אני מאמינה בה', ומאמינה בתורה, ומכח זה אני בוחרת לקיים מצוות, ולכן אני משתדלת לקיים גם מה שאני לא מבינה או לא חושבת שזה מה שהייתי בוחרת מלכתחילה.
אבל האם אני מאמינה ויכולה לעמוד מאחורי השאלה- האם המצוות הם הדבר שהכי טוב לאדם, בסופו של דבר?
כי אני מוצאת את עצמי בויכוחים שבהם אני לא יכולה לומר בצורה חדה וחלקה: כן, ברור שזה הכי טוב לאדם.
יש מצוות שכן: שבת- ברור לי הצד המיטיב שבזה, נידה- אני מבינה את הריגוש שבהתחדשות.
אבל יצא לי לאחרונה לדבר על שמירת נגיעה, על המעבר החד שיש מכלום להכל, בהקשר הזה, ואני לא בטוחה שפסיכולוגית, רגשית, זה מה שטוב. ברור לי שאם לא היה האיסור על נגיעה- לא הייתי שומרת על זה, ואני בכלל לא בטוחה שככה יותר טוב, יותר בריא. אני יכולה לחשוב על עוד דוגמאות אבל נניח את זה לעכשיו (ואני מניחה גם שאנשים במצב אחר יראו דברים בצורה שונה, ונקודות אחרות יראו להם בלתי מובנות)
אני מניחה שיהיו פה מיד התנפלויות על זה, אבל תשאלו את עצמכם רגע לעומק, לפני ההתנפלות: איזה חלק מהקפיצה הפנימית מונע מהחינוך שלנו לאורך שנים, ואיזה מאמונה תמימה שזה מה שנכון.
כי אני אומרת, בע"ה אני אמשיך לשמור מצוות ונגיעה בכלל זה, כי אני מאמינה בתורה קוהרנטית ושלמה ולא בלהוציא מתוך זה את מה שבא לי לקיים (לא שאין לי נפילות, כמובן, אבל השתדלות אני עושה)
ואז אני שואלת את עצמי: האם כל התכלית, לפי המשפט הזה, היא לקיים מצוות על מנת להוכיח אמונה, וגם הכוונה העליונה היא לאו דווקא שיהיה לנו יותר טוב? כי לפי המשפט הזה מאיתנו כנראה לא מצופה לפעול ככה בגלל שאנחנו מאמינים שזו הדרך היותר נכונה לאדם, אלא רק מתוך אמונה, אז מה יש מעבר?
