בתור רעיון קטן,

תקבעו ביניכם שפעם ביום, באיזה ויכוח או כד' - אתם מנסים כל אחד לראות מה "נקודת האמת" שיש בדעה של הצד השני (לא "להסכים" איתו, אבל לנסות להתעמק רגע, בהתבוננות, מה "יש" בצד שלו)..

אולי זו יכולה להיות התחלה טובה, אולי ישפיע גם על השאר.

[זו באמת לא "עצה מעשית" - מה לשעות למעשה כשלא מסכימים על משהו. אבל יתכןשזה יכול לעזור לעבוד קצת על מה ש"בִפנים"..]

ואולי - אם זה שייך אליכם - גם תלמדו משהו ביחד, משהו שהשכל של שניכם לומד ממנו ביחד, במקום שיתמודד זה מול זה (כמובן, משהו פשוט. שלא תתווכחו על הפירוש וההשלכות..)

בדומה למה שד. כתב, רק בכיון טיפה אחר:

כשאתם משוחחים בינכם אחרי הויכוח

להתחיל בדבר אחד טוב שכל אחד מכם רואה בשני, בזוגיות בכלליותה, בהתנהלות הבית,

בהתקדמות אישית של כל אחד מכם וכו'.

ורק אחר כך לשוחח על מה שמפריע.

ממש השרישו לכם את זה כהרגל.

יתכן שההרגל הזה ישמש לטובתכם בזמן שיצוצו דברים פחות נעימים

וימתן את הקושי.

בהצלחה!

אסביר ע"י דוגמא: אם אני לא נמצאת בבית בזמן א. ערב בעלי יכין לילדים לחם עם שוקולד.

התוצאה- הילדים שבעים (וזה חשוב לשנינו)

על הדרך יש וויכוח- אני כמובן בעד ארוחה מזינה, והוא-  לא יקרה כלום אם פעם ב....

כשמבינים את מהות הוויכוח יותר קל לוותר, ללכת לקראת או להתעלם..

יש הרבה מטרות ודרכים שונות להשיג כל מטרה ואם עורכים בירור  על מה בעצם הוויכוח יותר קל להציג עמדות,להקשיב ולהחליט על קווים אדומים או להשאר עם הויכוח....

בהצלחה!!!!

בס"ד

למעשה אף פעם אנחנו לא רבים על התוצאה, אלא רק על הדרך.

כל ויכוח שיהיה, אם נקלף את הדברים החיצוניים נגיע למקום ששנינו רוצים אותו דבר.

כשמבינים ששינינו יחד רוצים אותו דבר, אז המטען הרגשי הנלווה לויכוחים:

ההרגשה שהשני נגדי, ולא מבין וכ' נעלמת, ונשאר דיון מה הדרך האמיתית להגיע למטרה של שנינו.

בהצלחה רבה!!

לפני שממהרים לענות לשני על מה שאמר- נסו לשקף לו את מה שאמר.

"אני מבינה ממה שאמרת ש..."

"מה שאתה אומר זה ש...."

שקפו במלים שלכם את מה שהשני אמר.

ותנו לו להגיב על כך. "האם אני צודקת במה שאמרתי? האם לכך התכוונת כשאמרת...?"

אחרי שהשני מאשר זאת- יהיה ניתן להגיד את דעתי.

אבל אם השני לא מאשר שזו היתה הכוונה שלו- הוא ידייק את האמירה שלו, ושוב יש צורך בשיקוף עד שתגיעי לאמת. למה שהוא התכוון.

ברגע שתשקפו אחד לשני מה הבנתם שנאמר- הרבה ריבים יירדו. ולמה?

1- כי באמת ניסיתם להקשיב לשני ולא ניסיתם להתבצר בעמדתכם ורק להגיב למה שהוא אמר

2- תבינו שהרבה פעמים פשוט הבנתם לא נכון את דברי השני... 

אני מאמינה שזה יוריד את המריבות בהרבה.

עד שמגיעים לנקודת המחלוקת ואז להגיע לנוסחה מוסכמת ומקובלת.

מניעה: אם רואים שה"אש" מתחילה להידלק. לעצור! ולומר 'תשמע יקירי, מתחילה פה מריבה אז אני מוותרת / אז בא נגיע לפשרה / הסכמה כנ"ל"

אפשר גם לדון בנושאים בעזרת מטפלת זוגית.

אפשר לנהל יומן יחד ומפרידים בין עובדות לבין תחושות. על העובדות בד"כ אין מחלוקת, על התחושות כן ואז אפשר להתכתב ביומן תוך כדי ואחרי שבוע נגיד לקרוא יחד או עם גורם שלישי.

