המשפט היומי - ר' יוסף דב מבוסטון קיש חצילים

"נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא אחד:

שמירת המצוות טובה לעיכול המזון, לשינה מתוקה, לשלום המשפחה ולעמדה חברתית.

 

 

הפעולה הדתית בעיקרה חוויית סבל היא.

כשהאדם מזדמן עם האל לפונדק אחד, הוא נתבע על ידי האל להקרבה עצמית, המתבטאת

במאבק עם יצריו הפרימיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת 'משא' טרנסצנדנטלי, בוויתור על

חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, ובהתמכרות אל המר המוזר,

בהתנגשותו עם משטר חילוני, ובכמיהותיו אל עולם פרדוקסאלי שאינו מובן לאחרים.

 

הקרב את קורבנך!

זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת. בחירי האומה,

מאותה שעה שגילו את האל, התעסקו בפעולת הקרבה מתמידה."

 

(ספר דברי השקפה, עמ' 254)

 

נתקלתי בדברים האלה היום איפושו.

מה דעתכם בנושא?

 

זה כמוג'נדס

שקשה לעשות כל דבר שאתה מתאמץ בשבילו... אבל התחושה המתוקה של הסיפוק, של ידיעה ומחשבה שאני ממלאת את רצון ה'- היא המכרעת בעיניי!!

 

אני לא אומרת שזה עושה את העבודה קלה וללא מכשולים... (ממש לא!!!!!)

אבל כן זה מקל..

אממעדיאל

המציאות בשטח לכאורה מראה אחרת, נכון שההתחלות קשות אבל לשמור שבת לדג' עם כל מה שכרוך בזה יכול להסב עונג  רב..

גם שמירה על העריות והתמסרות לאישה אחת לדג' יכולה להסב (לדעתי..) שמחה וסיפוק יותר מחיי הוללות.

 

 

כך גם הרגשתי שלי,מוטיז

אגב קיש, אתה בטוח שזה משפט של ר' יוסף דב מבוסטון?

כעקרון משפט אחד... רק היה צריך להביא כמה פסקאותקיש חצילים

לפני ואחרי כדי שאפשר יהיה להבין אותו

חחח, OKמוטיז
זה חזק. ונכון כ"כ בעבודת ה'נפשי ישובב

לפחות לענד"י הקטנה.. מי אמר שקל לעבוד את ה'? וזה קל להלחם בכעס, בגאוה, ברצון הזה להגיד מילה לא כ"כ טובה? בלשוה"ר? אבל ההתגברות הזו, כמה שהיא קשה- היא בודאי טובה. ולפעמים השכל ממש יודע את זה, אבל הלב (עדיין) לא הולך איתו ביחד.. זו פעולת הקרבה מתמידה, ללא ספק, עם כל השמחה בעבודת ה', הקושי הוא אמיתי. לרומם את האדם מעבר לבנאדם שבו- כמו לדוג'- משהו הרגיז אותי, הכי ברור וקל שאני אתרגז, זה הכי אנושי בעולם.. ולא. יש מקום, מעבר למקום שאני בו, שמעלה אותי ודורש ממני להתעלות.. וברור שבשלבים, ואנחנו לא מלאכים, אבל כן. המטרה- עליה מעבר לקטנות... ובזה- זו עבודה, ולא תמיד נחמד וקל.

 

ואולי זה שלבים בעבודה, ודברים מסוימים שכל אחד צריך לעבוד באופן אישי- כמו "הכובש והישר" של הראי"ה קוק זצ"ל.

 

 

קרבת ה' נקנת בהקרבת קרבנות.. לא סתם אנחנו מייחלים לגאולה, ובימים אלו- ביתר שאת..

 

בע"ה שנזכה להקריב קרבנות ולהתקרב לה' מתוך שמחה..

 

תשובת מחץעין הקורא

לכל מיני 'אני אולי לא נראה דוס אבל

אני ממש מחובר לה' בכל דבר'

 

ועוד כל מיני משפטי זרימה למיניהם.....

בדיוק!הלליש

וזה רק מזכיר שכל השאלות של למה ולמה,

 

ו- אני לא מקיים כך וכך כי אני לא מבין את העניין..

