ועדיף ממתיק שלא מקלקל את השיניים.

עצם הענין ממילא יעבור מן הסתם תוך זמן לא רב. כולל, לקחת אותו מהפה מיד אחרי שנרדמת, בעדינות.

ואני לוקחת לה את זה מהפה אחרי שהיא נרדמת אבל היא מחפשת את זה במהלך הלילה... אם זה לידה לוקחת מכניסה לפה וממשיכה לישון ואם לא היא בוכה ומחפשת את זה... וקוראת לי...

כמין צעצוע,

ולאט לאט הפחיתי לה את זמני האחיזה מהבקבוק.

בעת בכי-הראי לה את הצעצוע האחר שהיא בחרה בעצמה ונסי להסיח את דעתה אפשר אולי להציע לה באותה הזדמנות לגשת לשירותים יחד איתך..

למשל:אם היא זקוקה לכך במהלך כל הלילה,אז בהתחלה הפחיתי לה שעתיים מהאחיזה בבקבוק, והראי לה את הצעצוע במקום.נסי להסיח את דעתה ואולי הציעי לה לגשת לשירותים

בהמשך: הפחיתי 4 שעות

וכך כל לילה הגדילי את טווח הגמילה..

ואל נא תתייאשי,הרגלים מאד קשה לשנות ואלו דברים שלוקחים זמן

אך בעת הצלחה שכרם בצידם!!

אם אין בעיה של סוכר בפה,

אז את עושה טוב שאת לוקחת כשהיא נרדמת. ולא נורא אם היא לוקחת שוב בלילה.

מבחינה מסוימת, זה עדיף ממוצץ או אצבע - כי גומרים עם זה יותר מהר.

יש בכך צורך נפשי, ולדעתי זה לא אסון. עוד קצת..

ומה עם הגמילה בלילה?

תודה על היחס..

לשיניים...

יתכן שזה אכן צורך נפשי

ויתכן שלא

נקודת הסתכלות אחרת:ילדים נולדים עם רפלקס המציצה,וקשה להם להתנתק ממנו.הדבר לוקח זמן.

עלינו בתור הורים לעזור להם לאט לאט להשתחרר ממנו

ולא להפך- להשאיר אותם בקטנותם אם אותו רפלקס.יש שטוענים שזה צורך נפשי של הילדים ולכן יש לספק להם אותו.על כך אני מסכימה,אך גיל שנה הוא גיל של רכישת עצמאות והתנתקות.

לתפיסתי והבנתי,היא עדיין כבולה באותו רפלקס.

לכן לעניות דעתי גיל שנה הוא גיל מספיק גדול כדי כן להקנות הרגלים

וכדאי אפילו לגמול אותה לגמרי 

אני יכולה להעיד על עצמי,שבעודי קטנה,לא נגמלתי ממוצץ עד גיל כמעט 5!!

אי סיוע להם להגמל מאותו רפלקס,לא תמיד מיטיב עמם

וככל שעובר הזמן,קשה מאד להתנתק מהרגלים ישנים..

(וזו אני האנונימית הראשונה שהציעה לרכוש לה צעצוע)

אבל לדעתי, הקביעה "גיל שנה" היא דוֹגמטית מידי.

ילד זה לא רק"רפלקסים", יש מה שהוא צריך ועושה לו טוב.

נכון שלעיתים זה פשוט אינרציה של מה שלפני כן ולא צורך אמיתי. מי שיש לו "עין" יכול להבחין בין הדברים.

ומשתנה בין ילד לילד.

וכבר ציטטתי פה פעם רופא שיניים שאמר: מוטב שיניים עקומות מנפש עקומה.. (ואפשר לא להגיע לא לזה ולא לזה..).

אלא,שלעניות דעתי,המקרה המדובר קשור באותו ריפלקס מציצה המקשה על הילדה להתנתק..

כמו"כ לא קבעתי שגיל שנה הוא הגיל וכו'.אלא הבהרתי נקודה:הרי היא כבר בת שנה..(ילדה גדולה)

ומן הראוי,להקנות לה הרגלים כי אחרת הדבר נהיה קשה יותר ויותר.

כמובן שאין אני או אתה יודעים האם מדובר בצורך נפשי או לא,רק הצגתי עוד נקודת הסתכלות

ועל האם הטובה והמסורה-כותבת השאלה-המטלה להבין את ש-ביתה חשה..

וחצי.. כך שאדרבה.

בגיל שנה וחצי בטעות שכחנו את הבקבוק אצל סבתא, ובזה זה נגמר..

היא פשוט הבינה שאין לנו בקבוק, ואין מה לעשות, אז התרגלה לישון בלי.

אולי אפשר ליזום היעלמות בקבוק..

אכן ככל שיותר עובר הזמן אני מבינה שאיכשהוא הבקבוק אמור "להעלם פתאום".. אבל קשה לי לעשות את זה כי היא חכמה מאוד וקשה לי "לשקר " לה... בכל מקרה עדיין בורח לה בלילה ולפי דעתי זה רק בגלל שהיא שותה המון..

את המינון של כמות המים בבקבוק הורדתי למינימום אבל עדיין לפני היא שותה המון. וגם מהרגל זה אנו מנסים להגמל.

אני מסבירה לה שכשהיא שותה המים יורדים בגוף למטה עד שיוצאים ב... והיא מבינה אבל עדיין צמאה  המון (לא ילדה שאוכלת הרבה אבל שותה המון) ועדיין רוצה בקבוק לפני השינה...

קראתי את כל מה שכתבתם.יכול להיות שאכן זה רפלקס והלוואי והיינו מוצאים פתרונות טובים יותר למילוי הצורך הזה ללא בעיות עתידיות.. אני עובדת עם ילדים כבר שנים. הרבה ילדים מגיעים בגיל ארבע ללא יכולת דיבור נכונה ושיניים עקומות רק בגלל שמוצץ היה תקוע להם בפה מרגע לידתם. אני באופן אישי הייתי נגד מוצצים אבל אז ילדתי התמכרה לבקבוק כמוצץ.. וגם זה לא טוב. אומנם לא מוצץ זמין כל היום בפה ורק בלילה הבקבוק מגיע אך עדיין לא טוב לשיניים. ורק אם יכלה הייתה נמצאת עם הבקבוק בשאר שעות היממה (משהו שאני ממש לא מרשה..) אז איך אקח לה אותו בלילה?? היום בני השני לוקח מוצץ- רק בשינה... אז באמת פתרון לכל זה עדיין לא מצאתי...

מקווה שעם הזמן זה יחלוף ומקווה שזה יקרה במהרה 

אם היא צמאה היא תשתה, לא צמאה לא תשתה

בתחילה היא כנראה תבכה אבל אם אתם תחליטו שרק מים-היא תתרגל.

כמו שכתבתי עם הבת שלי בעיה דומה.

ניסינו להביא לה רק מים. יום אחד בכתה חצי שעה ואתמול מראש לקחה את המים.

שתרגיש שהיא חלק מהתהליך,נסי לתאר לה את הפרידה מהבקבוק בצורה חיובית שהנה היא נהיית ילדה גדולה ועצמאית.

אני מזדהה עם בת 30.

לפעמים דברים נראים לנו קשים להתמודדות,

אך עובדה, שכאשר מגיעים לסיטואציה,

ה' נותן כח להתמודד.

לפעמים כשיש ברירה - אנו בוחרים בדרך שנראית לנו בטוחה יותר, רגועה, נוחה יותר.

אם לא יהיה בקבוק - היא תצליח להתמודד, את חייבת להאמין בה.

לנו זה קרה עם מוצץ.

מאוד רצינו לגמול כי כל הזמן היינו במרדף אחריו, ודחינו זאת בלי סוף.

ובסופו של דבר - כל המוצצים בבית נעלמו איכשהו, בשעת ערב כשאין חנות פתוחה, והקטן צריך לישון,

ו...

הוא בסוף נרדם (לא, הוא לא צרח שעות, אפילו לא דקות)

והוא למד מהר מאוד להירדם בלי .

ולנו לקח כמה ימים לצאת מההלם ולא להיכנע לדחף לרוץ לחנות ולקנות חדש.

אני לא בטוחה שצריך להעלים,

אולי כשתהיו מוכנים הוא פשוט ייעלם לבד

אבל תתחילו לחשוב טוב, להאמין בילדה שהיא מסוגלת,

ולהאמין בעצמכם גם.

מתי הוא צריך וזה חשוב לו -

ומתי לא, סתם הרגל, ויכול להיות שמח לא פחות גם בלי זה.

לדעתי, אין בזה יותר מידי נוסחאות. אם כי נכון שכאשר מדובר בילדים ראשונים, יותר קשה לחוש, ובעלי ניסיון שאומרים ש"יש מצב" שזה כבר לא באמת - יכולים לעזור ל"אומץ" לבחון בזהירות את הענין..

זה נכון לא רק לגבי בקבוק וכד'.

ענ"ד.

בת שנתיים וחצי ושותה בקבוקים בלי סוף..

הבן שלי בן 3+ מכור ל: מוצץ ובקבוק חלב לפני השינה ובבוקר . גמול במהלך היום, אבל בלילה עם חיתול.

האמת שזה נח לי ואני דוחה את הגמילה מהמוצץ לחופש... והבקבוק חלב- אני מאמינה שזה יעבור לבד, בהדרגה ורק אח"כ אני אנסה להוריד את החיתול בלילה, וזה נראה לי בסדר גמור!!!

אנחנו קנינו "כוס מעבר". עשינו מזה טקס וסיפרנו לסבתא וכו'.

נתנו בהתחלה לפני השינה תה בכוס.

אח"כ הודענו שלפני השינה יש רק מים חמים בכוס.

היו קצת בכיות וזה עבר!

הילד בא לבקש מעצמו מים חמים בכוס מעבר ונהנה מהלכסיקון החדש...

בהצלחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....