פה לא יכול לענות לך על זה.

צריך לשאול רב.

(ובאופן אישי- לי נשמע מוגזם למנוע שלוש שנים, חצי שנה-שנה אפשר להבין.. אבל זו דעתי האישית בלבד)

עד כמה שזה ישמע לך הזוי ומעופף,

מי הבטיח לך שאחרי 3 שנים תסתדר?

מי מבטיח לך שלא תפוטר אחרי 5 שנים כשכבר תהיה מסודר?

מי יכול לערוב לך שהבריאות תדפוק כמו שאתה מתכנן וילדים יוולדו ברגע שתזמינו אותם??

יש בורא לעולם.

יש מי שמעניק ונותן הרבה מעבר למה שעולה בדעתינו.

ולפעמים-- הענייניםם מסתדרים דווקה בזכות הילדים.

לדעתי-

זו לא עילה מספקת

זה תרוץ שלטווח ארוך יכול להתברר כעלוב וכואב.

שיהיה במזל טוב!

מתוך שמחה והרחבה גדולה!

אבל עד שהיא תסיים את התואר זה נראה לי ממש בסדר.

ואל תשכחו שלא תמיד כשמפסיקים למנוע מיד נכנסים להיריון...

ולכל המגיבים, הזוג הוא זה שיצטרך לגדל את הילדים שלו בסופו של דבר...

שהזוג הוא זה שיצטרך לגדל את הילדים...

ובדרך כלל גם מגיבים כבר מתוך ניסיון בגידול ילדים, ולאו דווקא ע"י מיליונרים בכסף..

ודווקא בגלל זה - מודעים יותר למשמעות שיש גם ל"כיוון השני"..

נכון שאלו נשמעות כמו תשובות מאוד לא פרקטיות אבל למעשה הם מאוד פרקטיות. אפשר להיות מאוד מופתעים אחרי החתונה מהדרך שמגיע פתאום הכסף.

אני אישית הייתי מאוד מופתע מכמה שההורים שלנו יכלו לעזור לנו אחרי החתונה.

לפעמים זה לא כ"כ נראה אבל בתכלס יש המון מקורות תקצוב שלא חשבתם עליהם.

סתם עזרה בלחשוב על מקורות תיקצוב:

- יש לכם כסף בחשבונות בנק האישיים שלכם?!

- עשית צבא?! מה עם הפקדונות מהצבא (משהו באזור 20,000-30,000)?!

- מה עם ארוסתך לעתיד?  היא עשתה שרות לאומי? יש לה פקדונות?

- מה עם עבודה במקום הלימודים?! יש עבודות סטודנט מאוד נוחות במקום הלימודים (לא חייבים משרה מלאה. אני אישית לומד הנדסת תוכנה  ונראה לי שזה מקצוע שדורש השקעה ונראה לי שאני יהיה מסוגל לעבוד משמרת בשבוע).

מה לגבי מילגות?! לפעמים אפשר להרוויח במלגות יותר מהשכר לימוד.

למי ילכו המתנות מהחתונה?!

ואל תשכח שעוד מעט ארוסתך לעתיד בעז"ה תסיים את הלימודים ותוכל לעבוד.

עוד נקודה חשובה!

אנחנו לא יכולים לתכנן מתי יגיעו הילדים. גם אם רוצים ילדים מיד אחרי החתונה זה לא אומר שהם יגיעו מתי שאנחנו רוצים. וזה עוד בלי לדבר שיש 9 חודשים של הריון לפני שהילד יגיע.

שלא לדבר שחס וחלילה לפעמים יש בעיות בריאותיות שמונעות הבאת ילדים (בד"כ עם פתרון) ואם מחכים 3-4 שנים , פלוס עוד איזה שנה עד שקולטים שיש בעיה בריאותית, פלוס הזמן שלוקח לטפל בבעיה (יכול להיות בין כמה חודשים לאפילו כמה שנים), זה ממש לא נעים.

אבל בהחלט סביר אם זה יקח לכם שנתיים.

