אנחנו.
אני-אתה.
היה טוב(?) וטוב שהיה(!). ואני מבינה את זה. נכון, לקח לי קצת זמן להבין באמת, ועוד זמן עד שהפנמתי. אבל ברוך ה' עכשיו אני יכולה להגיד שאני מרגישה טוב עם המצב הקיים. ברור לי שזה טוב, שנגמר.
ותודה לך שגמרת את זה. אפילו שכאב לי, זה היה טוב.
איתי הכל סבבה. טוב לי ברוך ה'.
אני לא יגיד שלא קשה, פה ושם ממש לא נחמד לי. אבל בכללי- טוב. וברוך ה' אני גם רואה את זה טוב הזה.
מדיבורים עם חברות הבנתי שאצלך לא כל כך טוב. אתה נשמע לא הכי-הכי.
אצלי זה מתפרש כתוצאת לוואי של מה שהיה לנו. וזה הגיוני. הגיוני שקשה, הגיוני שכואב. וזה טוב. כי אם לא היה קשה וכואב כנראה שמה שחשבתי שהיה לא באמת היה.
אבל אני רוצה לדבר איתך, להסביר לך למה זה טוב. אני רוצה שגם אתה תזכה להגיע להבנה שזה באמת טוב! שגם אתה תזכה להרגיש את מה שאני מרגישה ולדעת עמוק בתוכך שככה זה צריך להיות עכשיו. לשבת איתך ולהראות לך את העניין מהזווית שלי.
אני רוצה שיהיה לך טוב.
ובדיוק בגלל זה אני לא אפתח איתך את זה. ברור לי שלא יהיה טוב אם נדבר עכשיו.
אם מה שעובר עלייך באמת קשור אליינו- אני האחרונה שאתה צריך לדבר איתה עכשיו.
וחבל לי. כי כשחושבים על זה- אני במצב הכי קרוב אלייך. בזמן האחרון עברו עליינו דברים דומים.
אבל לא. אני מצידי אשתדל מאוד לא לפתוח את זה.
ובכל זאת- כואב לי.
)