גם אני השנה עבדתי עם נערים מרקע בעייתי יחסית באחד המקיפים באזור שלי, על בסיס יומיומי.  והנה נגמרה לה השנה ואי אפשר להגיד שאין חוסר כי באמת יש...

לדעתי מה שנכון לעשות במצבים מהסוג הזה זה לחשוב עם השכל, עם ההיגיון הבריא.  קודם כל זה לשבת ולברר מה הקשיים והבעיות. 

אחרי שעשינו את זה השלב הבא זה לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות כדי לפתור את הבעיה ?.  ואז להתחיל לחשוב על אופציות רלוונטיות, לדבר עם אנשים רלוונטים, לחשוב מה אנחנו רוצים שיהיה- וכמובן להתפלל על זה מתוך מקום אמיתי. ולא להיות עצבים או דואגים יותר מדי, לנסות להיות אופטימיים.  

אל דאגה, בע"ה הכל יסתדר על הצד הכי טוב... שיהיה שבוע טוב והצלחה רבה. 

הוללה...

מי בא לבקר!

קודם כל- אמונה! הקב"ה מכוון אותנו למקומות שאנחנו צריכים להיות בהם..למקומות הטובים לנו וכל תהליך שאנחנו עוברים בחיים הוא חשוב בשבילנו ונכון .. וקצת אמונה בו לא תזיק.. (האמת שהיא חשובה ונצרכת מאוד..)

דבר שני-אני לא יודעת אם את בדרך לסיים שרות לאומי או שאת בדרך לסיים עבודה, בכל מקרה אני ממש מבינה אותך ומכירה את התחושה הזו. אנחנו במהלך העבודה נותנים הרבה מאיתנו וחושבים כל הזמן על אחרים..ובאיזשהו מקום אנחנו מפספסים ומאבדים קצת את עצמנו..מה שאני חושבת שאת צריכה זה לעצור רגע מהמירוץ החיים ולחשוב עכשיו על עצמך.. מה את רוצה מעצמך בזמן הקרוב..?  ללמוד? לעבוד? אולי מדרשה?..

לגביי חוסר הבהירות- זה דבר שדורש סבלנות אבל אם הדבר באמת חשוב לך, אני מציעה שתעשי מאמצים לחשוב מה את רוצה ובעקבות המסקנה לחפש מה שאת רוצה.. ועוד דבר(שמלמדים בסדנאות לאימון אישי) חשוב שתשתפי חברה\אמא\אחות\בת דודה במה שאת רוצה לעשות ותגידי את זה בקול.(כן, אולי זה קצת מצחיק, אבל יש בה הגיון.) ברגע שאומרים דבר בקול ומשתפים מישהו זה הרבה יותר מחייב אותך. בנוסף לזה-מומלץ לקבוע זמן יעד מקסימלי שתעמדי בדבר שהצבת לעצמך ושאותו בן אדם ששתיפת בהחלטה שלך יבדוק איתך יחד , האם הדבר באמת נעשה..

אל תהיי עצובה ואל תיכנסי לדיכי,תסמכי על הקב"ה ותחשבי דברים טובים.. השמחה תבוא מעצמה בע"ה..

זה ברור שאני צריכה לעכשיו להעצים את עצמי, כפי שאמרת.. הבעיה שאני זקוקה בשביל הדברים שאני רוצה כסף, ואין.. יש לי יעדים לחודש הקרוב ובעה מקווה באמת באמת להצליח.. אבל זה לא פשוט, התחושה הזו של הפרידה הזו.. באמת באמתת

אבל באמת צריך להסתכל על זה בפרופרציות.. את עוזבת,ואת לוקחת(במודע ובתת מודע) דברים משם שאני בטוחה שילוו אותך לכל מקום שתלכי.. ותמיד אפשר לשמור על קשר ולבקר. את ממשיכה הלאה בחיים שלך וזה דבר טוב. ולגביי המטרה, תחשבי על אמצעים להשגת המטרה.. ותחליטי מתי את מחפשת מה שאת צריכה..הכול עניין של החלטה.

בהצלחה!

כאילו אני בעצמי כתבתי את זה..

ביום חמישי השבוע מסתיימת השנה

לצערי עוד אין לי מושג מה עם שנה הבאה

ולכן החל ממחר אני מתחילה להיפרד מהתלמידות שלי...

מתוקות ואהובות כל כך. ממש האור של חיי במהלך 8 החודשים המדהימים שזכיתי בהם עם הנשמות הטהורות האלו...

8 חודשים שבהם הן היו האור שלי

הסיבה הכי טובה לקום בבוקר

שידעתי שלא משנה באיזה מצב רוח אני אגיע - בע"ה אני אחזור תמיד עם מצב רוח טוב!!

הן הביאו לי הרבה נחת

הרבה הרבה סיפוק

והמוווון כיף ביחד

ביום שני השבוע היה טיול שנתי. בשבילי זה היה סוג של טיול פרידה.

הלכנו יחד בשמש הקופחת ובמים הצוננים

הלכתי איתן. חלקן נותנות את ידיהן הקטנות והמתוקות בידי. מדברות, צוחקות, שרות  "אל המעין" (בדרך למים) ו"לעולם בעקבות השמש" (בשיא החושך והרטיבות של נקבת השילוח). מתיקות אינסופית...

עוד פחות משבוע זה נגמר

ונכון שהיו המון תסכולים וקשיים בדרך

ובכל זאת - רגעי האושר והנחת היו רבים יותר...

ועכשיו מתחיל החופש.

אני באמת מחכה לחופש. לא יכולה לומר שלא

סופרת את הימים אחד אחד עד לחופש - ויודעת בברור שמהר מאוד אני אעדיף את שגרת שנת הלימודים

את המצב הזה בו יש לי מאיפה להתמלא

איפה לפרוק את התסכולים

הזמן והמקום לחשוב על דברים אחרים, הזמן והמקום להרגיש שגם אם לא זכיתי לנשמה זעירה משל עצמי אני זוכה בזכות הענקית לקבל עשרות נשמות בידיים, גם אם זה זמני. אני זוכה לאפשרות להיות משמעותית בשביל יצירות כפיו של הקב"ה. בזכות לנסות לעצב ולו במעט את הנשמות הטהורות והאהובות כל כך...

(הלוואי שבאמת הצלחתי בשליחות הזו)

ועכשיו

אני מקווה ומתפללת בשבילן שיהיו להן חיים טובים

שימשיכו להיות מדהימות כאלו, חכמות, מתוקות ובעלות מידות טובות

שיתעלו בדרך התורה והמצוות

שיהיה להן רק טוב

ושאני אצליח בע"ה למלא את החלל הענק שנפער אצלי עכשיו...

בס"ד בר"ה

מאחל לך הצלחה ענקית!

ועוד לפני שיספיק להיווצר חלל, יגיע מילוי טוב ונעים

שבוע שמח...

ש-ה' יתן לך כוח ושבזכות זה שאת כ''כ משקיעה בחינוך ורוצה-תזכי עוד השנה להרבה בלאגן בבית (=ילד )

אמן אמן!!!

בקרוב!!

תחושה מתסכלת, ומאוד מוכרת!

מלווה בחוסר ריכוז מטורף, וחשיבה מוגברת על השאלה- מה יהיה??

מטריף!

מנסיון אישי, מה שקורה בסוף זה שב"ה הכל מסתדר איכשהו, ואז אני מגחך לעצמי:

"בואנ'ה, לאיזה סרטים הכנסתי את עצמי.. העברתי במוח את כל הסצנות הכי הזויות, ובסוף, אף אחת מהן לא קרתה, אפילו לא קרוב.."

איני יודע את מצבך, אך יתכן מאוד שהחוסר וודאות לא בא רק בתור תוספת לבעיה המרכזית, אלא שהוא ממש מקרין עליה, לכן עלייך להשתחרר ממנה, ע"י זה שתבהירי לעצמך שברור שהולך להיות טוב, וכל הדאגות סתם מנופחות.

אם תשתחררי מההשפעה הזו, יהיו לך יותר כח ויכולת להתמודד עם הפרידה, ועם הסיום של שלב כ"כ מהותי, ותוכלי לומר לעצמך בוודאות:

"הולך להיות טוב, זה בטוח!, החיים לא עוצרים כאן, הם רק מתקדמים, מוסיפים משמעות חדשה על זו שכבר קיימת"

אך טוב!

פרידות של מיצוי זה לפעמים קשה - למרות שמוצה השלב.

אבל כשלא מוצה השלב, והסיבה היא טכנית לחלוטין - זה קשה כפליים.

בהצלחה שם...

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?

זה לא מעיין רציני, אבל מקום מוצל ונעים עם זרימה של מים. 

סטף

עין לימון

מול עין חמד יש מעיין חמוד מאוד. זה מצד ימין של הכביש אם באים מירושלים

אם צריך עוד פרטים בשמחה

נכנסים לבית נקופה נדמה לי [המושב מעל מחלף חמד] הולכים ישר עד סוף היישוב עוברים את השער הולכים קצת בשביל ומגיעים.

לק"י

אתה נכנס אליה, ולוחץ על כפתור תגובה.

(פשוט הגבת לי כמה פעמים בטעות).

קו 150 לעמינדב (נראה לי שאני זוכר את מספר הקו) מגיע כמה דקות הליכה מתחילת המסלול ויש אוטובוס או רכבת קלה להדסה עין כרם.

אני חושב שיש גם מים בעין חנדק.

עין לבן הוא כרבע שעה-חצי שעה הליכה מהחניון של הגן החיות התנכי.

שביל הדסה באזור היער ליד עין כרם, מניח שזה נגיש גם בקלות, לא זוכר מאיפה בדיוק נכנסים.

טיול בסגנון אחר יכול להיות על חומות העיר העתיקה וזה גם קל להגיע בתחבורה ציבורית.

אפשר גם להסתובב ביער ירושלים מתוך קרית יובל.

אם יוצאים מירושלים יש את נחל חלילים (המים במעיין שם לא באמת ראויים לכניסה אבל הטיול יפה) שמתחיל מתוך מבשרת, לדעתי בערך 20 דקות הליכה מקניון הראל ואולי יש תחנה קרובה יותר.

האזור ליד מטע מאוד יפה אבל זה הליכה מהתחנה בכניסה למטע (עין גרס, עין מטע - הם בכיוונים שונים).

אזור בר גיורא, ח'ירבת עיתאב ועין חוד, אזור ממש יפה, מניח שיש אוטובוסים לא רחוקים משם.

הסטף נגיש בתחבורה ציבורית, עם מלא מדרגות.

יש הרבה מאוד אנשים בחופש. לא תמיד זה מתאים האווירה.

אבל יש הרבה בריכות [לפחות חמש] כך שתמיד אפשר למצוא משהו יותר מתאים