זה כבר מופיע כאן בפורום אבל בכל זאת...
אז ככה,
גדלתי בבית דתי לאומי. לא כזה שכל היום דנים בא"י אלא בית דתי עירוני רגיל. הלכתי לבנ"ע והתחתנתי עם עזרא"י.
הכל טוב ויפה... מחוסר אמצעים התגוררנו בהתנחלות די "חמה" אך לא היינו מעורים בהפגנות וכדו'. חיינו שם חיים שקטים וטובים. כל עוד הילדים היו בממ"ד, סבלנו את הדברים שהפריעו לנו בתוכן ובצורה, די בשקט. (בגדים לא כל כך צנועים של מורות, סנדלי אצבע (כמובן ללא גרב), מכנסיים מתחת לחצאית וכו') אבל ברגע שהבנות הגיעו לאולפנא, והחברות החלו להשיל את גרביהן וללבוש מכנסיים מתחת לחצאית, זה כבר התחיל להפריע לנו מאד.
את הבן הגדול שלחנו בכתה ו' לירושלים מכיון שראינו שהוא שפיץ בגמרא והוא לא מקבל מספיק בת"ת שבמקום מגורינו. שם, במקום החדש, לא היו לנו את הבעיות שהזכרתי קודם, פשוט מכיון שלא לימדו שם נשים כלל. וב"ה הילד פרח והיה למצטיין המחזור (והלימוד ברמה מאד מאד גבוהה- אין מה להשוות לת"ת הקודם).
החלטנו שעוזבים.
עזבנו...
בשנה הראשונה זה היה גהינום. היה קשה מאד להתרגל לחיי העיר.
שלחנו את הבנות לחרדי. ורק היום אני מבינה מה הפסדתי.
אם פחדתי מחוסר צניעות, הרי שקיבלתי חצאיות קצרות, כי "ככה אפילו המחנכות הולכות", ו"אני לא רוצה להראות מתנחלת..."
בתחום הלימודי תוהו ובוהו- אין סדר וכל מורה עושה כל מה שליבה חפץ, אם בא לה לעשות 10 מבחנים במחצית, אף מנהלת לא תגיד לה על כך דבר, וכך יוצא שהבנות רק לומדות ולומדות ולומדות ופשוט נמאס (גם לי) להן.
אם ילד/ה לא בדיוק מסתדר/ת בתחום הלימודי, אין שום הבנה לנושא של ליקויי למידה והיא/הוא פשוט הופכ/ת להיות שוליים למרות שמבחינה חברתית ומבחינת תרומה לכתה באישיות צדיקה וטובה היא/הוא יכול/ה להיות מספר 1.
וכמובן הנושאים שכולם מדברים עליהם- עדתיות וכו'.
מצד אחד אני מרגישה שמבחינה דתית הדת"ל לא מתאים לי, מצד שני החברה החרדית כל כך רדודה ומסתכלת על כולם רק לפי החיצוניות שלהם. ומהצד שלי אני מרגישה כל כך רע בשיפוט שלי את כולם ואיך אני מדברת על עם ישראל הצדיקים, ומצד אחר אני מרגישה שפשוט אין לי מקום בשום מגזר בעם וזו הרגשה נוראית ומתסכלת. ברור לי שיש עוד אנשים כמוני אך לצערי לא קמו מוסדות שמותאמים בדיוק לנו ולילדינו.
האם ישנם עוד אנשים שמרגישים כמוני??? אשמח לשמוע תגובות!