לדעתי זו טעות חמורה.

וזה גם לא בריא לכל המבנה של בנין בית.

וגם יש סדרי עדיפויות.

או שתהיה מלמד דרדקי (רב גן).

או שתעשה ג'ובות בחופשות.

קשה קשה אבל אפשרי כמו הרבה אברכים.

בעיה של כסף?

ומה תעשה אז? 

ברור שהפתרון הוא אמונה בה' והשתדלות מצידכם.

הרבה עשו ועושים את זה (נגיד אנחנו)

וחיים בשמחה גדולה.

אין דבר גדול מלהביא נשמה לעולם, ותאמין לי, ה' מפרנס ומכלכל את הילדים (ברור ברור שצריך לעבוד קשה, אני לא מאמינה בלחכות שהכסף יצמח על העצים)

אני נוטה להסכים קצת עם הצד שלך. גם אני חושבת שצריך איזשהו בסיס בשביל לחיות ולהביא ילדים לעולם.

תתחתנו בע"ה תראו איך אתם מסתדרים שנה שנתיים לדעתי זה לא נורא למנוע.

כמובן לבקש היתר מרב.

ילדים, עם כל הקושי הכספי והמעשי הכרוך בגידולם, תורמים מאד לחיי נישואין.

גם זוגיות מעולה מתעשרת כשיש ילד משותף.

ילד יכול לגדול באושר - כשיש לו הורים טובים ומעניקים ולאו דוקא בעלי יכולת כלכלית.

ולגבי עלויות, ניתן לחסוך מאד, אם יש נכונות לכך.

שמעתי על זוג, אחרי לידה ראשונה, שהצטיידו לתינוק ב: עגלה, מיטה אמבטיה, טרמפולינה - הכל מיד שניה, בסכום כולל של 500 ש"ח!!!

כל המוצרים היו מחברות מובילות ובאיכות טובה מאד.

(הם סיפרו שקניה בחנויות של מוצרים אלו בדיוק, היתה עולה פי 10).

אז מה, התינוק היה מטופח פחות? מאושר פחות?

ההורים היו אמורים למנוע ממנו להגיע בגלל קושי כלכלי? (הוא אברך ומלמד חלקית בבית ספר תורני, היא לומדת עדין  ומוסרת שיעורים פרטיים במתמטיקה).

אני סטודנטית למקצוע 'תובעני'. 

אני גרה במרחק של 40 דק' ממקום הלימוד שלי.

אני גרה במרחק של 45 דק' מהעבודה שלי. [ואני עובדת בשני עבודות]

בעלי עדיין לא התגייס, ונוסף על כך, עדין לא למד מקצוע.

ו..

פשוט מדהים!

יש כסף בשפע.

יש הכל!

בחיים שלי לא האמנתי כמה החיים מדהימים כזוג! 

בעניין הילדים - 

אנחנו לא שאלנו רב אם לדחות או לא, אבל אני לא הרגשתי מוכנה בתק' מסוימת,

אבל תדע לך, 

אני כמעט יכולה להבטיח לך שאין מצב שלא תרצה ילד אחרי חצי שנה..עליי. 

יש עזרה מההורים?..

אבל מה זה משנה? לא יודעת למה בכלל אני כותבת את זה...

את מה שהם כתבו.

כי פואנטה - אין.

[חוץ ממה שאלירז אמרה בתחילה - שזה הרבה יחסית]

כשההורים מטפלים בשכר הדירה זה עוזר מאוד! ומאפשר לבת שלהם להרגיש שיש כסף בשפע.

אבל זה לא המצב אצל כולם!

ולכן יש כאלה שחוששים ומנסים לתכנן את החיים שלהם כדי שלא יהיו הפתעות שלא ידעו איך להתמודד איתן.

דא, גם דעתי היא שצריך לבטוח בה' כי הוא המסובב פה הכל

ולכן הוא ידע יותר ממני מתי יתאים לי כל דבר, כל ילד.

