הופתעתי לגלות את זה

וזה בדל גדול היחס של כ"א לזה

חברים אין בעיה להיות, אבל לחיות עם אחד שיש לו השקפת עולם שונה או הפוכה לגמרי זה ממש קשה

אני מדברתצ על להיות חברה ממש ממש טובה של אחת..

זה אפשרי בכלל?

אם את מגדירה מי את,מה מטרת החברות ואיפה עוברים הגבולים האדומים.

ולשים לב לא להיות מושפעת רק משפיעה

בס"ד בר"ה

בתנאי שהמטרה היא, להביא אותה לדרך הטוב

אני לא מחזירה בתשובה..

אם הם ירצו-בשמחה.

אבל זו לא המטרה שלי בכלל...

ואני פירשתי להחזיר בתשובה

אני מרגישה כמו תלמידה שמצטדקת לפני המורה שלה..

אז מה זה דרך הטוב בשפה של ירחמיאל??

לא?

הסברתי את זה מקודם..

עכשיו אתה!

בס"ד בר"ה

אני דורש פירוט!!! 

קודם כל - חילונים הם בני אדם.

וגם אנחנו.

הרבה הרבה לפני ההשקפה הדתית או הלא-דתית שלנו..

יותר קשה ליצור קשר קרוב עם חילונים, כי באמת עולם המושגים הוא שונה ורחוק לרוב, אבל כשיש חיבור - יש חיבור.

לרוב בדברים הסמויים מן העין במבט ראשון.

והמנטליות שממנו הוא מגיע, 
בקיצור בעיניי זה מסובך ולכל בנאדם יש אופי משלו ויכולת חיבור משתנה

שממש אפשר לשבת ולדבר על הכל??

לי תמיד מרגיש שאפשר לדבר אבל עד גבול מסוים.

יש משו בסיסי שחסר להם או שחסר בי שלא מצליח עד הסוף..

כאילו אנחנו נמצאים בארצות שונות..

אפילו עד כדי לשבת אצלו בבית, לדבר, לאכול, לשפוף, לעשות הכל

זה כמו לגחם...

התכוונתי לשפוך...

ראית? קצת מאמץ ומבינים הכל

תושיה...

איזו דתיה עם איזו חילוניה..

יש לי כמה חברות דתל"שיות וגם חילוניות מלידה.

אבל יש שוני מהותי מאד- תפיסת עולם מאד שונה. לפעמים גם עם מסורתיות או דתיות שהן שונות ממני במהות.

הן לא יכלות לדוג' להבין כל מני דברים שאני עושה מתוך מקום שונה לחלוטין מאיפה שהן נמצאות.

המניעים שלהן לעשות דברים, והמניעים שלי - שונים.

זה לא מפריע לי להיות חברה שלהן ולדבר איתן על כל נושא שבעולם 

זה לא מפריע לי להעריך אותן מאד.

זה לא מפריע לי לעשות איתן שטויות.

יש דברים שחילונים פשוט לא מבינים.

ויש גם דברים שאני בחיים לא אבין אצלהם..

אני אתן לכם דוג'?

בדיוק המורה שלי בקורס פסיכי שלח לנו בדיוק מייל (בשבת.. אבל זה לא העניין)

ובין שאר הדברים שם הוא כתב:

מותר וכדי לעשות יום חופש, תרגישו חופשי ללכת לים, לשתות כמו משוגעים ולעשות דברים שאתם אוהבים..

אולי זה רק אני... אבל אותי זה שיגע..

זה מנטליות אחרת לגמרי!! כ''כ רחוק ממני..

מובן שגם דתיים שותים..

אבל הוא התכוון לשתיה בבר (=בר שלהם) הוא התכוון להפסקה משמעותית..

בקיצור זו תרבות הבילוי ולא השתיה עצמה..

נכון שזה עניין של תרבות בילוי, אני רואה שאפשר להיות חברים ולמצוא את פינות הבילוי שמתאימות לשני הצדדים.

