלכה, על פי גבולות היצר של הגברים דווקא, כי זה התחום הרגיש שלהם. לכן נקבע אורך הבגדים וכו' עפ"י מה שמושך את עיניהם. נראה לי שכולנו יודעים זאת, לכן הרבה נשים שואלות את בעליהן  אם הבגד צנוע, ולא את החברות (ויש עוד סיבות, כמובן...).

לעומת זאת, אנחנו הגענו למסקנה שהלכות צניעות של קשר וקירבה - צריכות להיקבע עפ"י הרגשת האשה, כי זה הצד החזק / הרגיש אצלה. גם אם אצל הגבר אין שום דבר, לפעמים האשה שעובדת אתו תפרש זאת אחרת, תתלה ציפיות וכו' (באמת יש פה תגובה כזו אצל אשה, ושני גברים ניהלו דיון האם היא בסדר. גברים, אין לכם מושג איזה נסיון זה ! זה מקביל לחשיפה למראות לא צנועים אצל גבר! ).

לכן אנחנו באופן אישי החלטנו, שכמו שאני שואלת את בעלי אם הבגד צנוע, ומקבלת את דעתו גם אם אני ממש לא מבינה מה הבעיה (שסע...) - כך בתחומים האלה הוא מתייעץ איתי איפה הגבול, וממה להימנע ו (למשל לדבר לאחר שעות העבודה, או  להקפיד לשבת במקום קבוע בין אנשים וכו').

בהצלחה רבה לכולנו בבניית חברה טהורה וצנועה באמת!

גם אם היום בפועל א"א לשאת יותר מאישה אחת, אם התורה התירה לאדם לשאת אישה על אשתו, ניתן לחשוב שהתורה לא התכוונה שהאישה אמורה להפגע מכך. מכאן שזה לא מעניינה של אישה יחס אישה (מפיק ה) לאישה אחרת. ומה תאמרו שפעם נשים לא נפגעו מכך..

ראשית - לא ב"מקרה" יש חרם דרבינו גרשום.

שנית - כשהיה, היא היתה אשתו.

אבל סתם אשה אחרת ?....

הרי לפי אותה צורת חשיבה - שדנה לפי מה שהיה מותר לאיש - הרי זנות היתה אסורה גם אז...

אבל כל צורת החשיבה הזו, שמבלבלת בין מושגים ודורות, ובעצם עושה מהאשה איזה יצור חסר-לגיטימיות-הרגשה בנושאים כאלו (כשלאיש, כמובן, הקנאות לגיטימית לחלוטין..), היא מעוותת מבחינה מוסרית.

יש דברים שצריכים להיות מובנים, גם לפני/בלי ה"פלפול ההלכתי"..

[ואגב, הייתי מציע - שמי שמביע דעות כאלה, לא יסתתר מאחרי "אנונימיות". שיזדהה, ולא יחשוש גם שמא אשתו תראה במקרה מה שהוא כותב...]

האם כבוד תורתו יכול לענות עניינית מדוע זה ענינה של אשתו.

כשהיה מותר לשאת שתי נשים, אדם שנשא אישה על אשתו, היה צריך לשאול אותה רשות? האם זה עניינה? לא כך הבנתי..

"נושא אדם כמה נשים, אפילו מאה, בין בבת אחת, בין בזו אחר זו; ואין אשתו יכולה לעכב עליו" [רמב"ם הלכות אישות פרק י"ד]

אם זה עניינה מדוע אינה יכולה לעכב???

הסברתי באופן מאד ברור:

א. יש הבדל בין אם אדם נשא אשה, בזמן שהתורה והנוהַג התיר זאת, לבין כשלא נשא. "אין לך בו אלא חידושו".. הרמב"ם לא אמר שאדם יכול לנהוג בזנות ואין אשתו מעכבת עליו..

ב. חרם דרבנו גרשום לא הגיע לעולם סתם. אחד ההסברים, זה בדיוק הענין הזה, של תחושת האשה. איננו קראים.

ג. רק בשבוע שעבר הייתי בחופה של עדה שלא קיבלו עליהם חדר"ג - ו"השביעו בשבועה חמורה ובתקיעת כף" שלא ישא אשה על אשתו. מאותה סיבה כמובן.  רואים שחכמי ישראל, כן חשבו שזה ענינה ומעלה..

