בכפר קטן באוקראינה, לפני כמאתיים שנה, ישב איש מעולם אחר וצפה בנו רבי נחמן מברסלב. מן המרחק העצום של זמן ומקום, השקיפו עיניו גם עלינו, ראו טיבם של חלומותינו, ירדו לפישרם של משברינו והבינו עומק מבוכותינו. רבי נחמן מספר בכתביו על מחלת הייאוש, שורשיה ורפואתה. הוא מדבר על תקווה ונחמה גדולה, המצפות לכל איש, יהיה מי שיהיה, עבר מה שעבר, אם רק יתחזק ברצון אמיתי אל הטוב והקדוש. הוא מלמד בדרך תבונה ודעת על תכלית ועומק רוחני לחיים ולכל המעשים. אין ספור עצות מועילות הוא מונה בפנינו, כיצד לגלות מוצא אמיתי לשאלותינו, וכיצד להאיר באור חי, אור יקרות, גם את הפינות היותר אפלות של חיינו. כל זאת, מתוך נאמנות מוחלטת להלכה. "יכול הינך לקמט את ספרי כרצונך", אמר (כלומר לומר בו פירושים כלבבך) "אולם אל תיפגע בסעיף קטן שבשולחן ערוך" (שיח שרפי קודש א' - קל"א). את היכלו - בונה רבי נחמן בעצמו. ללא ממשיכי דרך, ללא ממון או ארגון רב השפעה, ובתוך זמן קצר להדהים, התפשטו מסריו והגיעו לריבי רבבות, וספריו, הנושאים את האור העז והעדין, של משנתו, מוצאים את דרכם לכל בית ולכל לב. על פי דרכו, הופך המושג עבודת השם לאנושי, וכל הדרגות של תיקון ושלמות הנפש - לברות השגה. זאת, לא רק לבני עליה גדולים ברוחם וגיבורים בכוחם, כי אם אפילו למי שכבר רחק מאוד מכל קדושה ותיקון, וכדבריו "כמה (בני אדם בעלי) צלם אלוקים היו מונחים ברפש, שאני הוצאתים מהרפש... הלא יש אצלי אנשים, שאיני יודע אם השאול תחתיות היה די להם, כי גם השאול תחתיות היה קטן לפניהם (לפי רוע מעשיהם) שאם היה אפשר להם לחתור תחת שאול תחתיות - היו חותרים, ועל ידי נתקרבו (אל הקדושה)" (חיי מוהר"ן ש"י). מדרך ללא מוצא - אל דרכים בהירות. מיום יום אפור, דועך ועמום, להתחדשות רבת גוונים. כצייר, שאף שרטוטי הנוף העדינים ביותר אינם זרים לו, מפליג רבי נחמן למחוזות הנפש העמוקים והסבוכים ביותר. כאומן לחימה יחיד ומיוחד, מקורי ומפתיע, הוא מבחין בכל פעם בתנועות האויב, קטלני ככל שיהיה, ומסכל את תוכניותיו, בהעניקו לנו כלים חדים, מדויקים ועוצמתיים. כך, הופך הוא את ההולכים בדרכיו לשותפים באדריכלות הגאולה, לפרטיזנים אמיצים, בלתי נילאים, במלחמה האחרונה, עד תקום ותכונן בעולם כולו - מלכות הקדושה. "כל אחד יכול" רבי נחמן מברסלב נולד בשנת תקל"ב (1772) במז'בוז' אשר באוקראינה. לידתו, בבית סבו הגדול רבי ישראל בעל שם טוב, לאביו רבי שמחה ולאימו מרת פיגא, התרחשה בעת שהתגלו ופעלו בעולם כוחות גדולים. הרדיפות האנטישמיות מחד, העוני והבורות מאידך, הפכו בתקופה רבת תהפוכות זו את היהודי הממוצע לאדם שבור, חסר תקווה וכמעט אובד דרך לגמרי. הקהילות הגדולות המשיכו אומנם לייצר עילית של אנשי חכמה ורוח, אבל ה"עמך", שהיווה את רובו של העם, היה רחוק כמטחווי קשת ממעלה וגדולה רוחנית. לחוץ במצבו, מחוסר כל מקור להשראה ונחמה, נשא היהודי הפשוט בעול חייו ללא שמץ של מושג מהם הטעם והתכלית לחייו או לסבלותיו. בתוך המבוכה והשפל הרוחני הגדול הזה הופיע הבעל שם טוב הקדוש ובעזרת תלמידיו גדולי הרוח הפיץ מסר חדש-ישן בכל שכבות העם: "ה' אתכם, אפשר להתקרב אליו בקלות, כל אחד יכול וכל אחד אהוב בעיני ה'". הבעל שם טוב שאף והצליח להחזיר לקדמותה את ההתלהבות הפשוטה ואת הדבקות הכנה והלבבית בתורה ובנותן התורה. הוא גינה את החכמה כשהיא הופכת להיות רועץ לבעליה ומחדירה בו יוהרה וזלזול כלפי הפחותים ממנו, ושיבח את האמונה הטהורה, לא משנה בלב מי היא פועמת, קטן כגדול... לא רק אל פשוטי העם פנה. גם אל אנשי הרוח וגדולי התורה שבדורו היפנה הבעל שם טוב את דבריו, וחינך לענווה, לאהבת ישראל ולשאיפה לטוהר המידות. מנגד לאור חדש זה, העיבו עננים כבדים על גורלה הרוחני של האומה. סוף המאה השמונה עשרה, שלהי התקופה הנפולאונית, תחילת תהליך האמנציפציה ומתן שיויון הזכויות, שעתיד לפרוץ את החומות ששמרו על היהדות בטהרתה ולהוביל להתבוללות וליבוא מוגבר ומתעצם של דעות נכריות. זוהי תחילתו של התוהו ובוהו המוסרי שנמשך מאז ועד ימינו אנו. אל תוך תקופה סוערת זו בתולדות ימי ישראל, נולד רבי נחמן. בבית סבו, תחת השראתם של אחי אימו הצדיקים, רבי אפרים מסידלקוב (בעל "דגל מחנה אפרים"), רבי ברוך ממז'בוז', ועוד צדיקים גדולי עולם, מתעצבת כבר מילדותו נשמתו השואפת לגבהים. בהיותו צעיר לימים מאוד, בערך בגיל שש, מתחיל רבי נחמן את חיפושיו האישיים אחר ה' וקירבתו. במסווה של מעשה קונדסות הוא מסתיר את ניסיונותיו המתמידים לעבוד על מידותיו ולשבר את תאוות הגוף. "בהיותו יושב לפני רבו", כותב רבי נתן תלמידו, "היה רוצה לקיים "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (כלומר לדמיין ולצייר לנגד עיניו את שם ה') והיה מתייגע לצייר נגד עיניו שם הויה. ומחמת שהייתה מחשבתו טרודה בזה, לא היה יודע מה שלמד, והיה רבו כועס עליו" (שבחי הר"ן ב'). הדרך איננה קלה. תאוות ומידות רעות אינן דבר של מה בכך, אבל נחמן הקטן צם ומסתגף, טובל במימי נהרות קרים ומרבה בתחינה לפני ה' שיקרבהו לעבודתו. בפרט הוא מרבה להתפלל בציון סבו, רבי ישראל בעל שם טוב, הנמצא במז'בוז' אף הוא. גם לימוד התורה אינו עולה לו בנקל והוא עמל בכל כוחו על הבנת כל פסוק וכל משנה. לימים עתיד רבי נחמן להדגיש בפני תלמידיו, שכל השגותיו ומעלותיו באו לו בעקבות עמלו, וללעוג לדברי הטוענים שצדיקות הינה דבר מולד. "ואמר רבנו, שאפילו לא היה מזרע האלוקי הבעל שם טוב זכר צדיק וקדוש לברכה, רק אפילו אם היה ממשפחה הירודה בישראל, היה זוכה גם כן למה שזכה (מבחינה רוחנית) על ידי עוצם עבודתו ויגיעתו, שיגע וטרח מאוד מאוד בעבודתו יתברך" (שבחי הר"ן כ"ה). "והקפיד מאוד על אלו האנשים שסוברים, שעיקר מעלת