זוג תקין באמת לא אמור לריב רק לעיתים רחוקות. כנראה שהתקשורת לקויה. אם יש כבוד הדדי זה כבר רוב הדרך.

בהצלחה! 

למה את אומרת שזוג טוב רב רק לעיתים רחוקות?. לדעתי זה לא נכוון.

ויכוחים ומחלוקות זה חלק ממה שבונה את הזוגיות. ותתפלאי ה"אש" הזאת, שנדלקת במחלוקת,  יש בה גם אש של תשוקה ואהבה. מניסיון אישי הרבה ויכוחים מסתייימים בחיבוק גדול ומעבר לכך...

 יש מאמר של הרב יהושוע שפירא (מופיע בסוף הספר איש ואישה) שמדבר על כך שיש זוגות שהולכים על "אהבה ורעות" וזה אומר תשוקה גדולה, אהבה גדולה, הרבה סערות וגם הרבה ויכוחים. ויש זוגות של "אחוה ושלום" הכל מסתדר, הכל נחמד עשים הכל ביחד אבל קצת חסר "אש ותשוקה וסערה".

אני לא רואה בעיה להתווכח ולא להסכים כמובן שצריך לשמור על הכבוד של כל אחד ולעשות זאת  בצורה נאותה.

כמובן שאסור אף פעם לפגוע אחד בשני.

בנוגע לפותחת השרשור- הגעתם לשלב בזוגיות שבו חשוב לכל אחד לוודא שמקומו לא נמחק, שהוא לא מוותר, שישמעו אותו, זה שלב חשוב. אני לא חושבת (כמו מי שכתבה מעלי) שצריך להיבהל מזה, זה שלב יפה שצריך לעבור אותו בכבוד ואהבה ולהיבנות ממנו. בעז"ה תגיעו לשלב שכל אחד ירגיש שמקומו בזוגיות הטרייה מספיק בטוח ולכן ויתור הוא לא ויתור על העצמי שלי.

גם אם קורה.

 ועלולים להישאר מזה גם משקעים, צעבר למה שמסתיים באותו זמן בחזרה זה לזה.

לא כדאי לעשות מזה "אידיאולוגיה" לענ"ד.

"ויכוחים", זה משהו אחר. אפשר להתווכח בשקט, ואפשר להתווכח בסערה.. אבל מתוך אהבה זה לזה, כבוד, איכפתיות..

מריבות נובעות מחוסר הבנה של הטענות.

ישנו משל ידוע על שני אנשים שרבים על תפוז אחד, ואם היו מקשיבים אחד לשני היו שמים לב שאחד צריך רק את הפרי והשני רק את הקליפה. כל מה שהם צריכים זה להיות מסוגלים להקשיב באמת אחד לשני ואז מבינים ששניהם יכולים להינות מהתפוז בשלמות ומבלי לחסר מהנאת השני.

גם בתקשורת בין זוגית זה כך. חז"ל בהקשר אחר משתמשים בביטוי "טענו בחיטים והודה לו בשעורים". כלומר, ישנם מצבים רבים בהם אנו רבים ומנהלים דו-שיח של חירשים, רק על רקע הבעיה של חוסר הבהרת הטענות המדוייקות, או חוסר נסיון להקשיב לטענות המדוייקות.

כדאי מאוד לתרגל את העניין של ההקשבה המלאה למה שנאמר ולמה שנאמר בין השורות (וגם למה שלא נאמר), וכך יש סיכוי להגדיל את האהבה ולהמעיט את האיבה.

בהצלחה רבה

ובאיחולים שתוכלו בעתיד הקרוב לצחוק על איך שהייתם רבים בעבר ולחייך בכל פעם שאתם נזכרים אחד בשניה.

והאמת והשלום אהבו

גישור!

בכיוון של 'ד.' ו'מתחדשת',

לא רק לשקף את הצד השני או לראות את נקודת האמת בטענותיו, אלא שכל אחד מכם יכנס ממש (בצורה רצינית) לדמות של השני ויטען בשבילו.

לנסות להפני םאת הידיעה שמי שמולכם ב"ה בעל שכל ודעב וכנראה יש איזשהו רציונל ומחשבה מאחורי העמדה שהוא מציג.

הרי אין שחור-לבן ובאמת יש נקודות של אמת בכל דעה.

לנסות להקשיב לשני באמת במקום (לחשוב כאשר השני מדבר)-  מה אני אגיב ואחזיר עכשיו.

