"טעות, טעינו, טועים!"
אני חושבת שטוב שילדים שומעים וויכוחים בין הוריהם (וחברים ומשפחה אחרים), כל עוד שומרים על צורה נאותה של וויכוח. הילד לומד שגם כאשר לא מסכימים, עדיין מדברים בנעימות.
אבל גם מוויכוח פחות נעים הוא יכול ללמוד: שלפעמים אנחנו כועסים מאוד, ורבים וצועקים, אבל בסוף כוללם נרגעים וחוזרים לאהוב ונשארים משפחה.
בכל מקרה ייתכן שמילים שהוא לא מבין, כמו "פסיכולוגית", עלולות להפחיד ולאיים, וזה חבל, וגם שהוא שומע שהוא גורם לוויכוח, מרכז השיחה. הוא עלול להבין בטעות שכועסים עליו, ושהדבר המפחיד הזה "פסיכולוגיה" יבוא לקחת אותו מהבית שלו, או משהו כזה ;)
בכל מקרה הנטייה של ילד היא לחשוב שהוא לא טוב, ולא שאמא שלו לא טובה, ככה שמהבחינה הזו את מסודרת ;)
כדאי אולי לאחר מעשה לנהל איתו שיחה:
"שמעת שאמא וסבתא כעסו?" "בטח הרגשת לא נעים. אולי קצת נבהלת? אולי פחדת? מה חשבת?" "אולי אתה רוצה לשאול אותי משהו על זה?"
וגם לתת דוגמא אישית:
"אני מאוד אוהבת את סבתא. אני עצובה כשאנחנו כועסות. מזל שבסוף אנחנו תמיד משלימות!" וגם "ביקשתי מסבתא סליחה, כי דיברתי איתה בכעס והצטערתי"
(לילדים שלי יצא כבר כמה פעמים לשמוע אותנו רבים בכעס. תמיד לאחר מעשה יש צער, כמובן. הם לא חיים באקוואריום, ודברים כאלה קורים ויקרו. "טעות, טעינו, טועים!")