הצדיק והשגתו שזוכה בה, הוא מצד הנשמה (כלומר שיש לו נשמה מיוחדת ועליונה ולכן התעלה והתקדש,) ואמר שלא כן הוא הדבר, כי העיקר תלוי במעשים טובים ויגיעות ועבודות. ואמר בפירוש שכל אדם בעולם יכול לזכות למדרגה הגבוהה ביותר, כי אין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם בעצמו, אם ירצה לרחם על עצמו היטב" (שבחי הר"ן כ"ו). הניסים של רבנו למחרת הגיעו למצוות, במלאות לו 13 שנה, נושא רבי נחמן לאישה את סשיא, בתו של רבי אפרים מאוסיאטין, ועובר לגור ליד חותנו, בעיירה הקטנה שבמזרח אוקראינה. פרקים ממעשי רבנו באותה תקופה מתאר רבי נתן: "בכפר אוסיאטין זורם נהר גדול (הוא הדנייפר) ועליו גדלים קנה וסוף הרבה מאוד. והיה דרכו של אדונינו מורינו ורבנו זכרונו לברכה שהיה לוקח ספינה קטנה ושט עימה בעצמו לתוך הנהר, אף על פי שלא היה יכול היטב להנהיג ספינה זאת, אף על פי כן היה שט עימה עד אחורי הקנה והסוף, עד המקום שלא היו רואים אותו, ושם עשה מה שעשה בעבודת ה' יתברך בתפילה והתבודדות" (שבחי הר"ן קי"ז). ההתבודדות והשתפכות הנפש בחיק הטבע לא הפכו את רבי נחמן לצדיק נסתר. החן של אמת והאצילות הרבה, שבהם ניחן, התחילו למשוך אליו חסידים ואוהדים. תלמידו הראשון הוא רבי שמעון (קבור בצפת ליד האר"י ז"ל), שהתקרב אליו כבר ביום חופתו. כל ימיו נשאר נאמן לרבו, וכשכר על הצלת חיי רבו ביקש שתינתן לו הזכות לשרת את רבנו גם בעולם הבא וכך אכן הובטח לו. אחריו מגיע רבי יודל מדאשיב, תלמיד הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ, מנהיג קבוצת חסידים כשלעצמו ומקובל גדול וכן רבי שמואל אייזיק, חוזה קדוש ותלמיד חכם עצום. כשהיה רבנו בן עשרים הצטרף לחבורה רבי יקותיאל מטרויצה, שהיה כבר זקן ובא בימים ומנהיגן הרוחני של 84 קהילות ברחבי אוקראינה! ועוד רבים וטובים. מלבד חבורה מכובדת זו של אורות קדושים, החל גם קהל קטן של יהודים פשוטים להתקרב לרבנו. אלו הם אנשי היריד, החפצים לשאוב עידוד מן האור החדש. כמה מהם יהפכו עם הזמן לצדיקים אמיתיים. מאז פטירת חמותו, נאלץ רבנו לעזוב את הכפר אוסיאטין, ולעבור לעיר הגדולה מדודיווקה. כאן, מתפרסם שימעו יותר ויותר, ורבים וטובים מצטרפים למעגל האור. משנתבקש אחד מן התלמידים לספר על המופתים שמחולל רבו, אמר: "אני בעצמי הנני המופת של הרבי שלי". אכן, השינוי הרוחני שחל באדם לאחר התקרבותו לרבנו הוא בלי ספק מופת ונס גלוי. "אתחלתא דגאולה" בשנת תקנ"ח (1798) בהיותו בגיל 26, הפליג רבנו לארץ ישראל. בדרך כלל עלו יהודים לארץ ישראל בצעירותם כדי לחיות בה את חייהם, או בערוב ימיהם כדי להיקבר בה בבוא עיתם. אך רבי נחמן נסע לארץ מסיבות שונות לחלוטין. "מי שרוצה להיות יהודי", אמר, "דהיינו לילך מדרגה לדרגה, אי אפשר (שיזכה לזה) כי אם על ידי (שיהיה ב)ארץ ישראל. ארץ ישראל הזאת בפשטות, עם אלו