(כדי להעיר 
ת'חבר'ה)
הרווח שבין מדינה לקהילה
לפני שנתיים דפק איש בבגדים מגוהצים על דלת ביתי. היה לו תג רשמי על הבגד. הכנסתי אותו. הוא פנה אל המקלחת, התקין חסכם, עבר למטבח, התקין חסכם, בירך אותי לשלום והלך. שני מיליון חסכמים חולקו למיליון בתי אב בישראל, חינם, כולל הרכבה, במבצע יעיל ומסודר. מאז ירדה ההוצאה המשפחתית על מים בעשרות עד מאות שקלים לחודש.
כשאנשי המחאה (כך הם מכונים, המחאה, בלי שם משפחה, כאילו אין כאן מחאות אחרות) מדברים בשבוע האחרון על קריסה טוטאלית של כל המערכות בישראל, צריך לזכור את האיש המגוהץ שהתקין לכם חסכם בחינם; את העובדה שהילדים שלנו מקבלים בשנתיים האחרונות טיפולי שיניים מצוינים בחינם; את ספרי הלימוד שיחולקו בשבועות הקרובים בבתי הספר תמורת דמי השאלה סמליים; את הפגיות המשוכללות בעולם; את הירידה הקבועה במספר ההרוגים בתאונות דרכים בשנה; את העובדה המדהימה שהאי היהודי הקטן והמאוים שלנו מככב במקום ה-15 ברשימת המדינות המפותחות בעולם במדד איכות החיים, מייד אחרי שווייץ וצרפת.
מי ששמע את הטענות כלפי "המערכת" אחרי ההצתה של סילמן התרשם שאנחנו חיים ברואנדה. יש עוד דרך לטפס עד שנהיה אור לגויים (הביטוח הלאומי חייב להשתפר), אבל הסולם כבר מונח על הקרקע. בסוף כל הפגנה על שכר הרופאים עומדת בשקט מערכת בריאות ציבורית שוויונית וחכמה, שזוכה להערכה גדולה בעולם, ובזכותה עומדת תוחלת החיים בישראל במקום החמישי בעולם על פי נתוני ה-OECD (שנתיים יותר מהממוצע של שאר חברות הארגון) ושיעור תמותת התינוקות נמוך יותר מאשר בבריטניה ובארה"ב.
בסוף כל דיון מוצדק על העוני והפערים עומדת כלכלה יציבה שלמרות היעדר משאבי טבע, למרות ההוצאה הציבורית העצומה על צורכי ביטחון ולמרות המשבר הכלכלי העולמי - דירוג האשראי שלה הוא כמעט הגבוה ביותר. אנחנו נמצאים במקום השלישי בעולם בהוצאות על מחקר ופיתוח. במקום השני מבחינת שיעור התושבים בעלי ההשכלה העל תיכונית. בפיסגת הטבלה העולמית במספר המחשבים לנפש. במקום הראשון בעולם בשיעור ההוצאה לחינוך יחסית לתמ"ג. אחרי ארה"ב וקנדה, בישראל יש הכי הרבה חברות רשומות בנסדא"ק. יש כאן יצירה תרבותית עשירה. ספורט מצוין. מגזר שלישי יעיל. מדע מפותח. כבישים טובים. ריאות ירוקות.
אם זו לא המדינה ולא המנגנון, מה גרם לאיש כמו משה סילמן ליפול כל כך נמוך, כל כך שורף? היעדר סולידריות. אפשר היה להצילו? דגיג בודד שנאבק בקשיים ובניכור לא היה קם לחיים יצרניים אם היתה כאן מדינת רווחה וחלוקת תלושים. עם מסגרת קהילתית כן. אני חיה ביישוב קהילתי קטן שבו קשה ליפול בלי שמישהו יתפוס אותך. רשת צפופה של קורים, לפעמים מציקים ומעיקים, יחזיקו אותי אם אי פעם אגיע לייאוש אובדני. איפה "הארץ ההיא שקראו לה קטנטונת"? בקהילות. סילמן, אם רק היית חי בקהילה.
ברור שבכך יש איסור חמור
)