דעה שמוסברת בטוב טעם גם תתקבל יותר אצל הצד השני.

בהצלחה!!

ואם כמובן זה לא עובד תמיד אפשר ללכת לאיש מקצוע,

אבל תנסו קודם לבד, כי מריבות בין בני זוג זה דבר תקין.

כמו שהרב שלמה אבינר אומר: "חילוקי דעות ולא חילוקי לבבות".

ורוצה להודות לכל העונים והמייעצים.

אני חושבת על זה המון המון

וכל מה שאמרתם היה חכם ומעשי וננסה!

אני מרגישה שהעצות הן מעשיות אך הן דורשות שינוי פנימי עמוק

עבודת מידות!!

וזה ככ קשה כי כל זיוף שלך פוגע בצד השני.

רווקים, רוצו תלמדו ותעבדו על המידות שלכם!

המלצה לספר הדרכה בנושא תקשורת נכונה בין בני זוג.

תודה=)

על השוני בין גברים ונשים ועל הציפיות השונות אחד מהשני.

חובה לכל זוג בעיני. להבין את השוני המהותי בין גברים לנשים.

על תקשורת זוגית:

הבית היהודי- של הרב שמחה כהן- ספר נהדר!!

גם אנחנו התחלנו ככה את חיי הנישואים. המון ויכוחים מריבות. היה מאוד קשה.

במיוחד שאף אחד לא סיפר לנו שזה עלול להיות ככה. אבל ב"ה האהבה התגברה.

והתגבשנו ביחד. וזה מה שנותן לנו את החוזק היום. מקשיים נבנים, אם עובדים נכון.

לומדים לאהוב למרות השוני, לומדים לקבל, לפעמים גם מוותרים. ובונים ביחד מההתחלה השקפת

עולם משודרגת שעכשיו יש בה 2 קולות שונים שהתחברו.

עבודה זוגית יותר אינטנסיבית תביא אתכם לזוגיות הרבה יותר גבוהה ממה שאתם יכולים לדמיין כרגע.

זה מנסיון (נשואים בהרבה אהבה כבר עשור).

זה נותן המון תקווה 

אני מאוד מרגישה שכל מריבה מגבירה את האהבה שלי אליו

כי כל מריבה מוציאה מאיתנו כוח שלא היה, ובכל פעם אני מגלה אצל בעלי הרבה יותר עוצמות ממה שחשבתי. 

אבל עם כל זה, הייתי רוצה להוסיף אהבה בדרך אחרת. 

אני יכולה לדמיין אותנו בונים עולם של שני קולות שונים אבל מחוברים, אבל אני יודעת שזה יבוא אחרי המון המון עבודה קשה

את צודקת ש"אחרי מריבה" יכולים להרגיש יותר אהבה. אולי בגלל "גילוי העוצמות" כמו שאמרת; אבל גם כי רוצים להתקרב אחרי התרחקות-מה.

אבל עוד יותר צודקת, שלא בונים על דבר כזה... לטווח ארוך לא כדאי, וגם איש זה לא אשה..

אבל כשמסתכלים מידי פעם, בכנות ובמכוון, ולא אחרי-עימות, מה יש במה שהוא אומר (ובפרט כשיודעים שזה לא מכריח הסכמה מיידית, כך שלא נבהלים להיות כנים עם זה...) - אז עם הזמן, נוצר בסתר הלב כבוד למה שהשני אומר, גם תוך ויכוח, וגם ציפיה לעומק שבדבריו.  זה יכול להפוך לדבר מפרה, ולבירור הדדי שבונה ומעצים יחס, מתוך שבמקום "להתווכח" , מלבנים דברים, מקשיבים זה לזה; וגם אם לא מסכימים - יכולים לסיים בחיוך מהגוון המיוחד שיש במה שכל אחד אמר - ומזה שה"ביחד", הוא מעל לכל חילוקי דעות.

בשביל זה צריך גם קצת ענוה, ו"נתינת מקום" גם לאפשרות של משהו שונה ממני אצל הזולת.

ו..בפרט אשה, חושבני שאם טיפה "תמליך" את בעלה, זה יכול לעזור... גם לנכונות הפנימית שלו למצוא את האור שבדבריה..

עוד הערה אחת:

אם לומדים לריב נכון, זה עובר מאפיקים של מריבה לאפיקים של דיונים מפרים.

אני ואשתי לא מסכימים על המון דברים (ואנחנו כבר באמצע העשור השני לנישואינו) אבל אנחנו חיים טוב ביחד כי למדנו שאין לנו סיכוי לשנות אחד את השניה.