החצרות והבתים." (חיי מוהר"ן ט"ו). בימי מלחמה הרי סכנה הפליג לאזור הקרבות ממש (ביוצאו מן הארץ בעכו, כבש נפוליאון את העיר מיד הטורקים.) וכל מגמתו הייתה רק ההתעלות וההתקדשות הרוחנית המושגות דווקא בארץ ישראל, מפאת גודל קדושתה. "ותוקף עוצם ההשגה שהשיג בארץ ישראל אי אפשר לבאר ולספר כלל. ממש לא נשמע ולא נראה כזאת, שיזכה ילוד אישה להשגה כזו על ידי אוירא דארץ ישראל. ואי אפשר לדבר ולספר בזה, כדי שלא נמעט בכבודו. והיה מתפאר בעצמו מאוד במה שזכה להיות בארץ ישראל, וגם בסוף ימיו אמר שהוא מחיה עצמו מאוד במה שזכה להיות בארץ ישראל." (שבחי הר"ן כ"ח). גם לאחר שחזר מנסיעתו, לא חדל רבי נחמן להגות בארץ הקודש ולדבר על מעלתה. "המקום שלי הוא רק בארץ ישראל. ומה שאני נוסע - אני נוסע רק לארץ ישראל, ולפי שעה אני רועה בברסלב." (חיי מוהר"ן קנ"ו). גם רבי נתן טורח להדגיש בהקדמתו לספר "ליקוטי מוהר"ן" את נסיעת רבנו לארץ ואת השלכותיה: "כי מלבד הנסתרות לה' אלוקינו מה שזכה על ידי ארץ ישראל לדברים נעלמים מעיני כל חי, גם באתגליא (בגלוי) ראו ראינו כי היה ה' עימו. כי התורה שגילה אחר ארץ ישראל בכמה מעלות עד אין שיעור נתעלית ושגבה מהתורה שגילה מקודם. אם אומנם גם מקודם תורתו הקדושה האירה פני תבל נוראות נפלאתה, נפלאים דברי תורתו גם מאז ומקדם. אולם כי (כשם ש)גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי תורתו שגילה לאחר ארץ ישראל, מדרכי תורתו שגילה מקודם, כאשר שמענו מפיו הקדוש בפירוש כמה פעמים. וכל הספר הזה (ליקוטי מוהר"ן) רובו ככולו הוא מהתורה שגילה לאחר שהיה בארץ ישראל.". מתוך הדברים האמורים נראה בבירור, שתורת רבנו היא "תורת ארץ ישראל" - תורה הנוגעת בגאולה ובתיקון של עם ישראל, של ארץ ישראל ושל "מעלת האיש הישראלי". היא עוסקת באופן מיוחד בהחזרת מלכות ישראל למקומה, הן בגשמיות והן ברוחניות. הלימוד בספרי רבנו, אם כך, מלבד מה שהוא מרומם ומועיל לפרט, נוגע גם בעומק תיקון כלל ישראל וישועתם. "אמר בפירוש, שהלימוד בחיבוריו הקדושים הוא אתחלתא דגאולה" (התחלת הגאולה) (חיי מוהר"ן שמ"ו). "מכירים אנו מכבר" בשנת תקס"ב (1802) בהיותו בן 30, עבר רבנו לגור בברסלב. ממנה יצא שמעו בעולם, ועל שמה נקראת שיטתו. משהגיע לעיר, פנה אל תלמידו המקובל רבי יודל ואמר: "צופה אני ורואה נשמה באוקראינה. נשמה חדשה, זכה וטהורה, שלא הייתה מעודה בזה העולם השפל", והפליג בשבח וגדולת נשמה זו ("באש ובמים" חלק א' פרק א'). אז נתגלתה לראשונה שאיפתו של רבנו שיהיה לו תלמיד בעל שיעור קומה, שיפיץ ויפרסם ברבים את דרכו בקודש. ברוח קדשו, הבחין בנשמת תלמידו, רבי נתן מנמירוב. על ההתקשרות ביניהם וטיבה עתיד רבי נתן לכתוב: "סיפרו לי שכשנתקרבתי אליו אמר בפני אנשים אחדים: ברוך ה' שהזמין לי אחד, רך בשנים (צעיר) שאפילו דיבור אחד מדיבורי לא