אבל מקומם אותי כשאנשים מתבטאים בכזה ביטחון כאשר ההורים שותפים לעול הכלכלי

וב"ה. 

אתה, במצב שלך, תשקול את השיקולים שלך ותחליט מה לעשות.

אם אתה סטודנט, תמצא זמן ללכת לעבוד.

אם אתה עצלן, באסה בשבילך, אין לי מה להגיד.

ושוב,

אני סטודנטית. עובדת בשתי עבודות. 

המרחק בין כל עבודה זה אסטרונומי וקשה!

אבל למרות זאת,

אנחנו יוצאים פעמיים למסעדה בשבוע/קולנוע ונהנים!

איך יש כסף?

עובדים!

[ולא, רב הכסף אנחנו מרוויחים ולא ההורים שלנו.] 

אבל אם את שואלת איך אנשים עוזרים לילדים שלהם

אז נראה לי התשובה היא

שהם חושבים על זה מראש!!

חלק מלחסוך כדי לחתן ילד- רק האירוע, אבל הרוב זה- לסדר אותם מבחינת תכולת בית, לעזור להם בשכירות והוצאות אחרות בהתחלה, וכולי

(אח"כ עוזרים בהוצאות של הילדים הקטנים... זה בסדר...)

זה חלק מהרעיון של -כל ילד נולד עם הפרנסה שלו משמיים

זה לא רק כדי לקנות מטרנה- זה גם כדי לעזור בשכר דירה....

כלכלה שבוניה למשפחות היא כמו גלגל-

כל דור עוזר לדור הבא,

חלק מהתפיסה הכלכלית שלי היא- שחסכונות זה לא רק ה100 שח (או כמה שלא יהיה) שאת שמה בצד כל חודש

זה בעיקר צורת ההשקעה של אותם כספים- כאשר הרווח גדול יותר מהקרן בצוה משמעותית

ככה שסה"כ יוצא שיש לא מעט כסף...

זה ביחס לגישה כלכלית הזוועתית שלי, ואם את רוצה אני יכולה להפנות אותך לכמה מומחי כלכלה וכמה ספרי כלכלה שישכנעו אותך עד כמה הגישה של זוועתית ולא מבוססת....

ביחס לחברה הערבית-

יש המון פרמטרים ששונים בין החברה הערבית לחברה שאני חיה בה, ככה שקשה לי להשוות, וקשה לי לומר "הנה המתכון שלהם עובד- בואו נאמץ אותו!"

אבל אני כן מסכימה עם הצורת חשיבה החמולתית- משפחה היא לא רק זוג וילדים- היא מערכת של דורות- ילדים הורים סבים דודים.... שכולם אחראים אחד לשני ועוזרים אחד לשני

זה נכון ביחס של הילדים למבוגרים- לטפל, לדאוג, להייחס, לכבד, לא להזניח חלילה...

זה נכון גם ביחס של ההורים\הסבים לילדים\נכדים- לעזור, לתדלק, לאפשר, לתת אשפרויות שנצברות רק בטווח חיים רחב יותר שלצעירים אין ולהוריהם יש (שזה גם בתחום של חכמת חיים- וגם בתחום של צבירת נכסים...)

(אגב- בנושא הפיליפינית או טיפול בהורים- אני לא מסכימה לגמרי.... יש מצבים שהדבר היותר מכבד ונכון לעשות זה בדיוק להביא מטפל חיצוני, ולא שהילד יעמוד במצבים מביכים וקשים רגשית שההורה שלו נהיה נזקק וחלש כמו תינוק... זה קושי עצום! לראות את ההורים שלך ככה... ובעיני יותר מכבד דווקא כן להביא מטפל שידאג לצדדי החולשה והקושי של ההורים- והילדים ידאגו לצדדי הכבוד והאהבה להורים... מה גם שלילדים באמת יש ילדים משלהם- שגם להם צריך לדאוג ולהתייחס...