האפשרות היחידה שלנו שדורשת המון היא להשתנות ולצמוח ביחד.

אין 100% הצלחה, אבל כל צעד קטן בכיוון הנכון בונה נדבך עמוק בנפש. כשהתחתנו הצבנו לעצמנו מודל מסוים של זוגות שהיו נשואים אז יותר מעשרים שנה וראינו איך האהבה ביניהם היא משהו שמעבר לקטנוניות של החיים ומאז אנו עובדים ומשתדלים להתקדם בכיוון הזה. וכל יום שעובר עם ההצלחות והכשלונות שלו מביא אותנו קרוב יותר למודל ההוא. אנו רואים את זה בעיניים ממש. העיקר להחליט שלא מרפים, ומתעקשים להגיע לפיסגה ואז מגלים שזה לא כל כך קשה כמו שחושבים. אז קדימה לשנס מתניים, ללמוד, להשקיע ולדעת שזה אפשרי, זה אפשרי וזה אפשרי. וממילא נדרש מכם להתאמץ. לגבי ספר מסויים - הרב אבינר תמיד ממליץ על מסילת ישרים. אבל יש גם מגוון עצום של ספרים בנושא. העיקר לא להרפות, ואם ספר מסוים לא עושה לכם את זה, תמיד אפשר לקחת ספר אחר. ואגב, בדרך כלל כדאי ללמוד את הספרים הללו ביחד (אם כי יש ספרים שעדיף ללמוד לבד), ותמיד כשלומדים את הספרים הללו לנסות לשקף על עצמי איך אני יכול/ה להשתנות ולא לנסות להבין איך בן/בת הזוג צריכים להשתנות. בהצלחה

להקשיב

להיות בטוח שאתה- כבודך וכבוד רצונך ודעתך- במקומו מונח היטב

מספיק טוב- שאתה יכול להרשות לעצמך להיות פנוי להקשיב גם לשני, להבין באמת מה הרצון שלו

ואז להרגיש- עד כמה יש לך רצון למלא את רצונו.. לעשות לו נעים

(ניסוח בלשון סתמי-זכר אך מיועד לכל הצדדים כאחת)

אני ממש מתענגת על כל מילה ומילה שאתם כותבים.

מתכננת מחר לכתוב לי הכל, כי יש הרבה דברים שדורשים עיון חוזר והפנמה והתבוננות.

כמובן שאשמח לשמוע עוד

ושוב תודה

והנה - נתת עצה מצויינת לעצמך:

מה שכתבת פה, על דברינו, שאיננו קרובי משפחה שלך, ואינך מחוייבת בכבודנו יותר מאדם רגיל,

את זה אולי כדאי לנסות ליישם ביחס לבעלך היקר, ולו-בהדרגה:

[מעתיק-מדביק:] "יש הרבה דברים שדורשים עיון חוזר והפנמה והתבוננות.

כמובן שאשמח לשמוע עוד

ושוב תודה"......

ואז אולי גם תגיעי, לעיתים, למה שכתוב בתחילת ההודעה היפה הזאת: [כנ"ל:] "אני ממש מתענגת על כל מילה ומילה" (שאתה אומר...)

הצלחה רבה.

הדברים נאמרים.

הקושי הוא להגיד את זה מכל הלב כאשר יש התנגדות עזה לדעה השניה.

וכמובן מסכימה- ענוה ענוה ענוה..

שמתייחסים לדעות שהוא מביע, כדברים שדורשים עיון והתבוננות וכו' (נניח, תדמייני שקראת אותם כדעה בפורום..),

ואז - לא תמיד עונים מיד.

ופעמים רבות, כשבאים מתוך כך, ושואלים, למשל: אה, התכוונת ש.. וכו' - פתאום מגלים שגם "הצד השני" דווקא מוכן לגלות הבנה - בתנאים מסויימים - לדעה שאת אמרת.

ונכון - בהדרגה..

העיקר, רואים שיש הרבה רצון טוב, וחשיבה איך להוסיף טוב - ובעז"ה גם תצליחו בפועל.

שמים את העכבר על הנק' האדומה של ההודעה> קליק ימני> "העתק קיצור דרך" קליק> בכל מקום שאת שומרת לינקים (פנקס רשימות, פתק על השולחן-עבודה) -הדבק

אח"כ תעתיקי לך את הכתובת של הלינק- לשורת כתובת למעלה (שורת כתובת זה איפה שכתוב WWW וכו')

איך אשה קולטת א-אט תובנות מבעלה שיחי'......