יהיה נאבד עוד. וכוונתו הייתה עלי, שאזכה לכתוב כל דבריו היוצאים מפיו הקדוש, הן תורות והן שיחות, שגם הם תורה" (חיי מוהר"ן שס"ז). רבי נתן נולד בנמירוב שבאוקראינה בשנת תק"מ (1780) והיה הבן הבכור לאביו רבי נפתלי הירץ שטרנהרץ ואימו מרת חיה לאנע. חותנו, "רבי דוד צבי הגדול" כפי שהיה מכונה, היה נערץ מאד בעיני תושבי הערים והעיירות בכל האזור, וממנו ספג רבי נתן תורה ויראה מחד ואת ההתנגדות לדרך החסידות מאידך. אולם נפשו של רבי נתן לא הסתפקה במעלותיו הרבות בתורה והוא חש תמיד שדבר מה חסר לו. אחרי חיפושים ולבטים, התקרב לדרך החסידות ואף הסתופף בצילם של גדולי עולם כמו רבי זושא מאניפולי והרב לוי יצחק מברדיטשוב, שחיבבוהו וקירבוהו ביותר. אולם צמאונו לאמת צרופה אך גדל והתעצם לאחר מה שראה אצל אותם צדיקים גדולים. ואז חלם רבי נתן חלום: סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה הוא מתחיל לעלות בשלבי הסולם. עולה שלב ועוד שלב, ולפתע אינו יכול להחזיק עוד מעמד, והוא מועד ונופל למטה. שוב הוא מתחזק ומתחיל לעלות. הפעם הוא מצליח להעפיל גבוה יותר, אך לפתע הוא שוב מתמוטט ונופל למטה. נפילה זו קשה מקודמתה, אך הוא מנסה שוב. עולה ועולה מעלה אחר מעלה. הנה הוא כבר מגיע לקצה הסולם, אך שוב הוא מועד. הפעם הוא מתדרדר לתהום עמוקה מאוד, ונפילתו כואבת וחמורה מקודמותיה. ייאוש נורא מאיים להתגבר עליו. כמעט הגיע לשאיפתו. האם יוכל אי פעם להתאושש מנפילתו ולשוב להעפיל בסולם? ...והנה מופיע מולו איש צעיר, אשר פניו מאירות באור יקרות. "טפס. טפס ועלה", לוחש לו האיש, "אך החזק היטב, שלא תיפול". את חלומו ואת פני האיש הקדוש זוכר רבי נתן בבהירות. שנה חלפה ועברה, והוא ממשיך בחיפושיו אחר דרך בעבודת ה'. או אז מספר לו רבי ליפא חברו, שהכיר צדיק המתגורר בברסלב. רבי נתן ורבי נפתלי, חבר אחר שלו, יוצאים אל ברסלב, במגמה להתוודע אל הרבי החדש. בהיכנסו אל הקודש פנימה, מתבונן רבי נתן בפני רבנו ונשימתו נעתקת. הלא זהו האיש מחלומו! "מכירים אנו מכבר", פונה אליו רבי נחמן, "אך מזמן לא נפגשנו"... ומוסיף בשמחה: "מעתה אינני בודד"... כ"ב אלול, היום שבו נפגשו לראשונה, הפך למאורע ראשון במעלה, כשם שביטא זאת רבנו בעצמו: "בלעדיו לא היה נשאר ממני דבר" (חיי מוהר"ן שס"ט, ש"ע). ואכן, זאת ניתן לומר בביטחה: רבי נחמן מלמד אותנו את הדרך לקיום התורה, ורבי נתן מלמד אותנו איך ללמוד מרבו. רבי נתן לומד במסירות את משנתו של רבו ונפשו נרגשת. סוף סוף מצא את אשר ביקש. באחת השבתות שבהן הוא שוהה אצל רבנו, הוא יוצא בלילה אל השדה ליד הנהר בוג הזורם בקירבת העיר וקורא אל ה' בכל ליבו: "בברסלב בוערת אש. הבער אותה בליבי" ("באש ובמים" חלק ב' פרק ו'). הבוקר מוצא אותו על הגבעה ובפיו בוערות אותן מילים... "מה לכם לדאוג" רבי נתן, בהוראת רבו, כותב ועורך