http://www.azamra.co.il/modules.php?name=News&file=article&sid=266
ארץ זבת חלב ודבש
עיקר שבח ארץ-ישראל מה שהתורה משבחת אותה, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, וכן בשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל, עיקר הכונה ששם שופע שפע נעם העליון שהוא שורש כל הנעימות והמתיקות שמלובש בכל הטעמים שבעולם..... בארץ-ישראל הלחם מוטעם כל-כך, עד שנכללין בו כל מתיקות הטעמים שבכל המאכלים שבעולם, בבחינת "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם לא תחסר כל בה", ועל-כן שם בנקל יותר לזכות להרגיש כל הטעמים באכילת פת במלח, שזה עיקר תקון האכילה בחינת מן, כמבאר בפנים.......וזה בודאי שבח גדול ונורא מאד, כי זה עיקר עבודת האדם כל ימי חייו לזכות לנעם העליון, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ובשביל זה נתאוה משה רבינו כל-כך לארץ- ישראל, כי זה עיקר תשוקת כל הצדיקים לחזות בנעם ה' .
הטעם שארץ-ישראל נקראת "ארץ צבי"
כלל ארץ-ישראל הוא בחינת מעוט המחזיק את המרובה, ועל-כן נקראת "ארץ צבי", וכן לעתיד תחזיק ארץ-ישראל את כל ישראל בריוח, כי בכל מקום שיש קדושה, הוא בחינת מעוט מחזיק את המרבה, וכל שהקדושה גבה יותר, שם הבחינת מעוט מחזיק את המרבה בחדוש נפלא יותר, שזה בחינת קדושת ירושלים, שלא אמר אדם לחברו צר לי המקום וכו', ובבית-המקדש שקדושתו גבה עוד יותר, על-כן עומדים צפופים ומשתחוים רוחים, וכל הסמוך להארון והלוחות ביותר, הוא ביותר בבחינת מעוט מחזיק את המרבה, ועל- כן אמרו חז''ל על מקום הארון בעצמו שאינו מן המדה כלל, שזה בחינת למעלה מן המקום לגמרי
ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות ואוירה מחכים
עיקר מעלת קדושת ארץ-ישראל הוא רק על-ידי השגחת השם יתברך. מחמת שה' יתברך מסתכל בה תמיד כמו שנאמר: "תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה" וכו' ועינים על שם החכמה נאמר. ועל-ידי-זה ארץ ישראל מקודשת ואוירה מחכים:
ארץ-ישראל היא שלנו-דברי ר' נתן לפני כ-200 שנה שזכינו לראות בס''ד בהתגשמותם
אף-על-פי שאנו מתחננים כל-כך שנים הרבה לשוב לארץ-ישראל ועדיין אנו רחוקים משם, אף-על-פי-כן אין שום תפלה וצעקה נאבדת, אפילו של הפחות שבפחותים, כי בכל צעקה ותפילה כובשין איזה חלק ונקודה מארץ-ישראל, עד שיתקבצו כל הנקודות שכבשנו בתפילותינו, ואז נשוב לארצנו בקרוב. ואפילו מי שהוא פגום מאד ואין לו כח בצעקתו ותפלתו לכבש איזה נקדה וחלק מארץ-ישראל, אף-על-פי-כן צעקתו פועלת הרבה, כי הוא בחינת מחאה המבאר בדין חזקת קרקעות, שכל זמן שהוא מוחה, אז אין חזקת המחזיק מועלת כלום, על-כן אף-על-פי שהם גזלו מאתנו ארצנו ונחלתנו, ואין בנו כח להוציאה מאתם מחמת פגם מעשינו, אף-על-פי-כן אנו מתפללים וצועקים בכל פעם שארץ- ישראל הוא שלנו, ובזה אנו עושין מחאה להסטרא-אחרא שידעו שאין חזקתם חזקה כלל, כי ארץ-ישראל היא שלנו מאבותינו וסוף כל סוף נוציא אותה מידם בעזרת השם
הטעם שמשה רבנו, עליו השלום, לא זכה לבוא לארץ-ישראל
צריכין לכבש קדושת ארץ-ישראל מעט מעט, לגרש הרע שבחובלים שהם בחינת הקליפות והשבעה עממין, כי אין לנו כח לתקן כל החובלים בבת-אחת, לבטל הרע שבהם....וזה בחינת "לא תוכל כלתם מהר וכו'"; "מעט מעט אגרשנו מפניך וכו'" (עין פנים).
וזה טעם מה שמשה רבנו, עליו השלום, לא זכה לבוא לארץ-ישראל, כי לפי עוצם גדולת מעלתו אזי אם היה נכנס לארץ-ישראל, אזי היה מקבל שפע נעם העליון ברבוי גדול כזה עד אשר היו צריכין כל החובלים להתתקן, והיו צריכים להתתקן כל המחין הפגומים שנפגמו מחטא אדם הראשון ואילך ופגם כלל החטאים שבעולם, ומחמת שאז עדין לא הגיע הזמן לזה, כי לא יגמר תקון כל החובלים עד שיבוא משיח ויבער רוח הטמאה מן הארץ, ומחמת שלא היה אפשר אז עדין לתקנם, על-כן היו יכולין לגרם פגם יותר, חס ושלום; על-כן היה מן הנמנע שיכניס משה את ישראל לארץ-ישראל רק על- ידי יהושע שמעלתו קטנה ממשה. ועל- כן לא נתעוררו החובלים כל-כך בבת- אחת, וקצת החובלים שנתעוררו, היה בידו לתקנם בכח וזכות משה רבנו, עליו השלום. וזהו הטעם מה שאנשים קטנים במעלה יכולים לכנס לארץ-ישראל בנקל בלי התגברות המניעות כל-כך, וגדולי הצדיקים יש להם מניעות עצומות מלבוא לארץ-ישראל, עד שגם סמוך לדורותינו היה הרב רבי נפתלי והבעל- שם-טוב זצ"ל שלא יכלו לבוא לארץ- ישראל כל זה מחמת הנ"ל, כי כל אחד כפי מה שזוכה לקבל קדושת ארץ- ישראל, דהינו השפעת הנעם, כמו-כן באים ונופלים בחינת החובלים להתתקן. ומחמת שלא הגיע עדין זמן תקון אלו החובלים שהיו צריכין להתתקן על-ידי קדושת כניסת הצדיקים הגדולים הנ"ל לארץ-ישראל, על-כן לא יכלו לבוא לשם.
ארץ-ישראל היא מקור הברכה
ארץ-ישראל הוא מקור הברכה, כי כל הברכות וההשפעות נמשכין מארץ-ישראל, כי ארץ-ישראל מקבלת קדושתה מהצדיק שאצלו כל הברכות וההשפעות בבחינת "ברכות לראש צדיק". וכשזוכה לקבל השפע של הצדיק ושל ארץ-ישראל בשלמות, בודאי אין לו שום חסרון, בבחינת "לא תחסר כל בה" הנאמר בארץ- ישראל, שזה ההפך מבחינת 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו', שזה עיקר תאות ממון שתמיד חסר לו, אבל השפע דקדושה של ארץ-ישראל הוא בחינת שפע כפולה שאין בה שום חסרון, אדרבא השפע כפולה ומכפלת יותר ממה שהוא רוצה. וזה בחינת השפע של שבת שהוא גם-כן בחינת שפע כפולה, בחינת לחם משנה, כי שבת וארץ-ישראל הם בחינה אחת..... נמצא, שעל-ידי קדושת ארץ- ישראל נתתקן תאות ממון
בחוץ-לארץ כולם בחוץ
אין הבית נקרא בשם בית אלא על- ידי קדושת ארץ-ישראל, כי עיקר הבית הוא לכנס בתוכו מחוץ לפנים, וזה רק על- ידי קדושת ארץ-ישראל, כי בחוץ-לארץ כולם בחוץ, כי נקרא חוץ-לארץ, ששם הכל בחוץ, בחינת "תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות", כי הבית צריך שיבנה בחכמה, כמו שכתוב: "בחכמה יבנה בית", ועיקר החכמה הוא לדעת ולהכיר אותו יתברך, ובשביל זה צריך שיהיה עיקר בנין הבית...וזה רק על-ידי קדושת ארץ- ישראל, ששם עיקר הדעת והחכמה אמתית לידע ממנו יתברך, כי אוירא דארץ-ישראל מחכים. ועל-כן אמרו חז''ל: הדר בארץ-ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, אבל הדר בחוץ- לארץ דומה כמי שאין לו אלוה...כי גם בחוץ-לארץ צריכין להמשיך קדושת ארץ-ישראל, וזה זוכין על-ידי המזוזה שקובעין בפתח הבית......
רבינו זכה להגיע לארץ ישראל
...ואמר שיש לו שמחה גדולה על שזכה להיות בארץ ישראל כי כמה מניעות וכמה בלבולים וכמה מחשבות וכמה עכובים וסכסוכים היה לו על ענין הנסיעה לארץ ישראל, ומניעות מחמת ממון והוא קפץ על כולם וגמר העבודה בשלימות והיה בארץ ישראל, ואמר: זה אני מאמין וגם אני יודע הרבה בענין זה, שכל התנועות וכל המחשבות וכל מיני העבודות שעושין בשביל איזה עבודה שבקדושה, אין שום תנועה ואין שום מחשבה נאבדת כלל.....ואמר שכל מה שידע קודם ארץ ישראל הוא כלא ממש, והיה מתבייש מאד מאד עם דרכי תורתו והשגתו שידע קודם ארץ ישראל.......כי גם קודם ארץ ישראל היתה השגתו גבוהה מאד מאד בלי שעור, וגם אחר כך עלה בכל פעם למעלה למעלה בלי שעור וערך, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב וכו' וכו' .
רבינו אמר שהוא מחיה את עצמו רק במה שהיה בארץ ישראל
מובא בשיחות הר''ן אות קנג דע כי זאת התורה לקוטי תנינא סימן ע"ח בענין הנהגת הפשיטות וכו' נאמרה בשבת נחמו באומאן סמוך להסתלקותו של רבינו, ומעשה שהיה כך היה, באותה העת בסמוך נכנס לדירה אחרת שנסתלק שם ואותה הדירה היתה טובה לפניו מאד לישב בה, כי היה לו שם רחבת ידים ואויר יפה כי היה שם גן לפני החלונות אך הדירה היתה של וכו', וסמוך לשבת נחמו נכנס לשם ועל אותו השבת נתקבצו כמה אנשים חדשים גם ישנים שבאו אליו על שבת קודש, והיה קבוץ גדול ובליל שבת קדש נכנס מחדרו לבית שהיה העולם מקובצים שם והיה חלוש מאד מאד כמעט לא היה לו כח לדבר ותיכף קידש על הכוס, ואחר הקידוש ישב אצל השולחן ולא חזר לחדרו תיכף כדרכו תמיד בעת הקבוץ, וישב בחלישות גדול והתחיל לשיח ולדבר מעט בחלישות ובעייפות גדול, ענה ואמר: מה אתם נוסעים אצלי? הלא אני איני יודע עתה כלל?! כשאני אומר תורה יש לכם על מה לנסוע ולבוא אלי, אבל עתה על מה באתם? הלא אני איני יודע עתה כלל?! כי אני עתה רק פראסטיק- איש פשוט לגמרי. והאריך בשיחה זאת וכפל ושלש כמה פעמים שאינו יודע כלל ושהוא רק איש פשוט לגמרי ושהוא פראסטיק,
ואז אמר שהוא מחיה את עצמו עתה רק במה שהיה בארץ ישראל, ומתוך שיחה זאת התחיל לדבר ולבאר כל ענין הנורא ההוא איך מחיה את עצמו בעת הפשיטות מהדרך של ארץ- ישראל, ושבזה מחיין את כל הפשוטים שבעולם, הן לומדים ובעלי תורה בעת שבטלים מן התורה, הן אנשים פשוטים שהם פראסטאקיס גמורים אפילו אומות העולם צריכים לקבל חיות וכו' וכו',
ואחר-כך בא בשמחה גדולה וצוה לזמר אזמר בשבחין תיכף קודם נטילת-ידים לסעודה (מה שדרכו היה תמיד לזמר אחר ברכת המוציא) וגם בעתים הללו שהיה חלוש מאד על-פי רוב לא היו מזמרים כלל, אך עכשיו מגודל השמחה צוה לזמר תיכף וגם הוא בעצמו היה מזמר עמנו יחד, ואחר-כך היה מדבר ומשיח עמנו הרבה בשמחה גדולה ובחן אמיתי נפלא ונורא מאד מאד וישב כל הסעודה בשמחה רבה ודבר והשיח הרבה עמנו וחזק אותנו מאד מאד בכמה וכמה לשונות וקצת מזה נדפס, ואז צעק מעומק הלב: גיוואלד זייט אייך ניט מיאש! (אהה! אל תיאשו את עצמכם!) ואמר בזה הלשון: קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין!
באדיבות הרב יחיאל בוסי שליט"א ראש כולל ברסלב "חסדי ציון"
כל הזכויות שמורות©
