השאלה היא אם הדיבורים האלה שלה אכן נובעות מחוצפה.

לי נראה שבגיל זה בו היא מנסה לפתח עצמאות וזהות, היא כבר לא עושה מה שאומרים לה אלא מנסה לחקור ולעשות לפי הזהות שלה, מה שמתחשק לה, לבדוק גבולות וכו'.

אך ברור שאי אפשר לתת לה להתנהל כך.

כל פעם כשכעסתי על התגובות שלה, זה נגרר לסתם בכי וריבים והחמיר את המצב.

עד שהבנתי שהיא לא מתכוונת להתחצף ופשוט צריך לתת לה אלטרנטיבות אחרות...

לכן אני בכל פעם שהיא מדברת כך אני עונה לה (בצורה נעימה אך שאי אפשר להתבלבל שאני מתכוונת למה שאמרתי): "ככה לא עונים לאמא!", "אני יודעת שלא התכוונת, אך זאת נקראת חוצפה...", "זה ממש לא כיבוד הורים" או כל ניסוח שמתאים לך. ואז נותנת לה אלטרנטיבה אחרת איך לנסח את דבריה בצורה מכובדת (התכוונת להגיד ש.... או משהו בניסוח דומה).

בהתחלה היא היתה קצת בהלם (ילדה חכמה מאד, ניסתה להבין מה עומד מאחורי דברי...)-

אך אחרי 5-6 פעמים כאלה, ה"חוצפות" שלה נעלמו כלא היו...

ואם חוזר מידי פעם- רק תזכורת קטנה  מספיקה...

כשאני עונה לה ככה היא צועקת עלי "זה לא חוצפה!!!"

את יכולה לשתף אותה ברגשותייך. 

היא צעירה, אז זה צריך להיות מסר קצר: "זה לא נעים" ולעשות פרצוף עצוב

אצלינו זה עובד.

לעצור הכל, לשתף בהרגשה שלך עם הבעת פנים מתאימה בצורה שתבין.

אהבתי.. (יוקטנה)

אבל הילדה מרגשיה שחסר לה יחס שלא הואבים אותה שיא לא שווה וזה גורם לה לצער וכאב עמוק שלא יכפת לה לעשות כל מה שבא לה כך גם אני מרגיש כלפי ההורים שלי צריך להבין את הילדה לעניק לה האבה ולהראות לה את הדרך הנכונה בלי שתיפגע בדרכי נעם לעט לעט היא תבין שיש לה תועלת ותירצה מעצמה להתידד איתך אבל שתיכסעי עליה היא תומר מי היא שתיצעק עלי והאגו מתחיל לעלות והיא כל כך רוצה לחזור בה אבל קשה לה לבקש סליחה לכן היא מעבדת עשתונות שצועקים עליה תדברי אתיה בדרכי נעם והיא תבין שהואבים אותה ומימילה שתומרו לה משהו היא תבין שזה לטובתה וכך היא תקשיב לך ולעט לעט היא תגיעה למסקנה הזאת והכל יחזור למקומו בעזרת ה" ועדיין לעניק לה יחס טוב גם אחרי שהכל חזר לקדמותו ועוד טיף קטן ברור בהיא מתחצפת עליך זה עורס אותך אחרי שגידלת אותה וכ"ו ואת רוצהה לעתעצבן ואז תומרי לעצמך במחשבה אייך את היית מגיבה במיקרה שאת ילדה וההורים שלך צועקים עליך ומה היית עושה במקום הוריך בהצלחה בעזרת ה" יתברך בהמשך הדרך והמון לילה טוב

הבן שלי לא שומע בקולי. החופש שיבש אותו לחלוטין. כשאני שולחת אותו לישון, הוא מתעלם וקורא. בבוקר הוא לא יוצא מהחדר ולא מתלבש ואם אין ברירה ואני נותנת לו מכה, הוא מחזיר לי מכה/בעיטה. הוא כבר כבד מכדי להרים ולגרור לאן שאני רוצה.

אני מיואשת!!!!!!

ילדים עוברים בחייהם כל מיני תקופות של התבגרות, בדיקת השפעתם על הסביבה,

בדיקת גבולות ועוד.

הדבר הראשון שאנחנו כהורים צריכים זה לקחת נשימה ארוכה ולחשוב בקור רוח.

כאשר אנו מגיבים בכעס הילד מצדו השיג את המבוקש. אנחנו לא מלאכים יש לנו הרבה מעידות.

אבל אם נסתכל על הכל בפרספקטיבה הנכונה נראה שזוהי תקופה בחייו של הילד, היא תעבור, ותפקידנו

הוא להעביר אותה בצורה בה הילד ילמד דברים חדשים על עצמו, עלינו, על מנהגי העולם וכו'.

ברגע שנפנים את זה באותו רגע של כעס על הילד נוכל להגיב בצורה הנכונה.

לכל הורה יש את הנכון בשבילו, אפשר לדבר בצורה חד משמעית שאצלינו לא מדברים כך, אפשר לשלוח לחדר

כדי לחשוב על איך מדברים, אפשר להראות שנעלבת או לצאת מהחדר בהפגנתיות ועוד...