את תורותיו. בפקודת רבנו הוא גם מחבר בעצמו חידושי תורה והסברים עמוקים לתורת רבי נחמן ורעיונותיו, הלא הם "ליקוטי הלכות" וכן "ליקוטי תפילות", המבוססות אף הן על התורות שבליקוטי מוהר"ן. ביטולו והתמסרותו של רבי נתן לרבנו הם ללא גבול. ברבות הימים יאמר: "היו לי בחיי שני רבנים. האחד - שלימדני לקרוא את אותיות האלף בית, והשני - רבנו" ("שיח שרפי קודש" א'- תקמ"ח). זאת אומר מי שהיה גדוש ומלא בתורה ויראת שמיים עוד בטרם הגיע לברסלב... בשנת תקס"ז, בהיותו בן 36, חלה רבנו במחלת השחפת, שהייתה אז מחלה חשוכת מרפא. אולם הוא המשיך והירבה לנדוד על פני ערים ועיירות, כדי ללמד את תורתו ולעסוק בתיקון הנפשות. בשנת תקע"א, בגיל 38, עלתה נישמתו השמימה. "וקודם הסתלקותו אמר, כי אי אפשר לעמוד על מדרגה אחת בשום אופן. כי כל ימי חייו לא עמד על מדרגה אחת. ואפילו כשהגיע למדרגה עליונה בתכלית המעלה, אף על פי כן היה מחפש עוד, עד שהגיע למדרגה גבוהה יותר ויותר. ולבסוף הגיע למדרגה גבוהה כזו, שאי אפשר בתוך הגוף להשיג יותר, ועל כן היה מוכרח להסתלק. ואמר בזו הלשון: אני משתוקק לפשוט את כותנתי (גופי) מעלי, כי איני יכול לעמוד על מדרגה אחת" (שיחות הר"ן קע"ט). רבי נחמן לא ראה בהסתלקותו מן העולם את גמר עינינו ופעולתו. להיפך. את זרעי משנתו כבר זרע, ורבי נתן תלמידו עתיד להשקותם ולטפחם עד שיהפכו לעץ מפואר, שבצילו יחסו נשמות רבות, דורות רבים לאחר הסתלקותו. רבי נתן מבהיר: "אפילו אלו שלא זכו להכיר את רבנו ז"ל בחייו, כשיבואו על קיברו ויסמכו עליו וילמדו ספריו הקדושים וירגילו עצמם לילך בדרכיו הקדושים, בוודאי יש להם על מה שיסמוכו, אשריהם אשרי חלקם. כי כבר גילה דעתו בכמה לשונות בפירוש וברמז, שכל מה שעוסק עימנו אינו בשבילנו לבד כי אם את אשר ישנו פה (וגם) ואת אשר איננו פה (עדיין, דהיינו כל הנשמות העתידות לבוא)" (חיי מוהר"ן רכ"ה). ואמר רבי נחמן: "ומה אלו הנשמות שלא הכירו אותי כלל הם מצפים על תיקונים שלי, מכל שכן אתם (המכירים אותי) מה יש לכם לדאוג, מאחר שאני הולך לפניכם? ...אין לכם להתיירא כלל". למי ייעד רבי נחמן את משנתו? לכל יהודי ויהודי, יהיה מי שיהיה. ברסלב היא איפוא ת נ ו ע ה ר ו ח נ י ת רחבת מימדים ורבת אופקים, שהכניסה לשורותיה מותנית בקבלת המסר הרוחני שלה וביישומו בלבד. אפילו במקומות ובמצבים שנוגדים, לכאורה, כל אידיאל של קדושה ורוממות, גם בקצה הארץ ובעניות הנפש, באופן מוחלט ומיידי, יהיו נתונים מסריה של תנועה רוחנית זו ליישום. כל אדם, בכל מצב, יכול ללמוד את תורותיו של רבי נחמן ולהתוודע לשיטתו, ואם יקיים את עצותיו, מובטח לו שהאש הגדולה הבוערת בברסלב, תבער ותחמם גם את ליבו. מתוך "היכל הגוונים המשתנים" מאת הרב ארז משה דורון. |
(http://mekimi.co.il/index.php?option=com_content&task=view&id=12&Itemid=26)