[מחילה...]

לחיצה ימנית על הנקודה האדומה, ואז פשוט ללחוץ על:

בפיירפוקס: צור סימנייה לקישור זה.

באקספלורר: הוספה למועדפים...

בכרום: שמור קישור בשם...

עם כללים מאד ברורים שעוזרים ליצור את המסגרת המתאימה להגיע להבנות בלי לטייח.

אני חושבת שאפשר להסיג הקלטות של השיעורים שלה בבניין שלם 

בנוסף ספר טוב ומעשי  הבית היהודי של הרב שמחה הכהן (אם אני לא טועה)

יש את השיטה שרבינו הקדוש מפתח (בחיי מוהר"ן), והרב בזאנסון מביא אותו (בסוף החוברת "לכה דודי- מדריך לזוגיות רוחנית" [מומלץ מאוד!]) בקשר למערכת יחסים זוגית. וזה מה שכתוב בחיי מוהר"ן:

אות תקעח
עוֹד שָׁמַעְתִּי שֶׁאָמַר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה 'פְּסָל לְךָ הַפְּסֹלֶת יִהְיֶה שֶׁלְּךָ'
הַיְנוּ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּרְאֶה אֵיזֶה פְּסֹלֶת יִהְיֶה הַפְּסֹלֶת שֶׁלְּךָ שֶׁתִּתְלֶה הַפְּסֹלֶת בְּךָ מִשָּׁם נִתְעַשֵּׁר משֶׁה' הַיְנוּ עַל יְדֵי זֶה זָכָה לְחָכְמָה וכוּ' אוּלַי רְצוֹנוֹ לוֹמַר עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דַּעַת קָנִיתָ מֶה חָסַרְתָּ כִּי הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וּמֵחֲמַת שֶׁהָיָה לוֹ מִדַּת הָעֲנָוָוה כָּל כָּךְ שֶׁכָּל הַפְּסֹלֶת הָיָה רַק שֶׁלּוֹ עַל יְדֵי זֶה זָכָה לְחָכְמָה

בקיצור: לתלות את האשמה בעצמך, ולדעת שמזה זוכים לחכמה ועושר (ואושר בחיי הנישואין).

(כדאי לראות את הלשון המיוחדת של הרב בזאנסון בפנים, ולהבין יותר)

זאת עבודה מאוד קשה, להגיד בסוף דיון/מריבה/מחלוקת וכו' "האמת שאני לא בסדר, את/ה צודק לגמרי, סליחה ענקית...", אבל זה משתלם, כי גם בן/בת הזוג לומדים את זה בהמשך, וזוכרים שמהפסולת הזאת נהיים עשירים...

בהצלחה בהמשך...

אברך אחד בא לרבו לפני החתונה ושאל אותו עצה לשלום בית. אמר לו הרב תלמד את עצמך לומר סליחה טעיתי. אמר הבחור הרי זה מאוד פשוט. אמר הרב טעית פעמיים א. זה לא פשוט להודות בטעות ושנית לא לכך התכוונתי אלא אפילו אם אתה בטוח שאתה צודק תגיד סליחה טעיתי.

לעניננו אם יש ויכוח זה הרבה יותר טוב - זה מביא לידי בירור מעמיק וליבון הדברים . ריב זה לא מוביל לכלום כי כל אחד מתבצר בעמדתו ולא שומע את השני.

נכון שגם ריבים יכולים להעצים את הזוגיות אבל זה מסוכן ביחוד כשהבית עוד לא יציב..

תשבו פעם ביחד ותראו האם הדברים שגורמים לכם לויכוחים הם מהותיים ואז בזמן ללא רוגז כיצד ניתן לפתור את המחלוקות. ולפעמים רואים שזה ממש סתם לא משהו רציני.

תצליחו

כי כולם דיבררו נהדר על הקשבה, פתיחו תוראיי תהאמת אצל האחר כי יש בכל דבר של דעה אחרת אמת וגם הכרה בשונות הטבעית אבל לוותר פשוט- לא כתבו כמדומני 

שלום לכם אני הייתי ממש במצב שלך אנחנו זוג מאוד מוכשר אהבנו אחד את השני והדעות היו קיצוניות עד שאני החלטתי שאני עובד על המידות שלי וכל הזמן הייתי מוותר לצד השני גם אם זה היה קצת כואב וקשה (אני חייב לציין שאני אדם קשה בטבעי והיה לי קשה יותר מכל אדם רגיל) וראיתי שפתאום זה בא גם מהצד השני כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם אני בטוח שאם תתגבר ושוב אפילו שזה קשה אתה תראה תוצאות יום מקסים

קודם כול, את נפלאה שאת עוסקת בזוגיות ומשקיעה בה! זה כ"כ חשוב וקדוש...