 

לא רלוונטיות לעצם העשיה,

 

אנחנו ממש לא מפרידים בין בשר לחלב בגלל מחקרים שמוכיחים שזה יותר בריא,

 

אנחנו מקיימים מצוות אך ורק כי זה מה שנצטווינו..

 

ברור שיש מקום לסיפוק,

 

אבל ההנאה וההבנה לא קשורים לעצם הקיום..

מ-ד-ו-י-ק!!!!שדות האמונה

בס"ד בר"ה

 

לרבינו הקדוש, יש איזה תורה על זה..

אני לא זוכר בדיוק את התורה, או את המקור, אבל זכור לי שהוא אומר, שאנחנו מקיימים מצוות, כי ככה 'ה ציווה אותנו!!!

והוא גם מביא שם, שדוד המלך אמר את זה בתהילים!!

 

הלוואי וה' יזכה אותי לראות ת'תורה הזאת, ולשמח את כולנו (תגידו אמן )

לא למדו אותך שכחול על תכלת זה לא קריא????|נוזפת|מאמע צאדיקה

הייתי רוצה לראות מה המילה בשפת המקור (אנגלית מן הסתם) למילה "סבל"

במשפט "הפעולה הדתית בעיקרה חוויית סבל היא"

 

כי אין המובן כאן במשמעות של סבל-ייסורים-חוליים

אלא משמעות של סבל נפשי- פנימי.

 

 

ותביא משפטים של הRב בנושאי שמחה

אני בטוחה שיש כאלו

עוד יתחילו לחשוב שהגותו הטראגית של הרב -היא דיכאונית

"עוד יתחילו לדעת" - את מתכוונת קיש חצילים

חיוך חיוך גדולמלאך חצי חיוך פרח

כן. המסך שלך גרוע |מאשרת בלי לבדוק|מאמע צאדיקה
תחושה מטרידהאלעד
בשני משפטים-
הבסיס להכל היא הידיעה שה' יתברך הוא טוב, ולכן חפץ להיטיב עם ברואיו.
לכן אני לא רואה כאן סבל כפיה וקורבנות אלא עידוד ואיתגורים.
עידוד ואיתגורים, אבל לאקיש חצילים

בופה של פינוקים ונהמא דכיסופא.

 

סבל = עול = מאמץ = אתגר.

 

האדם נדרש להקריב על מנת להיות ראוי לטוב הזה...

וכך ממילא הטוב הזה יהיה אמיתי וראוי כשלעצמו.

עניין של סמנטיקה.

 

לא רק סמנטיקהאלעד
ממש לא.
זה בעיקר מתן משקל להיבט אחר של אותה תופעה.קיש חצילים

ואחרי מחשבה, אני מסכים שההבדל הזה משמעותי.

האמת, שאלתי את עצמי לאחרונה כמה פעמיםכוכבי בוקר

אני מאמינה בה', ומאמינה בתורה, ומכח זה אני בוחרת לקיים מצוות, ולכן אני משתדלת לקיים גם מה שאני לא מבינה או לא חושבת שזה מה שהייתי בוחרת מלכתחילה.

 

אבל האם אני מאמינה ויכולה לעמוד מאחורי השאלה- האם המצוות הם הדבר שהכי טוב לאדם, בסופו של דבר?

כי אני מוצאת את עצמי בויכוחים שבהם אני לא יכולה לומר בצורה חדה וחלקה: כן, ברור שזה הכי טוב לאדם.

 

יש מצוות שכן: שבת- ברור לי הצד המיטיב שבזה, נידה- אני מבינה את הריגוש שבהתחדשות.

אבל יצא לי לאחרונה לדבר על שמירת נגיעה, על המעבר החד שיש מכלום להכל, בהקשר הזה, ואני לא בטוחה שפסיכולוגית, רגשית, זה מה שטוב. ברור לי שאם לא היה האיסור על נגיעה- לא הייתי שומרת על זה, ואני בכלל לא בטוחה שככה יותר טוב, יותר בריא. אני יכולה לחשוב על עוד דוגמאות אבל נניח את זה לעכשיו (ואני מניחה גם שאנשים במצב אחר יראו דברים בצורה שונה, ונקודות אחרות יראו להם בלתי מובנות)

 

אני מניחה שיהיו פה מיד התנפלויות על זה, אבל תשאלו את עצמכם רגע לעומק, לפני ההתנפלות: איזה חלק מהקפיצה הפנימית מונע מהחינוך שלנו לאורך שנים, ואיזה מאמונה תמימה שזה מה שנכון.