קיצר זה מורכב. ונושא לדיון אחר- אם בא לך נפתח שירשור אחר)

כמו שנאמר בספר "אבא עשיר אבא עני"

האבא העני אומר- אין לי כסף בגלל שיש לי אתכם, ילדים

האבא העשיר אומר- יש לי אתכם, ילדים, ולכן אני חייב שיהיה לי כסף

ואני אחזור לנושא השירשור כי הוא כל כך חשוב בעיני

שנות פוריות של אישה צעירה הם בני חלוף! הם לא ישארו לעולם!

את השנתיים שבהם אישה יכלה להביא ילד באושר- היא לא תוכל לקנות בגיל40 בכסף שהיא תצבור לה עצמאית  ....

זו חשיבה כלכלית נכונה.

יהיה מעניין לנסות לעשות שירשור דומה פה בערוץ- לראות שכל הדוסים אותו דבר בעצם

לא חושבת שילדה שמקבלת מההורים סכום לשכר דירה- תרגיש שזה בא וטומאטי או משום מקום

לא ילדה מחונכת- על כל פנים...

כל מי שאני מכירה- שקיבלו עזרה מההורים- מכירים להם המון תודה על זה, באמת אל מובן להם מאליו, והם מנצלים כמה שיותר את הזמן שעוזרים להם- כדי לעבוד\ ללמוד מקצוע כמה שיותר- כדי לחתור לעצמאות כלכלית...

ושוב- השאלה הבסיסית היא חישוב רווח מול הפסד

אני רואה את זה כ- רווח של שנות פוריות מנוצלות , מול הפסד מסויים של לקבל עזרה מההורים (כלומר להפסיד עצמאות, להרוויח מבנה משפחתי כללי מאוזן לאורך דורות)

(לגבי לקלח-

עייני עוד- כל אמא מתחילה שלא יודעת לקלח תינוק...

גם קשיש הוא עדין- צריך ביטחון וידיעה איך לטפל

גם הסיטואציה של אדם אחר בעירום- צריך ללמוד את הגישה הנכונה לזה...

(גם- בהלכה יש עניין של לשמור צניעות מההורים במיוחד.) )

(וזה מעניין מה שאת אומרת! פתח לי מחשבות חדשות...)

ב""ה

נכון-פעם לא נעזרו כל כך.אבל ההוצאות אסטרונומיות היום, לא היו פעם כך. אין מה לעשות. ולסבתות וסבים זה הזכות של קשר עם הילדים..

כואב אך כך זה.

פעם התחתנו בחצר בית הכנסת בשישי בצהרים,בשבת בערב  אכלו את הסעודה עם מנין,ריקודים ונגמר הסיפר. כנ"ל ברית,בר מצווה (מקסימום באולם של מקסים..)

היום רק הילקוט לכיתה א עולה כמו 10 מנות של פעם..

צריך אמונה בהשם

כמו שהוא נותן ילד- הוא נותן את הפרנסה שלו

ילדים זה מתנה גדולה

(ובלי ילדים זה אומללות.... גם אם זה כביכול מבחירה... רק נחנקים: שיגמרו הלימודים האלו כבר! אני רוצה ילד! , זה יכול להעלות דווקא את אחוז סיכוי הנשירה מלימודים של אשתך- וויתור כזה ענק לא שווה לה... )

(מה גם שהשנים האלו שעברות- זה שנות הפוריות של אשתך- שהולכות לבלי שוב!, קריירה אפשר לעשות גם בגיל 40- ילדים כבר לא ממש.... )

(מה גם שכשרוצים- ילדים לא באים בדיוק בהזמנה...)

עיצוב של עצמאות כלכלית ביחד עם תמיכה מההורים

זה דבר רגיש - אבל אפשרי

מסדרים מראש מה הורים עוזרים בקבוע (שכר דירה למשל) -זה סכום קבוע, שעובד מבנק לבנק בהוראת קבע- בלי שמישהוא יצטרך כל חודש להזכיר לומר לטפל- לעשות מזה נושא

עבודות סטודנטים- תוכלו לממן את (לפחות רוב ה-) עובר ושב שלכם  ולא יחטטו לכם מה קניתם ומה לא ולמה...