גם אנחנו בשנים הראשונות הלהטנו את ביתנו באש לפעמים...

אם זה מעודד אז תדעי שבסופו של דבר אותנו זה כ"כ שינה, ריכך, הוריד את העקשנות שלנו.

היום (אחרי כעשר שנים...) אני יכולה לראות אי הסכמה ובבת אחת לעשות סוויץ' אמתי ולהגיד לו 'אתה יודע מה? איך שאתה רוצה'. אבל ממקום אמתי, מידיעה שרכשתי שגם אם נדמה לי שאני צודקת ויודעת הכי טוב, לא תמיד זה ככה והוא גם חכם ואפשר לסמוך עליו, גם אם דרכו שונה.

דבר אחד חשוב מאוד - לא לנהל ריב מתוך סערת רגשות. בזמן הסערה יש לשתוק ולאחר מכן לשבת על כוס קפה ולדבר בנחת, גם אם הנושא מסעיר.

מסכימה עם 'שיטת אימגו' שנכתבה כאן, עזרה לנו בשלב הריבים, עד שלמדנו לעבוד על המידות ולא להגיע לשם...

ספר מומלץ מאוד: 'לבסוף מוצאים אהבה' של הנדריקס.

וטיפ מהרבנית ימימה: לא לריב בלילה (מידת הדין), לדחות את הריב ליום.

וגם כדאי 'להוסיף אור', כפי שהרב אבינר ממליץ (ב'ואהבת לרעייתך כמוך') לצאת כל שבוע לבית קפה, גם אם אין כסף, זה שווה, לדבר על דברים מאחדים  ולהרבות אהבה כדי לעבור את השלב הזה.

והכי חשוב - לזכור שזה שלב מוכר בנישואין וזה עובר, ואם קשה לך, תתני את צרותייך לפני ה', הוא, כידוע עסוק ב'לזווג זיווגים' וזה אמור גם בין איש לאישתו..

בהצלחה רבה, זו מלאכת קודש!

קוראים לו "לדעת להיכנע" ולמרות הכותרת הכלל לא מצודדת, הוא ממש ספר מעולה. של לורה דויל (גויה, אבל אומרת דברים חכמים...). לי זה ממש ממש עשה טוב לזוגיות, ובמקרה אני יודעת על עוד כמה שזה מאוד עזר להן.

חוץ מזה- הייתי הולכת לייעוץ כדי להבין מה שורש הבעיה ולפתור אותה כמה שיותר קטנה, כשאתם "זוג אוהב..."כמו שכתבת.

בהצלחה רבה!!!!

איזה צדיקים.

ואל תפסיקו..

תודה תודה תודה

מה כבר לא כתבו לך, המון דברים אמיתיים ויפים. אבל ביקשת עוד...

אז א. נראה לי שאתם בשלב מעבר בריא בין ה"אוטופיה" שאחרי בחתונה לבין חיי נישואין קצת יותר "מקורקעים". ואיך אומרים? קדימה לעבודה... זו התכלית. זה קצת מבאס לשמוע, אבל כשמפנימים זה הכי מתוק בעולם. אם סתם רבים, ואז משלימים זה טוב ונחמד. אבל אם רבים, ועושים עבודה כל אחד עם עצמו ואז משלימים, זה אחר לגמרי. זה מקדם אותכם, כל אחד בפני עצמו ובעיקר כזוג.

ב. כתבו כאן על ויתור. לא ראיתי הכל. אבל ויתור, שמגיע ממקום נכון ולא ממקום של "עוד פעם אני צריכה לוותר, אוף.", הוא מאוד עמוק. אם את מצליחה לראות את שניכם כיחידה אחת, מאוחדת, אז כל ויתור הוא בעצם רווח. ויתרתי על הרצון שלי, קיבלתי רוגע ורצון טוב, שלום ואחדות.

לא כל פעם צריך לוותר. גם לא נכון שרק צד אחד יוותר תמיד. גם צריך לוותר מתוך נכונות אמיתית ולא רק כי צריך. אבל כל אלה הן דרגות בוויתור, שלאט לאט לומדים אותם.

ג. יש כאן המון עבודה על ענווה. אנחנו לא רגילים לזה, לצערינו, לפני החתונה. ואחר החתונה צריך המון "לספוג". מי שמסתכל על זה בצורה לא נכונה יכול לחשוב שזה ביטול עצמי, שזה איבוד האישיות, ושאר ירקות.