ד. כל הנ"ל - רק שלא יוצגו דברי תורה שלא כראוי.

אבל מצד האמת, אכן יש דיונים "תורניים" שאינם תורניים. לעם ישראל יש הנהגה חיה, תושבע"פ חיה. ואין חכם אחד מחכמי ישראל שיאמר ש"אין זה עניינה של האשה" אם בעלה מתעסק מחוץ לבית עם נשים אחרות... (ולא כתבתי על "אשתו" של הכותב האנונימי כעקיצה, אלא כהמחשה למובן-מאליו..)

ולכן, זו הוזלה של הדיון התורני - להראות כאילו צריך בכלל "להוכיח" דבר כזה.

ומסיבה זו, לא אוכל להמשיך את הדיון הזה - אחרת אני בעצמי אעשה את מה שאמרתי שלא ראוי לעשות לגבי "דיון תורני" מופרז סביב ענין כזה.

אז משום כבוד דבריך - עניתי ודיי בכך.  ואין בכונתי להוסיף לדון בענין זה, במחילה.

נתעלמה ממני שורה אחרונה בהודעה הקודמת, ולכן לא נעקצתי.. 

תנוח דעתך, איני מצפה לתגובה.

נשגב מבינתי, חשבתי שהעקיצה היא על ה"אנונימי" (שאכן בשורה האחרונה), לא יכול לייחס עקיצה לשום משפט אחר..

אפשר להבין את כאבך/צערך. אבל למען האמת, כאשתו, זה פשוט לא עניינך.

היא הראשונה שזה עניינה...

אולי אנחנו ב"ערבות הדדית" אכפת לנו שהכל יתנהל ע"פ תורה. אבל לאשתו כאשתו זה לא עניינה.

שרצחו אדם בתקופה ביה"ק הנ"ל .. דנו אם הסכין כשרה.. ולא הזדעזעו מהרצח..

איפה כתוב להזדעזע?

ועל צורת חיים כזו נחרב המקדש.

הרב קוק כותב.. שעם השכל לבד ועם החוכמה לבד היא אפשר להתקדם.. חובה את הרגש היהודי שמגיע מימא דאורייתא.. (הוא קורה לזה בארה של מרים)

הוא מדבר רבות על הרגש וטוהרו ואיך הוא חלק בלתי נפרד מעבודת ה'.

יש חוכמה ויש נבואה זה בלי זה לא יכולים

הנבואה העתידית תגיע רק שיהיה רגש טהור ונקי.. וזו הזעקה הטבעית והזכה על מציאות חיים לא שלמה.

וזה עיקר החיים.

אדם הולך בדרך, חולף על פנייך - ומועד. אדם זה בטוח ש"שמת לו רגל", ולכן הוא כועס עלייך/ נפגע ממך, אבל אני שעמדתי על ידך, ראית שהוא נתקל באבן - ונפל..

בדר"כ התגובות שלך הם על דרך המל"ך.. ואכמ"ל.

ותמיד מרגיש (בפועל ממש) שכתיבתך נובעת מאהבת האדם שבך.

לא כל דבר זה "או-או"....

ויכולות להיות תחשות לגיטימיות כאלה גם כשיש נאמנות מוחלטת.

ויש אנשים נאמנים שיכולים גם להיסחף קצת עם הזמן - ויש שלא.

ובין "פנטזיות" לבין "לקחת לו את העבודה" - יש גם לדבר בנחת, בין בני זוג נאמנים.

מתון מתון....

אבל כאחד שעבד עם נשים שנים רבות אני יכול להגיד שחלק גדול מהעניין תלוי באיך שהחברה לעבודה נראת.

שנים עבדתי עם אשה לא מטופחת ולא שמחה ומתלוננת על כל דבר, לא זכור לי על הרהור אף קטן ביותר כלפיה.

אחרי זה היא קיבלה קידום לסניף אחר ובאה במקומה אשה צעירה ונמרצת, גם נראת טוב וגם עם חיוך מאוזן לאוזן והכי גרוע נורא תקשורתית (דוסית - חרדית כמובן).