אני או את?

זה רק ההורים שלי שעובדים בלי הפסקה בעבודות מכובדות ומכניסות

חוסכים כל שקל שאפשר

נותנים לילדיהם כמה שאפשר

ובכז לא מסוגלים לעזור לילדיהם ב"עיצוב עצמאותם הכלכלית"?

במשפחה של שמונה ילדים, נראה לך נורמלי או הגיוני שאני אסכם עם ההורים שלי כמה הם מפרישים בשבילי כל חודש (ועם דרישות של הוראת קבע, כדי שחלילה לא אצטרך להטריד אותם בסוף כל חודש) כדי שאני אסתובב עם תחושה של "פשוט מדהים, יש כסף בשפע"??

איפה אתם חיים אנשים??

בעזהי"ת.

אני מכירה משפחות עם יותר מ8 ילדים, שההורים עוזרים המון לילדים בתחילת הדרך.

ויש דרך לעשות דברים.

מה שבטוח הוא- שלא באים להורים בדרישות ועם הוראות קבע.

מה שהם נותנים- מעולה! מה שלא- מתמודדים...

וההורים לא חייבים לתת מהשוטף (זה באמת קשה). בשביל זה יש חסכונות...

והרבה יותר חשוב לעזור לילדים בהתחלה מאשר לעשות אירוע מפואר. אחרי הכל, מה שבאמת חשוב זה השגרה, ולא האירוע-החד-פעמי הזה..

וזה לא מתקבל על הדעת שזו ההמלצה שלה..

בכא אני בטוחה שהורים שעוזרים המון בתחילת הדרך אלו הורים שבעצמם קיבלו\מקבלים עזרה מהוריהם

או שהם חוצניקים שבאו לארץ עם חסכונות מכובדים

או שיש להם מקצוע ותפקיד מאוד מתקדם 

או שהם נכנסים למינוס כל חודש..

ואני חוששת שאצל רוב המשפחות האופ' האחרונה היא התופסת

בעזהי"ת.

אפשר לבצע את זה ע"י הוראת קבע, אבל בצורה נחמדת [היתה שנה שהוריי היקרים שילמו על הוצאות השכ"ל שלי, אז פשוט ההוראת קבע מהמכללה היתה על החשבון שלהם. הרבה יותר נוח.].

פשוט לא לבוא בדרישות, זה הכל.

ויש משהו נחמד בלעשות הוראת קבע, זה חוסך את ה"אבא אפשר צ'ק לשכר דירה?" כל חודש...

או שיש להורים שם מודעות כלכלית גבוהה, ולא מוציאים שקל שלא נצרך.

וחיים ברמת חיים לא גבוהה במיוחד.

אפשר להגיע למצבים כאלה. ראיתי את זה במו עיני.

הורים שמשלמים שכ"ל לשבעת ילדיהם

מי באולפנות (בסביבות 1200) לחודש

ומי בישיבות (לא יודעת כמה אבל לא מעט)

מי בביס' ומי במכללות\אוניברסיטאות (1200)

מעבר לכך, גם להם יש הוצאות אוכל (ל8 ילדים..)משכנתא, ביגוד(8 ילדים..)

מיסים (זה לא יאמן עד שרואים את התלוש משכורת- מה ההבדל בין הברוטו לנטו..), פלאפונים ושאר תווספות שקיימות בכל בית(!)

בחופשות מעולם לא ישנו בצימר\בית מלון

לא אוכלים בשר כל יום

אין אייפונים או מכשירים שעלותם אלפי שקלים

לא קונים בגדי מותגים

ואני יכולה להמשיך..

ובכל זאת מתמודדים בכל חודש כדי לא להכנס למינוס

אז- על  עזרה לילדים נשואים אין על מה לדבר

בעזהי"ת.

יש מי שיכול- מעולה.

יש מי שלא יכול- לא נורא.

אני ראיתי מקרים כאלה, את ראית מקרים אחרים.