אבל באמת הפנימית- זה בדיוק ההפך. כמו הירח, שאין לו מעצמו שום אור ולכן הוא יכול לקבל את אור השמש ולהעביר אותו. לכן מידת המלכות נמשלה ללבנה ולכן גם האישה קשורה לזה...זה נושא גדול, אבל זה אומר שכשאישה, וגם בעלה, מקטינים את עצמם, הם בעצם הופכים להיות גדולים יותר מבפנים.

ועוד תוצאה יש לזה- אתם הופכים להיות מאוחדים יותר.

זה נשמע מאוד גבוה כל הדיבורים האלה, אבל אני כותבת את זה נטו מתחושות וחוויות אישיות.

עם הזמן גם נהיה קל יותר לוותר, אגב. לומדים מה באמת חשוב ומה פחות. וגם צריך לזכור, שגם אם העניין חשוב- עצם הזוגיות שלכם חשוב לא פחות...

ד. פרקטית איך עושים את זה? כל זוג מוצא לו את דרכו. יש כאלה שמסתדרים עם זמן שיחה קבוע שבו מעלים הכל. יש כאלה שממש לא, ויותר טוב להם שיחות שפשוט מגיעות.

כן חשוב לדבר, כמובן. לתאר לו מה את מרגישה, ואיך את רואה את זה. ולקבל שהוא באמת רואה אחרת את הדברים. זו לא אשמתו שהוא גבר...

אבל במקביל לדיבור גם חשוב לעשות התבוננות עצמית- למה הנקודה הזו מפריעה לי, שכל כך חשוב לי להתווכח עליה? לפעמים מגיעים למסקנה שזה בגל הרגלים מהבית, בגלל תפיסות עולם שלא כ"כ קריטיות בסופו של דבר, ושאר סיבות שבעצם- לא כל כך חשובות.לפחות לא חשובות כמו השלום שביניכם.

כשמבינים את השורש, יותר קל לעשות סינון של מה רואי לויכוח או דיון ומה לא, וככה גם בונים את העולם החדש שלכם. עולם שמורכב מהרקע של שניכם אבל יוצר משהו חדש לגמרי.

בהצלחה!!

קודם כל יישר כוח גדול על כך שאת מתאמצת למצוא פתרון! יש טכניקות שונות שיכולות לעזור-

א) משפטי "אני"- במקום להטיח האשמות כלפי בן/ת הזוג, להתנסח במשפטים שמתחילים במילה "אני" ומתייחסים לרגשות שלך (כי על הרגשות שלך אי אפשר להתווכח. זו הרגשתך הסובייקטיבית. וגם הניסוח הזה פחות ביקורתי ומאשים ומעורר אמפתיה וכנות). למשל במקום לומר "אתה קמצן!" אפשר לומר "אני מרגישה חנוקה כשאני מקבלת ממך שדר שלילי על ההוצאות הכספיות שלי, וקשה לי עם זה" צריך לתרגל את תבנית המשפט הזה-"אני"+"מרגיש/ה"+שם הרגש+"כש..."

ב) טכניקת הכסא הריק (מהפסיכודרמה ומהגשטאלט)- כשאתם תופסים את עצמיכם בעיצומה של מריבה, תחליפו מקומות (אפשר באמת, ואפשר רק בדימיון) הבעל הופך להיות האשה והאשה הופכת להיות הבעל- וכל אחד מדבר כאילו הוא השני ומתאמץ באמת לייצג את הדעה השניה. (לא חייבים להיות עם כשרון דרמטי. אפשר בהחלט להציג ברמה בינונית). זה עוזר בצורה מדהימה בשביל להבין באיזו נקודה נתקע בן/ת הזוג בהבנת זולתו וכמובן שעוזר בשביל להבין את השני. וגם מפיג את המתח בצורה משחקית.

ג) חשוב לתחזק את הקשר ביציאות מדי פעם, גם כשיש הרבה עיסוקים וילדים קטנים! לדון באותן יציאות בעיניינים שיש בהם חילוקי דעות- אבל בסיטואציה של יציאה אין כעס וחוסר שליטה אלא הקשבה בנחת, וכך מנטרלים את הפצצות עוד לפני שהגעתם לפיצוץ. (כי שואפים להגיע להסכמה מתוך הקשבה לפני שמגיעם לויכוח.) אפשר כמובן גם לדון ברגיעה אחרי המריבה.