כי אני אומרת, בע"ה אני אמשיך לשמור מצוות ונגיעה בכלל זה, כי אני מאמינה בתורה קוהרנטית ושלמה ולא בלהוציא מתוך זה את מה שבא לי לקיים (לא שאין לי נפילות, כמובן, אבל השתדלות אני עושה)

 

 

ואז אני שואלת את עצמי: האם כל התכלית, לפי המשפט הזה, היא לקיים מצוות על מנת להוכיח אמונה, וגם הכוונה העליונה היא לאו דווקא שיהיה לנו יותר טוב?  כי לפי המשפט הזה מאיתנו כנראה לא מצופה לפעול ככה בגלל שאנחנו מאמינים שזו הדרך היותר נכונה לאדם, אלא רק מתוך אמונה, אז מה יש מעבר?

 

וואי. לגבי הנגיעה..כמו צמח בר

בדיוק ניסיתי להסביר את היופי לחברה חילונית.

וקלטתי לזוועתי שאני בעצמי לא בטוחה למה המעבר הדרסטי הזה הוא טוב לנו..

כלומר,אני מאמינה בפנימיות של העניין. שבסוף זה לטובתי ו--שלא נגיע ל.. ושאני שומרת על עצמי וכו' וכו'.

אבל בסופו של דבר-מסקנה בלתי נמענת- מקיימים מצוות כי מקיימים.

טוב, איסור נגיעה,מוטיז

תראה, האבות שלנו (מהתנ"ך) לא כל כך שמרו על נגיעה, אני לא חושב שבאמת מדובר בהלכה  של מצב אידיאלי, אלא שבמצב שלנו- זה הכרחי, לא יודע, אבל נראה לי שכיבוא משיח-כשהכל יהיה מושלם, לא יהיה איסור נגיעה, אדם יבדיל בעצמו בין נגיעה שהיא טובה ובין נגיעה שאינה...

ז"א א"כ ספציפית ההלכה הזו היא אולי לא מוצלחת מבחינות מסויימות, אבל הכרחית...

אין ספק שהכוונה העליונה היא להיטיב.קיש חצילים

כל השאלה היא: באיזה תודעה האדם צריך לפעול.

 

הקב"ה לא אכזר או סדיסט חס ושלום, אלא בעל הרחמים ומקור הרחמים.

 

אין ספק, שהקב"ה מייעד לאדם את תכלית הטוב דווקא בקיום המצוות.

אלא מה - שהטוב הזה הוא נעלה מאשר טובות קטנות של החיים.

הטוב הזה תובע מאיתנו הקרבה של הרבה דברים בחיים,

ואין טוב גדול ממנו.

 

 

אישית אני מאוד מחובר לגישה ההסברתית של לימוד ומציאת הטוב בקיום תורה ומצוות.

אני לא בטוח שאני תלמיד של הרב בזה (בין הרבה תורות אחרות של הרב שאני רחוק 

מלחוש הזדהות איתן) - ולדעתי יש גם מה להסביר ולחזק במישור הזה.

אלא מה - שעצם הקיום לא תלוי בהסברים שנקבל, חלילה.

גם אחרי התבוננות וקריאת כל השירשור קשה ליא"י הכהן

בספרי החסידות מבואר שעל אף שאי אפשר באמת להבין את המצוות כי הן באות מרצונו יתברך (שזה למעלה מטעם ודעת), הרי שלמצוות יש מטרה. והמטרה אינה רק ליצור מציאות של הקרבה, אלא התקרבות. וכמו שלעצור לפני שחוצים את הכביש זה קשה לפעמים (תשאלו ילד שרודף אחרי הכדור שלו) בכל זאת אנו עושים זאת מתוך הבנה שיש משמעות לעצירה הזו. זו אינה הקרבה וזה אינו סבל. זו תשומת לב לערכים יותר נעלים מאשר כדור מתגלגל.