קורה.

כשמישהי כותבת שבאורח פלא ממש יש לה הכל ולא חסר כסף כאשר היא מתודלקת מהצד

כתגובה למישהו שחושש מחוסר (ולכן רוצה למנוע הריון) ושואף להגיע לעצמאות כלכלית.

שתלמדי הבנת הנקרא למען השם!!!

באמת

וגם תלמדי לא להכניס למקלדת של אחרים מילים שהם לא אמרו...

רחלקה!

מודה לך מקרב לב

חסכת לי עצבים...

השם יברך אותך שבאמת "באורח פלא ממש יש לה הכל ולא חסר כסף"

שאי אפשר אבל אי אפשר להסתדר בלי עזרת ההורים,בושה לדעתי שזוג צעיר לא יכול להסתדר כלכלית גם אם חוסכים מאוד.

אנחנו מעיקרון לא נעזרים בהורים, בעיקר לאור העובדה ש"בעל המאה הוא בעל הדעה".

אצלנו ההורים עוזרים לפעמים אבל לא בכסף.

למשל בתחילת הקיץ חמותי קנתה לי בגדים לילדים.

אבל נכון, ברגע שההורים נותנים כסף הם גם יכוונו אותך "תקנה את זה אל תקנה את זה". "למה קנית ככה?"

לא מומלץ...

הם לא יכולים לעזור בסכומים כאלה.

שני ההורים שלי עובדים במשרה מלאה ומפרנסים עצמם בכבוד +, אבל יש לי עוד 3 אחים קטנים בבית וגם להם מגיע...

ההורים עוזרים במה שהם יכולים, בייביסיטר, קונים "מתנות" לילדים (בגדים, משחקים וככה אני לא צריכה לקנות) אבל לא נותנים 1500 ש"ח בחודש. זה תפיסה מעוותת.

תעבדו. תפרנסו. תחסכו.

בהצלחה!

אני ממש לא מבינה אותך.

אני עובדת. מרוויחה את הכסף ביושר. 

ההורים שלי נותנים לי 1500 בחודש/

אם הם יכולים - אז למה לא?

זה לא שאנחנו יושבים רגל על רגל ונוזל עליי כסף, ממש לא!

אני עובדת [וקשה!!] אז אל תגידי תפיסה מעוותת או לא..

כי את ה*****  שאני מרוויחה זה ביושר, ממני. 

אז

שקט.

אני באמת שמחה שההורים שלך יכולים לתת לך.

שיהיה לבריאות,

ואני מאחלת להם שיהיה להם עוד הרבה, לתת לך, ולאחים שלך, ולתרום וכד'.

באמת.

אבל -

כשאת באה ואומרת שאתם יוצאים לקולנוע, ולמסעדות פעמיים בשבוע (!!!!!!!!!!!) - זה המון. המון פעמים, וגם המון כסף.

ולכן,

זה קצת מפתיע שאת אומרת שההורים משלמים לכם שכ"ד.

אם אני הייתי עוזרת למישהו עם משהו, הייתי מצפה שלפחות עם הכסף שלו הוא יעשה משהו שיניב אח"כ תשואה כלשהי.

ואם עוזרים לכם ב1500 ש"ח לחודש, אתם לא שוחים בכסף.

זה לא אומר שיש לכם כסף בשפע.

התמונה שציירת כאן נראית אחרת לגמרי..

אני מאחלת לך כל טוב שבעולם. שתזכי להמשיך לקבל מההורים, ולהנות מהחיים. אבל בשאלות כאלה - תעני בצורה נכונה ואמיתית, ומתקבלת על הדעת (לדוגמא: אנחנו מקבלים מההורים שכ"ד, אבל אני עובדת ב2 עבודות, וככה אנחנו מסתדרים, ואפילו מסתדרים בטוב.)

דבר שאני זוכרת עד היום.

כזוג צעיר אנחנו (הוריי) עבדנו קשה. ילדנו ילדים ועבדנו קשה ולא הרווחנו טוב וניסינו לחסוך כמה שיכולנו.