מה שחשוב הוא שתהיי שלמה עם עצמך, תנסי לחשוב על זה בזמן שאת לא כועסת, מה אעשה אם זה יקרה שוב?

בקשר לבן ה8-

גם לי יש ילד שברגע שיוצאים מהמסגרת הרגילה הוא שובר את כל הכללים, אז אנחנו חושבים מה הכי חשוב לנו

ורק על זה אנחנו מתעקשים. בשעת השינה למשל אנחנו מכבים כמעט את כל האורות בבית ואומרים שמי שרוצה להשאר ער יכול לקרוא במיטה ואנחנו יוצאים מהזירה. לאט לאט כולם הולכים למיטה ואז אחד מאיתנו הולך להגיד להם לילה טוב ולדבר לפני השינה, ואח"כ הבן יכול לקרוא במיטה עד שנרדם. בבוקר אני נותנת לו להתמרח כמה שרוצה ואז כשרוצה ללכת לחברים הוא פתאום מתארגן במהירות ואפילו מתפלל...

וגם ממליצה מאוד לדבר איתו על הכל בזמן ששניכם רגועים, לפתוח רגשות של שני הצדדים ולהגיע ביחד לפתרונות.

אף אחד מאיתנו לא הורה מושלם אבל אנחנו תמיד צריכים להשתדל להשתפר.

ממליצה מאוד על השיעורים בחינוך של דר' אבולפיה באתר של מכון מאיר.

אין דבר כזה "הוא מחזיר לי מכה/בעיטה"... הוא לא ילד בן שנתיים..

על דבר כזה, מיד מגיבים: "לאמא לא מרביצים". 

לעצם הענין - כדאי לזמן שיחה, לא מאוחר בערב, ולהגדיר לו בנחת ובנעימות, כמי שמודיעה לו משהו חשוב. לא כמי שחוששת אם יואיל לקבל... : בגלל שחשוב בחופש לא להתרגל לגמרי שאין סדרים - אז מהיום, קוראים עד שעה..  בבוקר קמים עד שעה תשע (תדאגי שיהיו מספיק שעות שינה), אח"כ מתפללים, ארוחת בוקר..  את יכולה גם לקבוע תפקיד יומי קטן בבית (נניח, מוריד את הפח).

ואת יכולה גם לומר לו, כשהוא עוד יהיה "בהלם" מהחוצפה לסדר לו סדרים חדשים.. שבגלל שאת מבינה שזה קצת מאמץ להתרגל מחדש לסדר - אז את מוכנה שתקבעו, בשביל לעודד את הדבר החשוב הזה, שכאשר הוא יעמוד בסדרים הללו בלי שתצטרכי להגיד הרבה פעמים לישון ולקום (כלומר, זה לא לשיקולו, אלא פשוט כמות הטירחה..), הוא יקבל - למשל - פרס חצי שקל ליום (לא יותר).

בהתחלה כעסתי מאד, הרמתי את הקול ואפילו ניסיתי פעם אחת מכה חלשה על כף היד..

עונשים לא עזרו, והכל חזר כבומרנג!

היא התחילה להרים עלי את הקול, להרביץ כשהיא כועסת, ולהגיד לי שאם לא אבוא איתה לגן השעשועים אני אקבל עונש...

אז הלכתי הפוך על הפוך!

ילדה כזאת צדיקה כועסת?? איך שאני אוהבת אותך! אולי את רוצה לספר לי מה קרה? התבלבלת- אנחנו מבקשים, לא כועסים..

וכמובן שחיזוקים כשהיא כן מתנהגת יפה..

איזה אחות טובה!  זכית במצווה גדולה! איך משמח אותי ששמעת בקול אבא! וכו'..

לא אומרת שזה פתר הכל הכל, אבל הרבה דברים נעלמו לגמרי!

וכמובן שיותר כיף להתנהג יפה.. מקבלים חיזוקים חיוביים ולא שליליים...

בהצלחה!

עוד משו- כשילד בגן של אמא שלי מרביץ- היא קודם כל נותנת לו חיבוק, ואח"כ מבררת מה קרה..

הגננת מחבקת את המרביץ או את זה שהרביצו לו??

קשה לי כאן המשפט- "ילדה כזאת צדיקה כועסת??" זה עלול להעביר מסר מבלבל וליצור קונפליקט מיותר..

א- אני צדיקה, וככזו אני אמורה לא לכעוס.

ב- אני מרגישה כועסת, אז מה זה אומר עליי??

אפשר לומר, בואי צדיקה שלי, תספרי לאמא למה את כועסת. לא להציב את שתי האופציות כסותרות זו את זו. אני קוראת לך צדיקה כי כך אני רואה אותך, ורואה שאת כועסת, ומבקשת שתבטאי את זה בדרך יותר בריאה, מכבדת.

השאלה מה היא עושה עם זה.

חוצמזה, שאני לא חושבת שזה נכון לקרוא לילד צדיק. צדיק זו מעלה שצריך להגיע אליה. אם ילד עשה מעשה טוב/מצווה אז אפשר להגיד לו "כל הכבוד צדיק" וכו', אבל סתם ככה "בוא צדיק לאכול ארוחת ערב/להתקלח/להחליף טיטול" זה מוריד מהמילה צדיק את כל העבודה...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....