ד) הכי חשוב- לא לצבור מתחים ומשקעים!!! לאחר שנרגעים לדבר בנחת על מה שהיה (עדיף תוך כדי טיול בחוץ, כי שם לא נעים לצעוק אחד על השני...).

ה) יש דיסקים של הרב שמחה כהן בנושא זוגיות- לשמוע ולשמוע עד שיצא מהאוזניים ותדעו אותן בע"פ. (כדי שתהיה הפנמה גם באופן מעשי בשעת ניסיון)

ו) בהצלחה!

בכלל לא לשמוע שאתם רבים

שנה ראשונה היא שנת בניה

אפשר ללכת יחד לסדנא של תקשורת זוגית- בקבוצה או פרטני

אימאגו, או שיטת 7 השערים

והרבה עבודה שוב

אישה כבת חמישים,

שעושה עבודה רצינית מאוד במידות כבר שנים,

והיא אמרה לי -

פתאום קלטתי איזה שינוי עברתי,

איזו אישה הייתי כשהתחתנתי,

איך בכלל בעלי התחתן איתי,

כמה הייתי חדה וקשה,

והייתי בטוחה שרק אני זו שצודקת,

היה קשה לחיות איתי.

אני אישית הזדהיתי איתה,

כי גם אני חשבתי שהצדק איתי,

והיו לנו המון מריבות בתחילת הנישואין,

והיה לבעלי ממש קשה איתי,

אך תמיד חשבתי שלי היה קשה איתו

ועכשיו, אחרי 7 שנות נישואין,

אני מעריצה את בעלי,

את הסבלנות שלו אליי,

את כוח הסבל שלו

את היכולת שלו לקבל דעות שונות ולהשתנות,

כי תכל'ס לי היה קשה לשנות יותר.

אך הקב"ה לא משאיר אותי לבד,

וגם אני השתניתי,

לטובה,

התעדנתי,

למדתי ללמוד.

לקבל,

לאהוב.

אז אני בטוחה שהזוגיות תעשה אתכם טובים יותר,

רק מקווה אני עבורכם שהדרך תהיה נעימה יותר עבור שניכם

ושתלמדו זה את זה ברוך ושלווה.

וכשיבואו הילדים,

תחושו יותר בבירור,

שהזוגיות שלכם היא לא פשרה,

היא לא עירבוב של 2 אנשים, 2 דעות וכו'

אלא היא יוצרת משהו חדש,

מתוך בירור כל אחד וחיבור האחד אל השני נוצרת בריאה חדשה.

אני יודעת כבר היום שבעלי הצדיק, מתמודד עם אישה לא פשוטה..

בגבורה ובמתיקות..

בוקר טוב,

אספר לך מחיי הנישואים שלנו, אני חושב שגם לנו ולכולם יש המון דברים שונים, מה שמחבר בינינו מלבד האהבה זה ההבנה שיש עוד דעות והיותר חשוב זה ההפנמה, אחרי שתפנימו לעניות דעתי ומניסיון שלנו  את הדבר הזה העיניינים יותר יסתדר..

אני לא מכיר אתכם וחלילה אני לא אומא שיש בכם אגואיסטיות אבל אני חושב וגם ככה קיבלתי מהוריי ורבותיי שהבן זוג צריך תמיד לחשוב- מה יחשוב על עניין מסויים בן זוגי ואיך אני מצליח לגשר איתו על אף ההבדלים שיש בינינו ופחות לחשוב ש"כל צד בטוח שהוא צודק", צריך גם לדעת שויתור מתבטא בזה שאם הנושא שעליו אתם מדברים ברור שפחות חשוב לאחד הצדדים ואפילו קצת אז הצד שפחות חשוב לו צריך לקבל ולא לענות.. תנסו..

ושיהיה ב"הצלחה

ד.א. אנחנו נשואים סה"כ שנה..

אתמול הייתי בשיחה של הרבנית קטי מנדלביץ והיא אמרה נקודה מאוד יפה:

שאם בעלך מסכים איתך- זה מקסים אבל בעצם את פוגשת את עצמך, לא עשית\התקדמת כלום..נשארת מצומצמת בדעותיך..

אנחנו נפגשים באמת עם האדם שמולנו כאשר אנחנו לא מסכימים. הנטיה הטבעית היא שאני במרכז ואני אכפה את דעתי עליו והעבודה זה לדעת שכמו שה' מתגלה דרכי כך ה' מתגלה דרכו. ברגע שחולקים אחד על השני זו הזדמנות לשמוע דעות ולהפתח לעולמות אחרים.

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה