קראתי בפורום "ההוא"... על בחורה שסיפרה שהיא סבלה תמיד מהיחסים הלא תקינים בלשון המעטה, שבין הוריה, והיא חוששת לגבי הזוגיות שלה... הני ווי! על זה הרי אסור לדבר – אבל:
אדם שבילדותו סבל מכך שהוריו רבו ביניהם, או שאביו או אמו היו רגזנים, או קמצנים... לא משנה, בעיה כלשהיא – והוא החליט החלטה נחושה: אצלי – זה לא יהיה כך!
נפלא, נפלא, הוא הצליח ועמד בהחלטתו, אצלו זה אכן נראה אחרת, הוא סבל בילדותו ודאג לכך שבניו שלו, או אישתו – לא יסבלו כמוהו...
אבל תחשבו על זה, הוא קידם משהו באמת? הוא שינה משהו בעולם? העולם פחות (בשורוק) ברגזנים? הו לא, ביחס לחייו שלו – הוא אכן הצליח, אבל משהו באמת השתנה?
לא, רק הוא הרוויח מזה, למעשה, יתכן שבנו שלו יהיה שוב רגזן, כי הוא לא סבל מאבא רגזן בילדותו והבין כמה זה רע,
אני חושב שמוטל על האדם להוסיף עוד מעט – שזה הרבה, ודאי הרבה עבודה – למערכה נגד רגזנות בעולם, או קמצנות... או זוגיות...
שהרי הוא עצמו כשסבל, הוא לא חשב רק על חייו שלו, אז הוא הרי הרגיש את הרע שברגזנות, הוא הבין כמה היא פסולה, כמה רע היא גורמת לעולם באופן כללי, ובזה הוא לא פעל דבר, העולם נשאר עולם של: רגזן בן סלחן בן רגזן בן סלחן... זהו התהליך הטבעי, עלינו מוטל להוסיף על זה כדי לקדם באמת.
אמנם הסבל וסלידה שאנחנו חווים לפעמים הם חשובים, להזכיר לנו שישנן בעיות... אבל את זה אנחנו צריכים למנף את זה הלאה, מחוץ למסגרת הפרטית שלנו.
