ביום חמישי בערב הרגשתי כאב בטן קל שחלף. הייתה לי תחושה שמתחיל משהו...
ב-3 בלילה התעוררתי מכאב בטן קל, וכבר התחלתי לחשוד שכנראה זה באמת זה...
חזרתי לישון, אחרי חצי שעה שוב התעוררתי מכאב וזה כבר הרגיש כמו ציר, אבל לא ממש כואב.
חזרתי לישון ולא נרדמתי... אחרי 20 דקות שוב כאב, התחלתי לבדוק זמנים.
היו לי צירים קטנים בערך כל 10-15 דקות. (מתישהו הבת הגדולה שלי (בת חמש וחצי) באה אלי ואמרה לי: אמא, כשאת קמה תעירי אותי, אני רוצה לקום איתך...) ב-5 החלטתי להעיר את בעלי.. אמרתי לו שיש לי צירים וכשהוא שמע מה המרווח הוא קפץ והתלבש ואמר לי: למה לא הערת אותי?
אמרתי לו: עוד לא יוצאים! אני רציתי לצאת כמה שיותר מאוחר כדי להיות כמה שפחות בבי"ח לפני הלידה ואנחנו גרים במרחק 5 דקות נסיעה מהבי"ח.
בעלי התפלל ותיקין בבית ואני התחלתי לארגן אוכל לילדים לגן והתקשרתי לאמא שלי שתבוא לשמור על הילדים.
הגדולה התעוררה ואמרה לי: למה לא הערת אותי?? אמרתי לך להעיר אותי כשאת קמה...!
הסברתי לה שזה היה מאוד מוקדם ואמרתי לה שאנחנו הולכים ללדת כנראה...
ב-6 היו לי צירים כל 6-7 דקות וכבר הייתי צריכה להתרכז בכל ציר כי כבר התחיל לכאוב יותר. אני עוד לא רציתי לצאת ובעלי אמר שזו לא שאלה, והסכמתי אבל אמרתי לו שנחכה עוד באוטו בחנייה של הבי"ח.
אחרי קצת זמן יצאנו, הגענו לבי"ח ב 6 וחצי, ונשארנו כמה דקות באוטו, עד שבעלי אמר: נכנסים לבי"ח!! כשראה שכבר די כואב לי...
אמרתי בסדר, אבל עוד לא עולים למחלקה...
הצירים נהיו פחות תכופים. כל 10 דקות בערך.
נכנסנו וישבנו בלובי הכניסה, אמרתי תפילה לזמן שנכנסים לבית החולים ואמרתי לבעלי שאני מפחדת... היו לי דמעות בעיניים ובקשתי שייתן לי יד (ובין שאר הדברים שעליהם חשבתי, הייתה גם מחשבה על הבאסה שעוד מעט נהיה אסורים...) ישבנו שם כמה דקות והוא הרגיע אותי, ואז התגברו הכאבים וגם הייתה לי בחילה אז אמרתי לבעלי בוא נעלה.
כמה דקות לפני 7 נכנסנו לקבלה, נרשמנו ועליתי על מיטה לעשות מוניטור.
חיברו אותי ובדקו אותי, היה פתיחה 4 וחצי ומחיקה 80%. ואז אמרתי לבעלי: חבל שעלינו, אי אפשר לדעת כמה זמן זה יקח... (חשבתי שאני אהיה בפתיחה יותר מלאה) והוא כבר לא היה יכול לתת לי יד...
בינתיים היינו שם, מאחורי וילון, אני עם המוניטור שכמובן כל רגע זז מהמקום ואומרים לי להשתדל לא לזוז יותר מדי כשיש לי ציר כי הם רוצים לראות רצף של צירים ודופק ואז יוכלו להוציא לי את המוניטור ואני אוכל לטייל... ואני בכלל לא רציתי לטייל, רציתי כבר לחדר לידה..
לאט לאט התגברו הצירים ונעשו כואבים יותר והתחלתי לעשות צלילים נמוכים כמו שלימדו אותי, למרות שממש התפדחתי.. ובעלי אמר לי: רוצה שאני אעשה איתך שלא תתפדחי..? (איזה חמוד...) ואני אמרתי לאחות שהייתה לידי שאולי כדאי שיבדקו שוב פתיחה והיא הסתכלה בשעון ואמרה: כן, באמת כבר עברה כמעט שעה... אבל בסוף לא בדקו אותי. בערך ברבע ל 8 היו לי 2 צירים ברצף שממש כאבו וכעסתי שלא הייתה לי מנוחה בין הצירים כמו שהיה עד עכשיו כי לא יכולתי לקחת כח להמשך... ונהייתי ממש צמאה אז שתיתי כוס מים.
ואחרי כמה דקות, פתאום הגיע ציר כואב נורא, ממש חזק והרגשתי צורך ללחוץ ולא הייתה אף אחות או מיילדת לידי וצעקתי:אני צריכה ללחוץ!! והם רצו אלי ואמרו לי: חכי, אל תלחצי!
ואני צעקתי להם שאני מרגישה את הראש!!! ולחצתי, והמיילדת הגיעה ואמרה: תביאו ערכת לידה! (כי זה היה בקבלה והם לא היו מוכנים לזה...) ולחצתי עוד 2 לחיצות והיא יצאה, היא הייתה בחוץ!! הכל קרה ברגע וכולנו שם היינו בהלם, גם המיילדות..! הייתי עם הבגדים שלי, והכל היה הזוי והרגשתי שזה היה פשוט נס ענקי ולא הפסקתי להודות לה'!
ברוך ה' אין לי איך להודות על כל הטוב שהוא שלח לי. הלוואי שלכל בנות ישראל יהיו לידות כאלה!