ואם שותים ממנו זה במדידה והגבלה ולצורך מסוים

כשחברה שלי (דתלש"ית) אומרת לי "בואי נעשה הסכם, שבת אחת אני באה איתך לבי"כ, מתפללת שומרת והכל ושבת אח"כ את באה איתי למועדון ושותה ורוקדת וכו'" (והיא אמרה את זה ברצינות!)

לפעמים יש סיבה שאנשים זורקים הכל- הם פשוט אפעם לא היו שם באמת. (לא תמיד, אבל לפעמים..)

או כשמישהי (דווקא דתיה) מנסה להסביר לי למה היא שומרת נגיעה מכל הבנים שבעולם- חוץ מהחבר. ("אי אפשר, את לא מבינה? זה החבר שלי! אני לא באמת יכולה לשמור ממנו נגיעה...") לא יודעת, זה מקום מאד שונה. שאני יכולה להבין- אבל הוא שונה מכל מה שמניע אותי ומכל תפיסת העולם שלי.

ומצד שני- אני מכירה מישהו, צמחוני-טבעוני-סביבתי שאמנם לא שומר תו"מ מאז שהוא נולד, אבל מאד עובד לפי מה שהוא מאמין בו- וקל לי הרבה יותר להבין אותו ולתקשר איתו, וגם הוא מאד מבין אותי, הרבה יותר מחילונים אחרים. (למרות ששוב- המניעים שלנו שונים, אבל במהות שנינו מנסים לחיות לפי אמת גדולה מאיתנו. לפי משהו חיצוני שאנחנו מוכנים להקריב בשבילו ואנחנו מאמינים שזה שווה את זה)

אולי זה סתם אצלי בהרגשה. שהרבה יותר צריך להסביר דברים לחילונים ממש.. ולעומתם-דתלשים יודעים..

ברוב המקרים, גם אם לא בכולם.

אבל חילונים מ"לידה"... זה תלוי ברצון הטוב של שניכם. כמו שאמרתי, מנסיון יש לי חבר ממש קרוב. חילוני. 

מצד שני, יש לי גם כמה חסרים חילונים שלא הייתי מגדיר אותים קרובים מאד...

אם את סופר דתיה ויש לך מידות רעות את לא שווה כלום.

זה מה שצריך להטריד

shift+6

^

שתי מטרות שהצבתי לעצמי, חבר ערבי, וחבר חילוני.

זה לא פשוט, כשהתגיסתי למחלקה מעורבת הייתי בטוח שאחרי השחרור אשמור על קשר עם לפחות חילוני אחד, לא הלך... הם חיו בעולם אחר, והיו די ילדותיים, לא היה אפשר ליצור איתם שיח נורמאלי, המשימה הבאה היא באונ' שם בוודאי יהיו הזדמניות יותר טובות ויותר בוגרות.

למה זה חשוב לי כ"כ?

זה חשוב לי, כי לפני האמונות שלנו, אנחנו בני אדם, והם בני אדם, אנו חושבים כך, והם חושבים אחרת, לרובד ה"בן אדמי" שלי חשוב ביטוי עצמי, שלא ימחק לגמרי תחת הרובד (החשוב הרבה יותר!!) האמוני שלי.

(הדברים עלו במוחי לאחר "מיפויים" שעשיתי בצה"ל, באמצע הלילה נכנסנו לבית של משפחה ערבית פשוטה, שכל חטאה היה שהיא גרה באזור אסטרטגי בכפר, ריכזנו את בני המשפחה בסלון, והציבו שני חיילים לשמור עליהם שלא יעשו בעיות, אני הייתי אחד מהם, בין בני המשפחה היתה ילדה בת עשר שבכתה ממש.. ואז התחלתי לחשוב...)

האם זה אפשרי? כן ולא, חברות עמוקה שחנ"שים וכדו' לעולם לא תצא מזה, אבל משהו בסיסי יותר בוודאי שאפשרי, כמובן זה תלוי עם צי מתחברים.

כל זמן שהוא בכפר שלו והוא יודע מי הבוס כאן

אבל אם אתה לגמרי טיפש זה יכול לעבוד. אין לי אפילו כח להסביר לך

אוהו!

הלכת רחוק!  יש הבדל עצום בין חילוני לערבי ואת זה אתה צריך לבדוק עם עצמך איך אתה מתייחס בכללי למגזרים חילוני וערבי אם אתה מתייחס אליהם כעוד סוג שונה של אנשים שאתה רוצה להכיר לפגוש כדי להיות בקשר גם עם אנשים  שונים ממך, אז תסלח לי אבל לדעתי יש לך טעות גדולה בתפיסת עולם (בנושא זה)

לפני שאתה עוד מסתכל על הכיפה  

(אם יש בכלל) אתה צריך לדעת  דבר אחד: אם האדם שמולך הוא יהודי או לא ולא משנה  איך הוא נראה כרגע  אם הוא יהודי  הוא אח שלך  וחלק מאיתך ומאיתנו ומכל ע"י ואם הוא  לא אז לא אמור להיות לך קשר איתו לך  יש עם שונה ממנו ואתה צריך לזכור שאסור להתערבב. אני לא אומר שלא צריך להתיחס אליו  צריך לכבד ולהתיחס אליו יפה אבל רק לא לשכוח  את מה שהזכרתי קודם.  אגב שמעתי מהרב שלי שכשהממשלה חייב את הנוער למפגשים עם ערבים מיד אח"כ  התחילה האינתיפאדה.  ואני לא רוצה להזכיר כאן את המשפט  הידוע: אין... 

(אם יש בכלל) אתה צריך לדעת  דבר אחד: אם האדם שמולך הוא יהודי או לא ולא משנה  איך הוא נראה כרגע  אם הוא יהודי  הוא אח שלך  וחלק מאיתך ומאיתנו ומכל ע"י ואם הוא  לא אז לא אמור להיות לך קשר איתו לך  יש עם שונה ממנו ואתה צריך לזכור שאסור להתערבב. אני לא אומר שלא צריך להתיחס אליו  צריך לכבד ולהתיחס אליו יפה אבל רק לא לשכוח  את מה שהזכרתי קודם.  אגב שמעתי מהרב שלי שכשהממשלה חייב את הנוער למפגשים עם ערבים מיד אח"כ  התחילה האינתיפאדה.  ואני לא רוצה להזכיר כאן את המשפט  הידוע: אין...

במחשבה ראשונית (ואולי קצת שטחית יש לומר..) נראה שיש ביננו לבין החילונים הבדלים מאוד מהותיים שמתבטאים בכל תחום בחיים, זה מתחיל בדברים גדולים כמו אמונה בקב"ה, התנהלות בחיים , מטרות ויעדים, וזה ממשיך לקטנות כמו דיבור וסתם התנהלות שהיא קצת זרוקה, חוסר אכפתיות ואולי קצת אפשר לומר חוסר בערכים.(שאולי יותר מאפיינת את הנוער החילוני) יש את הפסוק (וכאלו שקצת יותר מבינים בזה ממני, אשמח אם תתקנו אותי לגבי הדיוק..) "לעולם יהא אדם ירא שמיים." ובחסידות מסבירים- לעולם יהא אדם. לאחר מכן-ירא שמיים. וזאת נקודת המוצא שצריכה להיות לנו. בראש ובראשונה אנחנו בני אדם,  וכולנו נבראנו בצלם אלוקים. כולנו יהלומים של הקב"ה. חלק מלוטשים יותר, חלק מלוטשים פחות. צריך לקחת בחשבון שאצל החילונים-כסקטור בלי להתייחס לגילאים,יש המוון אנשים טובים, עם כבוד,  אידאולוגיה(כן, גם זה קיים..)ומוסר פנימי . הם לא קוראים לזה "מצוות" אבל כשמגיע אדם מבוגר לאוטובוס-הם קמים. כשהם רואים תאונה מעבר לכביש הם ישר מתקשרים למד"א. כשהם רואים מישו שקצת צריך עזרה הם מייעצים, או מכוונים אותו לאדם הנכון.. בד"כ בלי ציפייה לתמורה -כי פשוט ככה הם למדו \התחנכו להתהג. לא סתם הרב קוק אומר שבשביל להגיע אל הגאולה השלימה, כל ציבור צריך ללמוד מהציבור האחר. כן! ללמוד! זה אולי קצת מצחיק... מה לנו יש ללמוד מהחילונים ?הם עגלה ריקה, חלולה מתורה וחלולה מתוכן.. אבל לא.. יש בהם כציבור הרבה דברים טובים שכדאי שנפנים וכדאי שנאמץ.. וגם להם יש מה ללמוד מאיתנו...

ואחרי הקדמה הזו(!) אני חושבת שהתשובה לשאלה שלך תלויה בבחירה של האדם הדתי. יש דתיים שהם יותר פתוחים.. פתוחים לעולם הרחב.. לוקחים חלק ממנו יותר.. יש דתיים שלוקחים חלק ממנו פחות.. זאת הסיבה שגם במגזר שלנו יש תתי מגזרים..

אני מתכוונת לחברות. חברות ממש.

כמו שאת חברה טובה שלמ החברות הדתיות שלך-אותו דבר,עם חילונית...

זה לא עניין של אהבת ישראל.. כי לאהוב-אני אוהבת אותם,אני מאמינה בכל מה שכתבת על הנשמה וכו'..

אבל מכאן ועד להיות החברה הכי טובה של האדם הזה,יש הבדל.

וז-ה מה שאני שואלת אם אפשרי..

יש רמב"ם שבו האו כותב על 3 סוגי חברים. 

אין לי זמן עכשיו לכתוב אז העתקתי מהרב גוגל+שאר ההסבר שהיה שם.

אולי בזה תהיה התשובה.

אישית - רנאה לי שבאמת לחשוב מה המטרה של החברויות שלנו,

ושכן, לצערנו יש עדיין הבדל שהוא מהותי באורח החיים והמחשבות

כך שלא בטוח שכמה שיהיה שיתוף - תהיה גם הבנה דו כיוונית.

והנה זה:

לשם מה צריך חברים? 

החבר חיוני לנו, בכדי שנוכל לנהל אורח חיים תיקני. מסופר על חוני המעל אשר התעורר משנתו לאחר שבעים שנה, ונוכח לדעת שאין אנשים המכירים אותו - שאין לו חברים. צערו היה כה רב, עד שביקש רחמי שמים ומת - רבא אמר על המקרה של חוני: "היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא" (תענית כג.) 

שלמה המלך כתב בספר קהלת: 
"טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם: 
כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ: 
גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם: 
וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק:" (פרק ד) 

דבריו של שלמה המלך, מתייחסים לאדם ברמה הרוחנית והגשמית. אדם בודד שנופל, לא תמיד יצליח לקום. אבל כשיש לו על מי להישען - שיש מי שיעזור, המצב כבר שונה. האחד יכול להיסמך על השני. 

מהו חבר? 

הרמב"ם בפירושו על המשנה במסכת אבות כתב: 

"החברים - שלושה מינים: חבר תועלת, וחבר נחת וחבר מעלה. 

אמנם חבר התועלת, הרי הוא כחברות שני השותפים, וחברות המלך וחייליו. 

ואמנם חבר הנחת, הרי הוא שני מינים: 

חבר הנאה, וחבר בטחון. 

אמנם חבר ההנאה, הרי הוא כחברות הזכרים לנקבות וכיוצא בה. 

ואמנם חבר הבטחון, הרי הוא שיהיה לאדם חבר שתבטח נפשו בו, לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדיבור, ויגלה לו כל עניניו, הנאה מהם והמגונה, מבלי חשש ממנו שישיגהו בכל זה חסרון, לא אצלו ולא אצל זולתו. כי אם יגיע לנפש בטחון באיש עד לזה השעור - תמצא רוב נחת בשיחתו ובחברותו. 

ואוהב המעלה, הוא שתהיה תאות שניהם וכוונתם למטרה אחת, והיא: הטוב, וירצה כל אחד להעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד. וזה הוא החבר אשר ציוה לקנותו, והוא כחברות הרב לתלמיד והתלמיד לרב." (פרק א משנה ו) 

http://www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=165465

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?