שלום,
אני אמנם עדיין לא נשואה, סה"כ בת 20, אבל רציתי להתייעץ..
אני בכורה בבית, עם עוד 5 אחים, חלקם בנים בגיל ההתבגרות. אין נורא מזה.
אחי, הגדול בבנים, בן 16, מאבד את עצמו. הוא ילד תמים, נגרר אחרי חברים שלו בכל דבר, עושה הרבה דברים רק כדי להרשים אותם.
בזמן האחרון זה כבר מוגזם.
הוא מדריך בבנ"ע כבר שנה ואומר בעצמו שהוא בהדרכה רק בשביל בישב"צים, החבר'ה, הכיף.
מגיע הביתה באמצע הלילה במקרה הטוב, כשזה בערב שבת הוא ישן למחרת מהרגע שחוזרים מהתפילה, הולך כל הזמן לבקר את סבא וסבתא כשבפועל הוא בכלל עם חברים, בלי שההורים ידעו. השמועות שמסתובבות אומרות שהם מעשנים. והוא לא ילד כזה, הוא נגרר.
אני יודעת שזו תקופה שכולם עוברים.
יותר משמפריעה לי ההתדרדרות הדתית שלו, מפריע לי היחס שלו להורים.
הם לא יכולים עליו. הוא מסובב אותם. מתחצף, מקלל, מאשים, הורס אותם. שובר להם ת'לב.
לא רק אותם. את כולנו. לא עושה כלום בבית, אדון לעצמו. רב עם כולנו.
לא מצליחה להתמודד עם זה.
בתור אחת שכבר מתחילה לצאת אני כל הזמן מסתכלת על ההורים שלי-הזוגיות שלהם, הדרך החינוכית שלהם. אני כ"כ מעריכה אותם, אז למה לא ללמוד מהם?
אבל כאן נתקעתי.
אני כ"כ לא מסכימה עם הדרך שהם מחנכים אותו.
ברור לי שהם יודעים יותר טוב ממני איך להתנהג איתו, ובכל זאת.
אני כ"כ הרבה פעמים מתאפקת לא להגיב, לא להתערב במריבות.
אבל די.
כמה אפשר?
הוא דורך עליהם בלי הפסקה, והם לא מפסיקים להוריד ראש בפניו. עושים בשבילו הכל, ורגע אחרי הוא רק מקלל את כולם ורק מכריז איזה משפחה לא טובה אנחנו, במלים עדינות.
וקשה להם איתו, לא מצליחים להתמודד.
הרבה פעמים בא לי פשוט לצרוח עליו! לנער אותם!!!
אבל זה מכאיב להם יותר.
מה אתם, בתור הורים, חושבים שנכון לעשות?
איך אני אמורה לנהוג?
להתעלם לגמרי?
אני כ"כ משתדלת לא להתערב להם בחינוך, אבל כמה אפשר לראות אותם אוכלים את עצמם בלי לנער אותם?!
(אני לא יודעת מה אני רוצה מכם.
כתבתי קצת מבולגן.
אני נסערת עכשיו, אחרי עוד מריבה, הייתי חייבת לפרוק)