הרבי מגור בעל ה"בית ישראל" זצ"ל אמר לפני פטירתו ש"קשה להיות יהודי אבל זה משתלם". נכון צריך להתאמץ ולהשקיע, אבל סבל זה מחוץ לתמונה כמו שאומר המגיד מדובנא במשל על הפסוק "לא אותי עבדת יעקב כי יגעת בי ישראל" שיש הבדל בין נשיאה של שק מלא אבנים לשק מלא יהלומים. שני השקים שוקלים אותו דבר, אבל נפשית יותר קל לשאת שק יהלומים.

נכון, לפעמים קשה, לפעמים צריך להקריב ואפילו עד כדי מסירות נפש אבל צריך גם לבנות בנפש יחס של שמחה וסיפוק ואפילו תענוג מקיום המצוות וההתחברות עם השי"ת.

ליתר הרחה ניתן לקרוא את ההקדמה לספר "אגלי טל" על ל"ט מלאכות של האדמו"ר מסוכאטשוב בעל ה"אבני נזר"

אל תקשה על הרב סולוביצי'ק מאדמורים חסידייםמאמע צאדיקה

רק אל תעשה את ז---ה!!!

פלייז!!

אתה יכול להשוות או להנגיד בין שיטות שונות בעבודת השם,

אבל אל תעשה מיש-מש

 

הרב לא מדבר על סבל במשמעות של ייסורים

אלא על החובה של האדם ששואף לאלוקים- של הסופי החומרי המוגבל ששואף לקשר עם הטרנצנדאנטי (זה בשבילך, קיש) האינסופי המופשט-

לעשות זינוק

האדם נדרש להשאיר מאחוריו משו מן החומריות שבו- עמ"נ להתקרב לרוחני

 

הזינוק הזה- הוא אכן סבל- במובן של וויתר על "החיים הטובים", התענוגות, הנחת הגשמית, התועלת הבריאותית או החתברתית שבאה ממצוות...

 

 

אולי ביסוד ביסוד זה נובע מהנק' של הקב"ה כקרוב מכל קרוב או כרחוק מכל רחוק

אבל זה באמת "חכמות בחוץ תרונה" לכתוב בפורום ברשת....

 

 

עשיתם לי חשק גדול עוד יותר ללמוד  בהיקף -בהבנה של ממבט ציפור

^^^ זה לא שרשור רמח"לי חסידי או קוקניקי.קיש חצילים

זה באמת מהזוויות הייחודיות (בעיניי) אצל הגרי"ד.

 

וכשאני חושב על זה אני קצת נוטה להזדהות.

כן, בהחלט יש כאן הקרבה!!! (כי בהבנה הנמוכה שלי, נדמה לי שהחיים יכלו להיות

יותר מפנקים וקלים בלי חיוב בתורה ובמצוות - ובכל זאת אני ניגש לקיים אותן.

גם אם מבחינת האמת המוחלטת - הקב"ה טוב וחפץ להיטיב, וזה העידון הגדול מכל

העידונים שיכולים להימצא. מהמקום בו אני נמצא - מהשיפוט שלי - זוהי הקרבה

קשה ומרה)

בהחלט יש כאן גם סבל = גם במובן של עול ומשא, וגם במובן של ייסורים (כי ייסורים הם עניין

לא רק של צער, אלא גם של מוסר = "וְיָדַעְתָּ עִם-לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ,

ד' אֱ-לֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ". הקב"ה משריש בנו תובנות וקניין מעלה, בדרך אינטנסיבית ולא קלילה.)

 

וצדיקה - גם את די מתארת את דברי הרב בטרמינולוגיה חסידית... (לא שזה חלילה מופרך,

אבל אני הקטן מרגיש שזה גם לא מובן מאליו כשלעצמו.)

כן! החוויה הדתית היא במקורה חווית סבל!תולתול

זה היופי שבעניין!

השעבוד, הבדידות, הכאב.

ואתם יודעים מה?

עדיף ככה.

כי אז, כשלא הכל נוח ונעים צריך להתאמץ, צריך לעשות את זה מתוך "איפשי ואיפשי".

זו ההתמדה, זו השאיפה הנצחית לרבש"ע, גם כשלא תמיד קל.

 

 

ומשהו אישי- לפני שנה למדתי במשך שנה שלמה פסקאות של הרב קוק, ותמיד הייתה הרגשה שהרב שואף לשלמות, הרמוניה תמידית, גם במציאות.

אבל בתכלס', בחיי היומיום, לא תמיד מרגישים את ההרמוניה הזו. הרבה פעמים דווקא המתח, הדיאלקטיקה שבמציאות נוכחת הרבה יותר. ההבנה שאפשר שלא הכל יהיה מושלם כאן ועכשיו. היא מנחמת ונותנת כוחות להמשך הדרך.

 כי לא הכל שלם, וכן- יש חווית סבל, יש כאב ובדידות. בעיקר לאנשי אמונה. 

 

אדרבהא"י הכהן

הרב קוק מתמודד גם עם הדיאלקטיקה של החיים (לדוגמא - ביאורו ל"אנא בכח") אבל השאיפה היא להרמוניה, וההבנה הבסיסית שהמציאות למעשה הרמונית נותנת כח לחוש בהרמוניה הזו.

ואכן, גם הקשיים שישנם והסבל והמאמץ הנדרשים מאיתנו אינם נעלמים אבל מקבלים משמעות ויכולת הכלה יותר עמוקה ע"י ההבנה של  ההרמוניה הבסיסית של המציאות. כך שגם אם אני עיוור ולא מסוגל לראות את ההרמוניה (ומי שמכיר אותי טוב יודע שאני לא מהמתפעלים מיופי הבריאה) עצם הידיעה נותנת כח לחוש שהמאמץ לא רק שמשתלם אלא (ככל שעובר הזמן ומתרגלים את העניין) שאינו מאמץ.

לצערי אני לא במקום גבוה כזה, אבל גם בחיים הפשוטים אנו רואים את ההבדל בין מאמץ למאמץ. בין עובד ה' לאשר לא עבדו.

עיקר הקונפליקט נובע מתחושת הקיום העצמי המתנגד למרות חיצונית. כאשר אנו חשיםבאופן מוחלט שזו אינה מרות אלא דאגה אמיתית לעצם הקיום שלנו, אפשר להשתחרר מהרגשת הקונפליקט. כמו במשל שהבאתי בתגובה הקודמת - אנו כאנשים ואנשות בוגרים איננו מרגישים שהצורך לעצור לפני התפרצות לכביש היא מגבלה, אלא מהלך מחושב מציל חיים. זה נוגע לעצם הקיום שלנו ולכן אנו עוצרים בשמחה גם אם הכדור התגלגל לכביש.

כך אנו אמורים (ויכולים) לחוש ביחס חעבודת ה' - שגם אם איננו מבינים בפועל את הסיבה למצוה זו או אחרת, עצם הקיום הבסיסי של דבר ה' מחיה אותנו ולא מצמצם אותנו.

שוב, לצערי אני לא שם ולכן אני לא יכול לספר חוויות משם, אבל ברור לי שההרמוניה הזו אמיתית.

ולוואי שנזכה כולנו להתקרב אליו באמת

כללית אני די מזדהה עם דבריך...קיש חציליםאחרונה
עבר עריכה על ידי קיש חצילים בתאריך ז' אב תשע"ב 15:40

אם כי יש כאן בהחלט מרוּת, והמרות הזאת מבורכת ורצויה, דווקא כי היא מגיעה ממקור

העצמיות והחירות שלנו.

 

גם לא הבנתי את הנקודה ש"מתברר שהמאמץ למעשה אינו מאמץ".

אנחנו תמיד נדרשים להתאמץ ולהתעלות!

למה לזלזל במאמץ זה? אנחנו כוספים אליו!

ערב שנה טובה וכו'. שאלה שמעניינת אותיעשב לימון

אנשים ונשים שעברו טראומה שקשורה לביטחון- פיגוע טרור או מלחמה או משהו כזה

אני יודעת שזה קצת אישי- פשוט תכתבו על חבר שלכם

איך זה נראה ונחווה מבפנים או מבחוץ

אחרי שנה, אחרי עשר שנים, אחרי עשרים ושלושים שנה?

אשמח לכל מידע או סיפור מקרה

בשורות טובות ושמחות

ממליץ מאוד להיזהר עם חשיפה אינטימית במקום ציבוריארץ השוקולד

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

כמובן. תודה על התזכורתעשב לימוןאחרונה

למה אנשים מגמגמים?בנות רבות עלי

הולך ברחוב, סבא חביב פונה אלי, מסמן לי עם היד להוריד את האוזניות, מחייך ואומר "המעלית לא עובדת" .. אוקי אדוני המעלית לא עובדת, איך זה קשור אלי?

אמרתי לו אוקי מה…

אחרי שניות ארוכות הוא מפנה אותי לקופסת קרטון, תעזור לי לעלות את זה? אני ואתה ניקח ביחד. אמרתי לו עזוב תן לי לראות אם זה כבד כמו שאתה אומר.. בדקתי , כבד אבל לא ברמה שאי אפשר להרים. קיצר מפה לשם נופל לי האסימון ש- לך תדע כמה קומות זה. נכנסנו לבנין הורדתי את הקופסה על המדרגה הראשונה , הוא: אמרתי לך שזה כבד בוא אני אעזור לך. נשמה , אני רק מכבה את האוזניות הכל טוב. המשכתי לאחר שהוא אמר שיש 4 קומות, לא אשקר שהתנשפתי כי אני לא בכושר, אבל משמיים זימנו מצווה לפני ראש השנה , כל השנה כלום. מדהים איך מזכים אדם משמיים לעזור פתאום, לא יודע, זה לא יכול להיות מקרה.

קיצור אנשים: דברו ותפסיקו לגמגם ולדבר בלחש. תודה

חחח …בנות רבות עלי

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

אגב, למה לא פונה אלי מישהי חסודה לשם שינוי?בנות רבות עלי

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

בודקים אותך. תעבור כמה שלבים במשחק ואז תגיע החסודהמבקש אמונה

🤡

חחח נראלי זה באמת ככהבנות רבות עלי

אשריך. באמת! שנה טובה!נחלת

תודה גם לך🙏🏻בנות רבות עליאחרונה

מי אשכנזי וער בגלל סליחות?זיויק

אני ספרדי וישן בסליחותבנות רבות עלי

אם אתה לא אשכנזי ולא מתפלל סליחות בכוונות עצומותפ.א.

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

יש רק בעיה אחת, אני כבר שנים לא אוכל קטניות בפסח😂בנות רבות עלי

אם כך, אתה יכול להמשיך לישון 🛌 בשקטפ.א.

ישן טוב יותר בבית כנסת מבמיטה?ארץ השוקולד

ברור זה כמה צעדים מהמקרר אתה קם בלילה מנשנשבנות רבות עלי

ארץ השוקולדאחרונה

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

לכבוד ראש השנהאוי טאטע!

ארץ אשר ד' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ד' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה

לכבוד ראש השנה ראיתי משהו ממש יפה ומשמעותי

קבוצה של תמונות יפות מהארץ עם מקורות על שבח ומעלה ארץ ישראל

מוזמנים להצטרף

קמפיין 'טובה הארץ מאוד מאוד'

תודה רבה!נחלתאחרונה

ת

שנה טובה, ברוכה, שמחה, שלווה, לכולכם כולכם כולכם!!נחלת

אמן ואמן וגם לךארץ השוקולד

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אמן. גם לךנפשי תערוגאחרונה

יש משהו מאוד מוזרפשוט אני..

כאשר יש תחושת אבל על אדם שהלך לעולמו,

למרות שהוא לא קרוב משפחה,

ולא חבר קרוב,

ולא בוס,

אלא ''רק'' מנחה ומנטור.

מי שבהרבה מובנים הביאה אותי עד הלום,

ומי שמיליוני בני אדם חייבים לה את חייהם בלי שהם בכלל יודעים.

נוחי בשלום,

פרופסור עדה יונת.

וכן אני יודע שהיא הייתה שמאלנית קיצוניתפשוט אני..

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

למה מוזר?משה

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

מתוך 14 הזוכים הישראלים בפרס נובלאריק מהדרום

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

איזו תקרת זכוכית?shaulreznik

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

נכון עקרוניתאריק מהדרום

בפועל היתה רק אחת

היה את רוזלינד פרנקלין שהיו נותנים לה אםקעלעברימבאראחרונה

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

יש כאן אוהדי קבוצת כדורגל/כדורסל לשאלה בפרטי?צע

חיילי גבעתיאריק מהדרום

אמר לו פפוס מי הביאך לכאן אמר ליה אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים

לא מכבים אש עם דלק!Nachman Wilhelmאחרונה

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

אולי יעניין אותך