זה התחיל כבר לפני חודשים ארוכים, אחרי לידת בננו שנולד עם צרכים מיוחדים. הוא דורש המון תשומת לב בכל שעות היממה, תלוי בנו בכל רגע נתון ובמצבו הנוכחי לא מסוגל להתקדם לשום מקום בלעדינו. המציואת הקשה בה הוא נתון משפיעה על כל תחומי חיינו, מעבודה ועד מקום מגורים, מלימודים ועד היראת שמים..
לפני הלידה בעלי היה שמח ורענן, מוכן בכל רגע לתפוס הזדמנויות להתקדמות ומלא בניצוצות חיים. הוא היה מתחדש כל יום ושמח בפשטות, למרות דברים אחרים שהכבידו עלינו מעט באותה התקופה, אך דבר מהם אינו משתווה לכל הסיפור הנוכחי עם הילד המיוחד והמקסים שלנו.
כיום בעלי צריך לאזור כוח בכדי לחייך לילדים, בכדי לשחק איתם ולהצחיק אותם. זה כבר לא טבעי אצלו, כמו פעם. זה דורש מחשבה רבה ומאמץ, המון כח וסבלנות והמון תשומת לב לפרטים אלו.
הוא מתפורר לי מול העיניים ואני לא יודעת מה לעשות בכדי לאסוף אותו חזרה למי שהוא היה, או לפחות לאדם עליז יותר וצעיר וחופשי כפי שאני זוכרת אותו. כשהוא מתעייף ומתפורר אני איתו, ואז אנחנו הופכים לפירורי אהבה. אהבה גדולה שרוצה לצמוח ולהחיות את המשפחה הקטנה שאנו מתחילים.
אבל זה נראה בלתי אפשרי.
קשה כל כך לחשוב על מה שהיינו פעם ואיפה אנחנו כיום, מה השתנה בדרך ולאן אנחנו ממשיכים מכאן. זו שאלה קשה, והתשובה אליה קשה עוד יותר ולא נראית באופק המבולבל שלנו.
אשמח לקבל תובנות מכאלה שחוו תחושות דומות על עצמם או על אחרים.
תודה!
תגובה נפלאה