אחרי יומיים של חפיפה הרגשתי שאני מתבונן בה יותר מדי ולא עושה לי טוב המצב החדש. ובקשתי לעבור לסניף אחר (בעדיפות איפה שהקודמת עברה) ב"ה עכשיו אין לי התמודדות. 

קצת רדוד אבל זה האמת (שלי לפחות)

קראתי את ההודעה הזאת שפורסמה בפורום באתר חילוני כלשהו, וישר נזכרתי בהתכתבות שלכם פה. אתם חייבים לקרוא את זה, ממש נורא: 

לפני חודשים מספר נקרתה בדרכי בצירוף מקרים ,בחורה מדהימה ,חכמה ,מושכת ,מבינה , וכל כך חמודה . קשקשנו בטלפון ולא רק בעיניני עבודה , 
שנינו נשואים עם ילדים היא חרדית אני דתי ,היא בתחילת שנות העשרים ואני בשנות השלושים המאוחרות. 
ומילאנו אחד לשני כל כך הרבה חסכים שיש לנו בחיים . 
נכון זה אסור -מוסרית ,דתית,וכו' , נכון דבר כזה לא יכול להיגמר טוב לאף אחד מהצדדים הנוגעים בדבר , אבל זה הרגיש טוב ,מרפא . 
התאהבנו , היינו משוחחים שעות ביום ,מיילים וכו', אפילו נפגשנו כמה פעמים לזמן קצר , והיינו ביחד בעולם משלנו לבד לבד. 
אהבה מטורפת,לא תמיד מתבטאת במילים , כאילו נועדנו אחד לשניה ,קשה לפשט למילים את העוצמות,לפעמים מה שלא נאמר היה חזק ממה שנאמר . 
לא היה בינינו מגע פיזי עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי ,אם כי דיברנו על כך ,ושנינו רצינו והשתוקקנו בטירוף למגע , נמנענו ,כי ידענו כמה זה בלתי הפיך . 
הרגשתי נאהב, מקובל, מלא, אוהב, נותן ,מקבל, כמות בלתי נתפסת של רגש וטוב, הסתובבתי כמלך העולם ,נישא על גבי רגשות שמקומם לא אמור להית בחיי . 
סבלנו שנינו מרגשות אשם , והבננו שאין ברירה ,חייבים לסיים את זה , וסיימנו , בהדרגה , ובתקופה הראשונה חשבתי ש"נגמלתי" ממנה ,אבל הכאב צף ומטביע אותי מידי פעם בדאון ,עצב,רצון לבכות על הדבר החד פעמי בעוצמתו שהייתי צריך לסיים ): 
פשושיק , אני יודע שאין מצב שאת קוראת פה ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב את זה : אני עדיין אוהב אותך,מתגעגע,ומקווה שהכל טוב אצלך. 
חיבוקים יתקבלו בברכה  

עצוב מאוד שאנשים מגיעים למקומות האלו.  

10 שנים אני נשואה ולרגע לא עלה בדעתי כל מיני רעיונות שאתם מעלים פה! להתחיל עכשיו ? לבלוש? לשבת על הורידים? למה הכנסתם לי רעיונות לראש??????????  [טוב, אני לא בנויה לזה, אבל אני מפחדת שאם יהיה לי טיפה של זמן מיותר אני אתחיל לחשוב על זה....]

אל תניחי לכל מה שכתבו פה לעלות לך לראש, כי המון כתבו פה דברים לא נכונים.

וגם אם כתבו דברים נכונים- הם לא נכונים לך. וזה העיקר פה.

אני מצטטת ממה שכתבת- נפלא- על היחסים שלך עם בעלך:

"היום אחרי 10 שנים אני יכולה להגיד שלא היה לי רגע של קנאה... ההרגשה שלי שמה שיש ביננו הוא כ"כ מיוחד ואישי , הוא כ"כ שלי בהכל ששום חיוך של בוקר טוב,  אמירה מעודדת לחברה לעבודה או עבודה משותפת במשמרת [כמובן בשמירה על הילכות יחוד] לא יכול להרוס את מה שביננו [וחסר לו שלא יהיה נחמד ומנומס גם לבנות!!!]"

כתבת כל כך יפה!! כשקראתי אותך הרגשתי כמה את מיוחדת בהשקפה הזאת, כמה זה נכון לנהוג ככה, כמה זה אמיתי וראוי!! וכמה זה מתאים לך- אישיות מיוחדת, ולא לאנשים אחרים. כל אחד ומה שעוזר לו!

וזה מה שעזר לך להתמודד עם כל הרגשות שעלולים לצוץ שם. את התמודדת עם זה בגבורה גדולה ובאהבה גדולה לבעלך. הבנת הבנה בוגרת ועמוקה: אין כמוך בעולם עבור בעלך. אתם נשואים כבר 10 שנים ואת הכי בעולם בשבילו. והוא הכי בעולם בשבילך! ואין דבר שיכול להשתוות לאהבה הזאת ביניכם!!

אל תניחי לכל מני אמירות שאינן שייכות לך- לחדור לזוגיות היפה הזאת. את עשר!!! ואת פועלת נהדר!!

בסדר?

את מתארת מצב בעייתי ומורכב.

מצד אחד הוא באמת כל כך אוהב את העבודה שלו וכל כך מרוצה ממנה, מצד שני האישה הזאת והיחסים הקרובים איתה באמת גורמים לתחושות לא טובות. גם מצידך ואני בטוחה שגם מצידו.

התחושות הלא טובות מצידך יכולות לבוא לידי ביטוי בקנאה ובחוסר נוחות, ומצד שני את כמובן רוצה שהוא ייהנה מהעבודה, יביא כסף וכמובן יהיה בחברה מקצועית שתתרום לו להתקדם ולקדם.

התחושות שלו כמובן יכולות להיות התמודדות לא פשוטה עם אישה שהוא מאוד מעריך כאשת מקצוע, ושמירה על גבולות שלפעמים מטושטשים במקומות שכאלה.

אני מציעה לך לדבר. לדבר. לדבר על זה.

שוחחו ביניכם על הבעיה. שוחחו על התחושות שלכם עם העניין הזה.

אמרי לו מה את מרגישה- כתבת פה נהדר את תחושותייך.

אמרי לו עד כמה את רוצה בטובתו ומצד שני עד כמה את מרגישה חוסר נוחות.

עודדי אותו לומר לך מה הוא מרגישה ומה דעתו בעניין.

הגיעו להחלטות יחד.

אלה יכולות להיות החלטות שונות בנוגע לתיפקוד שלו יחד עם אשת המקצוע הנ"ל, אולי שיתוף שלך יותר במה שקורה וכך הרגשה שלך שאת מעורבת יותר ובוטחת יותר.

זה יכול להיות החלטות שישפיעו על הזוגיות שלכם ועל שינויים שאתם יכולים להפיק מהם תועלת.

זה יכול גם להגיע עד כדי ניתוק מהעבודה הזאת- בקיצוניות השניה.

הכל יכול להיות, העיקר הוא שזה צריך להגיע מתוך שיחה ובירור מעמיק שלכם יחד.

זה אפשרי לעבוד יחד עם אישה. זה רק מצריך מודעות גבוהה מאוד, וידיעה ברורה מה הכיוון ומה נכון.

ומעקב צמוד של האיש ושל אישתו על כך שיש סיפוק הדדי בקשר ביניהם. רגשי ופיזי. כדי שימצא את מה שיש לו צורך בו- בבית.

המון הצלחה.

ואני מאוד מבינה ללב שלך. אני מאמינה שהמפתח למערכת יחסים מוצלחת הוא בראש ובראשונה תקשורת טובה (ואני שואבת הרבה מהפוסט המוצלח הזה בדה מרקר) אני חושבת שאת צריכה לדבר איתו על איך שאת מרגישה, כי לדבר על דברים תמיד מכניס אותם לפרופורציות. רעיונות מעורפלים הם לרוב הרבה יותר מפחידים מהדבר עצמו. מאחלת לך בהצלחה ולפי איך שאת מתארת את בעלך נשמע שזכית ושאין מקום לדאגה...

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.