לא היה הרבה כסף, היו ב"ה הרבה ילדים (יש לי 8 אחים בלי עין הרע) והיה הרבה על מה להוציא ומעט ממה להכניס.

גם בנינו את עצמינו מבחינת מקצוע והיינו זקוקים להרבה כסף אז, כשהיינו צעירים.

בין כל הלידות והעבודות גם רצינו לרכוש דירה, מן הסתם. בקיצור, היה לא פשוט.

עכשיו, משבגרנו ורוב הילדים פרחו מן הקן- אנחנו כבר עם מקצוע מכובד וותק של הרבה שנים, מרוויחים יפה מאוד ועובדים הרבה כדי להרוויח את זה, ואנחנו לא צריכים כל כך הרבה כסף ליומיום הזה! אז אנחנו מעוניינים לעזור במה שאפשר לכם- הצעירים.

זה אבסורד שדווקא כשצעירים וזקוקים כל כך לכסף-ליומיום ולדירה ולילדים- אין אותו, וכשמבוגרים וכבר פחות זקוקים לו- פתאום יש אותו בשפע...

אני מאחלת לכולם שבאמת כך זה יהיה- שיהיה כסף מתישהו כשמבוגרים בשביל לעזור לילדים.

אישית, אני לא אוהבת לקחת מהוריי כסף ליומיום. מדי פעם הם מציעים ואני מסרבת בנימוס. מסכימה עם אדמין- "בעל המאה הוא בעל הדעה", וגם רוצה עצמאות כלכלית. זה חשוב לי. עובדת לפרנסתי ב"ה ומרויחה את לחמי ולא רוצה שהוריי יממנו לי שכ"ד או כל דבר אחר ביומיום.

אבל כשאקנה דירה- הוריי כבר אמרו לי- איעזר בהם בע"ה. כי זו הוצאה רצינית וזה לא משהו שוטף שאני תלויה בהם ברמת היומיום.

מקוה ומאחלת לכולנו יכולת כלכלית בריאה. שנעבוד בשביל הכסף שלנו ונפרנס את עצמינו ברמת היומיום, ונדע שכשצריך אפשר לפנות להורים ולבקש עזרה.

זו בעיני ראייה כלכלית בריאה.

לגבי השאלה הראשונית-

כשהיינו בשנים הראשונות והייתי סטודנטית עם ילד+הריון עבדתי בנוסף. זה היה קשה אבל בהחלט אפשרי. והפלוס הגדול היה שקיבלנו המון הנחות במעונות ובעוד דברים בגלל היותי סטודנטית.

הייתי ממליצה להתחתן, ללמוד, ולשאול רב מה לעשות עם המניעה.

ובאופן אישי אני חושבת שהייתי מונעת אולי בחצי שנה-שנה הראשונה, מנסה לראות איך מסתדרים ואיך. ואחר כך מפסיקה את המניעה ומתפללת הרבה. גם שיהיה הריון, ובקלות, וגם שיגיע הכסף לממן אותו.

בהצלחה!

יש מי שחוששים מכך מאוד ויש מי שלא. עצם העלאת השאלה מראה שאתם שייכחם לקבוצה השניה.

במצבכם ודאי שהייתי דוחה העניין בשנתיים כדי לא ליצור לחץ על חיי הנישואין, ובעזרת השם יתברך התשוקה לכך תבוא לבד.

אגב ילד ראשון אינו מהווה כשלעצמו מועקה כלכלית גדולה אא"כ אחד ההורים מתקפחת פרנסתו בשל הטיפול. ממון נדרש יותר כאשר הילד נדרש למסגרות חינוכיות. כמה כבר אוכל ילד?

