חבר'ה - שווה קריאה 
רק 5 דקות..
זה מחולק ל3 דברים שונים, ממש לא ארוך =)
וגם אם לא קראתם - אני אשמח אם תקפיצו בשביל אחרים
תזכו למצוות!!! 
ולהזכירכם - לא אני כתבתי
דברים שבלב | המקדש שבלב
גשם על הכביש, ראיתי איש זקן יושב לבד ומחריש,
"לאן לפנות?" שאלתי, "לשמאל או לימין?"
"תלך ישר", כך הוא אמר, "ישר ותאמין".
אם לא תעשה לחברך מה שלעצמך כואב
אתה תמצא את הנתיב לירושלים שבלב. (אהוד בנאי)
*******
מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שנאת חינם שהיתה ביניהם. (יומא)
למה שנאת חינם כל כך נוראה שבגללה נחרב בית המקדש ויצאנו לגלות ארוכה?
שנאת חינם היא הגילוי של הקלקול הכי גדול. והוא המבט החיצוני. השטחי. שרואה רק את מה שגלוי ולא את הפנימי והנסתר.
ממה נובעת שנאת חינם?
יש מישהו שאינו מתנהג כמוני. שאינו מתלבש או חושב כמוני. הוא אינו קשור אליי. הוא אינו חלק ממני. מהחברים שלי. אני מתרחק ממנו.
לכל מעשה ודיבור שהוא אומר אני נותן פרשנות נלעגת ושלילית. לאט לאט אני בונה לעצמי קריקטורה לאותו אדם או ציבור שאני בטוח שהיא נכונה.
"החרדים האלה! רק משתמטים מהמדינה!" "המתנחלים האלה, כל הזמן מסתובבים עם נשק ביד ויורים בערבים!"
"השמאלנים האלה! - משתפי פעולה עם הערבים ורוצים רק להרוס את המדינה. רשעים!" והופ...הגיעה השנאה...
אני כבר לא רואה את המחבר ביננו. את הנשמה, את נקודת הקודש שבכל יהודי.
אני רואה רק שלילי. רק רע. לכן אני שונא אותו. זו שנאת חינם. פשוט סתם לשנוא. רק משום שהוא חושב אחרת ממני. הדבקתי עליו אוטומטית תווית ששמה אותו בקבוצת ה'לא טובים'. אולי אם היינו יושבים יחד ומדברים הכל היה נראה אחרת. עדיין לא היינו מסכימים, אך היינו מבינים זה את זה ולא שונאים.
בית המקדש הוא המקום של אחדות ישראל. המקום שבו כל ישראל חברים. שבו מיטשטשים ההבדלים החיצוניים ומסתבר שכולנו עובדי ה'.
בדור שיש בו שנאת חינם לא צריך להחריב את בית המקדש. הוא נחרב כבר מבפנים. כבר אין לו משמעות. השכינה הסתלקה והוא נשאר רק בניין יפה.
השלב הראשון לבניין בית המקדש הוא להחזיר את האהבה. להחזיר את המבט העמוק, שרואה את הקודש בכל יהודי בעם ישראל. שרואה שכל יהודי הוא אח שלי.
פשוט לאהוב.
"כשאני רואה שנאה אני אומר לעצמי: אני חייב לאהוב את העולם עוד יותר, כדי לתקן את השנאה.
נחליט במשך חמש דקות שנאהב מאוד האחד את זולתו". (הרב שלמה קרליבך)
לב אבות | אור בקצה המנהרה
כל האוכל ושותה בתשעה באב, אינו רואה בשמחת ירושלים; וכל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה (שו"ע).
צדיקים וחסידים, יראי ה' ואף אנשים פשוטים, בכו על ירושלים. אם כן, למה הם נפטרו ולא זכו לראות בבניינה ובשמחתה?
אפשר להבין זאת ממעשה מופלא שמופיע בגמרא.
חכמי ישראל, התנאים הקדושים, ראו ממרומי הר הצופים את בית המקדש ההרוס. פתאום ראו שועל יוצא מבית קודש הקודשים. את המראה הנורא הזה כבר לא יכלו לשאת. הם החלו לבכות.
לפתע שמעו צחוק גדול.
הביטו זה בזה וראו את רבי עקיבא מצחק. 'למה אתה צוחק?' שאלו.
'מה שראינו עכשיו הוא שיא החורבן'. הסביר ר' עקיבא, 'מצב נורא ואיום. הנבואה על החורבן התקיימה במלואה. מכאן והלאה אפשר רק לעלות. אם התקיימה הנבואה הנוראה בשיא חומרתה, ודאי שתתקיים הנבואה הטובה, על בניין ירושלים במלואה. מראיית החורבן הנורא אני מתעודד ושואב כוח'.
אמרו לו חכמים" "עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!".
מי שמתאבל על ירושלים, מי שמבין עד כמה גדול החורבן שאין לנו בית מקדש, הוא יכול גם להתעודד.
אם החורבן הוא כה גדול, ודאי שהגאולה תהיה גדולה ועצומה, מכיוון שמידה טובה גדולה יותר ממידת פורענות.
הוא טועם כבר מעכשיו מקצת מבניין ירושלים ומשמחתה.
הלכות | צום תשעה באב
לאחר חורבן בית המקדש הראשון תקנו הנביאים לצום ארבע צומות, והחמור שבהם צום תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש.
וצומות אלו נתקנו כדוגמת צום יום הכיפורים, שמשך הצום יממה שלמה, ואסורים בו חמישה דברים.
לאחר שנבנה בית המקדש השני, בטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה.
כשנחרב בית המקדש השני, חזרו ארבעת הצומות לקדמותם.
לאחר שנסתיימה תקופת הגזרות הקשות, והגיעו ימים שבהם מצד אחד בית המקדש עדיין עמד בחורבנו ומצד שני לא היו עלינו גזרות קשות, אמרו חכמים שדין שלושה מהצומות - עשרה בטבת, י"ז בתמוז וצום גדליה - תלוי ברצונם של ישראל, "רצו - מתענין, רצו - אין מתענין".
אבל בתשעה באב, שנכפלו בו הצרות ושני בתי המקדש שעמדו לישראל חרבו בו, חייבים לצום בכל מצב. ואף בימי שלווה אין דינו תלוי ברצונם של ישראל, אלא כן זמן שבית המקדש עדיין חרב חייבים לצום בו כפי תקנת הנביאים. (מתוף 'פניני הלכה', זמנים י, א)
_____________
בע"ה שנזכה עוד היום, ממש עכשיו
לראות את בית המקדש בנוי, שנזכה לאהוב אחד את השני
ולראות את משיח צידקנו אמן!
