כן, נמאס לי.
נמאס לי לשמוע שהתפקיד שלי זה ילדים- להתחתן/ להשתדך, להרות, לסחוב 9 חודשים, ללדת בסבל, לחנך, לחנך, ללדת שוב, לחנך, ללדת שוב, לחנך, ללדת שוב, לחנך, לחנך, לחנך וללדת.
ואם אני רוצה משהו אחר?!
ואם אני רואה את עצמי לא רק כאישה-מכונה-ליצור-ילדים-וגידולם, אלא כאדם חי, פועל, בעל רצונות, שאיפות והשגות.
אני רוצה דברים אחרים. ב"ה קיבלתי לא מעט כשרונות, ואני מתה לנצל אותם. אני חכמה, בסדר?! אני רוצה להיות פיזיקאית גרעין, מפתחת טכנולוגית בצבא או ברפאל, או אפילו סתם היי-טק רציני. אבל לא- ביהדות התפקיד שלי הוא ללדת, לחנך, ללדת- ואת זה אי אפשר לעשות כשאת עובדת עבודה רצינית, שדורשת ממך זמן וכוח.
ואני מכירה את הדיבורים- "זה השליחות שלך". מה זה הדבר הזה?! למה בחור יכול לבחור לעצמו שליחות (כן, ה' מחליט והוא יודע מה יקרה, אבל הבחור הזה בוחר בעצמו מה להיות).
דיברתי עם חברה, שמתה להיות רופאה. לא סתם רופאה- רופאה מוטסת, בטייסת 669 (ולתהות- יש שם בנות, זה אכן אפשרי), אלא מה- זה זמן, שמונע ממך חיי משפחה מפותחים של 12 ילדים והריון כל שנה.
ולמה אני לא יכולה לבחור לעצמי?! למה אני אהיה חייבת או ללכת למקצוע הומני ומשעמם כמו חינוך מיוחד או פיזיותרפיה, או להיות "אמא לא מוצלחת", שכולם ינסו להסביר לה שהיא עושה טעות, או יצקצקו בלשונם?! למה שבחור יתחתן איתי אם הבחורים הדוסים (כן, כמוני) בטוחים שאישה צריכה להיות עקרת בית / מורה / גננת / עובדת עם חינוך מיוחד או משהו כזה?! כשבחור כן יכול לבחור להיות פיזיקאי גרעין /רופא מוטס/ צבא קבע /...- ולבחור בין כל המקצועות שגם חשובים וגם מפתחים אותו ונותנים לו סיפוק?!

) אבל זה לא חובה ולא כפיה על אף אחד!
מרכיבה על סוסים באופן קבוע