מעבר למחויבות שלך ושלך כלפי בן הזוג, הנישואין גם מהוים התקדמות במעמדכם האישי . דבר זה נוגע ,בין השאר, למידת הרצינותצ והאחריות שעליכם לגלות בתכנון וניהול חייכם .
הבאת ילד לעולם לצד כל האושר והסיפוק האדירים המלוים אותה צופנת בחובה גם מחויבויות כלכליות לא מבוטלות .
שום דבר חמור לא יקרה אם למשל תדחו את לידת הילד הראשון בשנתיים - שלוש .

בהצלחה .

אז דבר ראשון - תשמח מאוד.

המצב טוב. מצאת מישהי שמתאימה לך! ב"ה.

אם היא לקראת סיום התואר, מצבכם נפלא. תתארסו, יעברו עוד כמה חודשים, תתחתנו, ואז ממש מעט זמן אח"כ - היא תגמור את הלימודים.

לגבי הילדים - 

אני בעד לראות קודם כל את המצב הנפשי. אני באופן אישי, בחודשיים הראשונים של הנישואין לא יכולתי לחשוב על הריון!

עוד לא הכרתי מספיק את בעלי, והרגשתי שאני צריכה עוד קצת זמן להתאפס על עצמי, אפילו בקטע הפרקטי - של ניהול הבית.

ברגע שהיא תגמור ללמוד ותצא לעבוד, זה כבר פחות בעיה.

מסתדרים כלכלית טוב עם משכורת אחת (זוג, אני מתכוונת), ולאט לאט תראו ותרגישו, ותתיעצו עם רב (שיאפס אתכם גם על המצב..) מתי מתאים לכם, מתי תוכלו לגדל אותו עם הכי הרבה שמחה, בריאות ואושר.

אתם במצב טוב! צריך לזכור את זה...

(הכותבת היא אשת אברך, סטודנטית שמתחילה שנה ב' באוניברסיטה, אמא לתינוק בן שנה, וב"ה מסתדרים. בלי עזרה מההורים בחיי היומיום, משלמים שכ"ל לאוניברסיטה..איך מסתדרים? אני עבדתי עד לפני חודשים ספורים, בעלי חסך לפני החתונה, וגם המתנות מהחתונה עזרו עד מאוד)

כתוב שילד שמגיע לעולם הוא מגיע עם השפע שהוא צריך לקבל..גם אם נגזר על ההורים לחיות בעוני והילד הזה צריך לחיות בעושר- הם יחיו בעושר ורק בזכות הילד הזה!!

שתבין שילד שמגיע לעולם מביא איתו המון ברכה!!! והורים עוזרים או לא עוזרים יכול להיות שיהיה לכם קשה כלכלית עד שיגיע ילד והכל יתהפך לטוב...

חוצמיזה שכל ילד שמגיע לעולם כתוב שהוא מוריד איתו את כל מה שהוא צאיך לקבל אז אל תתדאג לה' יש הרבה והוא מסוגל להכל!!

ואגב שהתחתנתי גם אני אמרתי שאני לא רוצה ישר להכנס להריון (לא חשבתי בכלל לקחת מניעה אבל קיויתי שלא הכנס מייד אלה אחרי שנה שנתיים) ומה שקרה זה שבאמת לא נכנסתי כלכך מהר והצטערתי על זה מאד...

אז לפני החתונה לא כלכך רוצים אבל בדרך כלל החשק מגיע שלכל החברות הבטן יוצאת....

בסופו של דבר תעשו מה שטוב לכם ואל תוותרו על דעת תורה

בהצלחה!

ב"ה

אהבה-ראשונית, חמה ובוסרית, מסוגלת לחפות גם על תנאים  פחות של לוקסוס.

לנו בשבוע  הראשון לא היה חשמל, ומילאנו את הבית בנרות.שכנה שנכנסה כל כך ריחמה עלינון,ואני לא הבנתי על מה היא מדברת.

את הגל המתוק של האהבה הראשונית-לא כדאי לדחות. הוא נועד לחפות דוקא על הקשיים אותם אתה מעלה.

אחר כך זה קשה יותר.

כנ"ל עם הבאת ילדים.. (הגל המתוק של האהבה הראשונית מוציאה ממך יותר בפחות כסף..)

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד