בס"ד
קודם כל תודה על המחמאות, אבל אני לא מבין שום דבר במדרגות. אין מדרגה גבוהה או קטנה. וגם אם יש אז תאמין לי שאני רק מטפס על המדרגה הראשונה. אני בסך הכל רק התחלתי לחזור בתשובה אחרי שנים ארוכות של ייסורים, שכל מה שניסיתי לעשות נכשל עוד לפני שהוא התחיל ובסופו של דבר מצאתי את עצמי שואל על מי אני עובד בכלל? מה יש לי בחיים האלה? נניח שהכל היה מצליח לי ועכשיו הייתי גר ברמת אביב ג בווילה גדולה ומרוויח 20000 שקל בחודש. מה הייתי עושה? קונה עוד דיוידי? טלויזיה יותר גדולה? אוטו יותר נוצץ? מה יעזור לאדם כל הכסף והרכוש בעולם אם בסוף היום הוא לא יודע מי הוא? תמיד האמנתי שיש כח עליון אבל לא חשבתי על זה יותר מדי ובטח שלא חשבתי שיש משמעות לאם אני יהודי נוצרי או הינדי.
ולפני שנה קרה לי נס, לא חשוב מה, אבל מאז אני לא מאמין שיש בורא לעולם, אלא יודע שיש בורא לעולם- ויותר מכך- שאלהי ישראל הוא האלהים היחיד. ומאז התנדנדתי. כל פעם חזרתי בתשובה לשבוע ואז נסוגתי אחורה לכמה חודשים. לפני חודשיים זה היה הקש האחרון, הכל אבד לי ונשארתי ממש אבוד.
בסופו של דבר נכנעתי להשגחה והבנתי שזכות הבחירה נשללה ממני ברגע שאותו הנס קרה לי, ושהרצונות שלי הם ממש לא רלוונטים.
שלא תטעה- זה ממש לא קל. זאת מלחמה יומיומית, אבל ברגע שאני מודה לקב"ה על כל דבר ככה גם הדברים הרעים שקורים לי נראים לי כמו ברכה. ובדיוק כמו שסיפרתי. הייתי כל כך עצוב שפספסתי את הפגישה, אבל אם לא הייתי מפספס את הפגישה אז אולי הייתי מפספס את חיי. אז איזו זכות יש לי בכלל לא להודות לקב"ה? אחרי כל החטאים שעשיתי בחיי, ותאמין לי שעשיתי הרבה, הוא מראה לי הוכחה. וגם אחרי שהוא מראה לי הוכחה אני עוד מתנדנד, אבל גם אז הוא מציל אותי. השנה ניצלתי ממוות פעמיים בדרך נס. גם היום(ואגב- רק שתדע שאמא שלי לפני שבועיים התחילה להרגיש שמשהו רע הולך לקרות לי, אבל רק אחרי שסיפרתי לה מה קרה היום היא סיפרה לי את זה כי היא לא רצתה להדאיג אותי. היא חשבה שהיא סתם פרנואידית) וגם בחורף האחרון, עוד לפני שחזרתי בתשובה.
אז תגיד לי- נניח שאתה זורק על אבא שלך אבנים, והוא בא אלייך ואומר לך "אני אוהב אותך" ומכניס אותך הביתה, ואז אתה עוד פעם זורק עליו אבנים, אבל הוא שוב אומר לך "אני אוהב אותך" ונותן לך לחזור הביתה, איזה זכות יש לך לא להגיד לו תודה?
ושלא תחשוב שאני צדיק אפילו לשניה. זה לא קל. זה מלחמה כמו שאמרתי. זה נשמע נורא יפה כשזה כתוב יפה ומסודר על דף באינטרנט, אבל לא קל לעזוב הכל. אבל אני קורא בתורה על אברהם שעזב הכל, או על דוד שסבל את המרות של האחים שלו, או על אליהו שהלך 40 יום במדבר בלי אוכל, או על משה שבמשך 40 שנה לא נח לרגע. זה נותן השראה וגורם לי לרצות להיות כמוהם. ובכל פעם שרע לי אני חושב עליהם ואומר "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה". אני חוזר על המשפט הזה בערך 100 פעם ביום.
אני לא יושב על איזה מדרגה גבוהה, ואני לא יהודי יותר טוב ממך, ואני בטח ובטח לא צדיק. רק אסיר תודה לזה שהכניס אותי לביתו גם כשזרקתי עליו אבנים. הכל לטובה וכל עם ישראל קדושים.
וכשאתה אומר לי דברים כמו "אני מתחיל להעריץ אותך" זה מביך אותי, ואני מנסה להרוס את מידת הגאווה שלי. וברגע שאתה אומר למישהו כל הכבוד על זה שהוא הודה לשי"ת זה רק הופך את זה למשהו שהוא יוצא דופן. וזה לא יוצא דופן. זה משהו שאמור להיות בשגרה של כולם, רק שלא כולם זכו לניסים כמוני לצערי, ויש לי מזל נדיר שלמרות שגדלתי כחילוני בחושך זכיתי לראות את האור. אבל זה שכולם חילוניים לא הופך את זה לבסדר. זה לא שאני מיוחד. כולם צריכים להודות לקבה כל הזמן, רק לא כולם מספיק ברי מזל בשביל לדעת את זה עדיין.
אני מקווה מאד שלא חפרתי לך קשות.
לילה טוב!
