פה לא יכול לענות לך על זה.

צריך לשאול רב.

(ובאופן אישי- לי נשמע מוגזם למנוע שלוש שנים, חצי שנה-שנה אפשר להבין.. אבל זו דעתי האישית בלבד)

עד כמה שזה ישמע לך הזוי ומעופף,

מי הבטיח לך שאחרי 3 שנים תסתדר?

מי מבטיח לך שלא תפוטר אחרי 5 שנים כשכבר תהיה מסודר?

מי יכול לערוב לך שהבריאות תדפוק כמו שאתה מתכנן וילדים יוולדו ברגע שתזמינו אותם??

יש בורא לעולם.

יש מי שמעניק ונותן הרבה מעבר למה שעולה בדעתינו.

ולפעמים-- הענייניםם מסתדרים דווקה בזכות הילדים.

לדעתי-

זו לא עילה מספקת

זה תרוץ שלטווח ארוך יכול להתברר כעלוב וכואב.

שיהיה במזל טוב!

מתוך שמחה והרחבה גדולה!

אבל עד שהיא תסיים את התואר זה נראה לי ממש בסדר.

ואל תשכחו שלא תמיד כשמפסיקים למנוע מיד נכנסים להיריון...

ולכל המגיבים, הזוג הוא זה שיצטרך לגדל את הילדים שלו בסופו של דבר...

שהזוג הוא זה שיצטרך לגדל את הילדים...

ובדרך כלל גם מגיבים כבר מתוך ניסיון בגידול ילדים, ולאו דווקא ע"י מיליונרים בכסף..

ודווקא בגלל זה - מודעים יותר למשמעות שיש גם ל"כיוון השני"..

נכון שאלו נשמעות כמו תשובות מאוד לא פרקטיות אבל למעשה הם מאוד פרקטיות. אפשר להיות מאוד מופתעים אחרי החתונה מהדרך שמגיע פתאום הכסף.

אני אישית הייתי מאוד מופתע מכמה שההורים שלנו יכלו לעזור לנו אחרי החתונה.

לפעמים זה לא כ"כ נראה אבל בתכלס יש המון מקורות תקצוב שלא חשבתם עליהם.

סתם עזרה בלחשוב על מקורות תיקצוב:

- יש לכם כסף בחשבונות בנק האישיים שלכם?!

- עשית צבא?! מה עם הפקדונות מהצבא (משהו באזור 20,000-30,000)?!

- מה עם ארוסתך לעתיד?  היא עשתה שרות לאומי? יש לה פקדונות?

- מה עם עבודה במקום הלימודים?! יש עבודות סטודנט מאוד נוחות במקום הלימודים (לא חייבים משרה מלאה. אני אישית לומד הנדסת תוכנה  ונראה לי שזה מקצוע שדורש השקעה ונראה לי שאני יהיה מסוגל לעבוד משמרת בשבוע).

מה לגבי מילגות?! לפעמים אפשר להרוויח במלגות יותר מהשכר לימוד.

למי ילכו המתנות מהחתונה?!

ואל תשכח שעוד מעט ארוסתך לעתיד בעז"ה תסיים את הלימודים ותוכל לעבוד.

עוד נקודה חשובה!

אנחנו לא יכולים לתכנן מתי יגיעו הילדים. גם אם רוצים ילדים מיד אחרי החתונה זה לא אומר שהם יגיעו מתי שאנחנו רוצים. וזה עוד בלי לדבר שיש 9 חודשים של הריון לפני שהילד יגיע.

שלא לדבר שחס וחלילה לפעמים יש בעיות בריאותיות שמונעות הבאת ילדים (בד"כ עם פתרון) ואם מחכים 3-4 שנים , פלוס עוד איזה שנה עד שקולטים שיש בעיה בריאותית, פלוס הזמן שלוקח לטפל בבעיה (יכול להיות בין כמה חודשים לאפילו כמה שנים), זה ממש לא נעים.

אבל בהחלט סביר אם זה יקח לכם שנתיים.

לדעתי זו טעות חמורה.

וזה גם לא בריא לכל המבנה של בנין בית.

וגם יש סדרי עדיפויות.

או שתהיה מלמד דרדקי (רב גן).

או שתעשה ג'ובות בחופשות.

קשה קשה אבל אפשרי כמו הרבה אברכים.

בעיה של כסף?

ומה תעשה אז? 

ברור שהפתרון הוא אמונה בה' והשתדלות מצידכם.

הרבה עשו ועושים את זה (נגיד אנחנו)

וחיים בשמחה גדולה.

אין דבר גדול מלהביא נשמה לעולם, ותאמין לי, ה' מפרנס ומכלכל את הילדים (ברור ברור שצריך לעבוד קשה, אני לא מאמינה בלחכות שהכסף יצמח על העצים)

אני נוטה להסכים קצת עם הצד שלך. גם אני חושבת שצריך איזשהו בסיס בשביל לחיות ולהביא ילדים לעולם.

תתחתנו בע"ה תראו איך אתם מסתדרים שנה שנתיים לדעתי זה לא נורא למנוע.

כמובן לבקש היתר מרב.

ילדים, עם כל הקושי הכספי והמעשי הכרוך בגידולם, תורמים מאד לחיי נישואין.

גם זוגיות מעולה מתעשרת כשיש ילד משותף.

ילד יכול לגדול באושר - כשיש לו הורים טובים ומעניקים ולאו דוקא בעלי יכולת כלכלית.

ולגבי עלויות, ניתן לחסוך מאד, אם יש נכונות לכך.

שמעתי על זוג, אחרי לידה ראשונה, שהצטיידו לתינוק ב: עגלה, מיטה אמבטיה, טרמפולינה - הכל מיד שניה, בסכום כולל של 500 ש"ח!!!

כל המוצרים היו מחברות מובילות ובאיכות טובה מאד.

(הם סיפרו שקניה בחנויות של מוצרים אלו בדיוק, היתה עולה פי 10).

אז מה, התינוק היה מטופח פחות? מאושר פחות?

ההורים היו אמורים למנוע ממנו להגיע בגלל קושי כלכלי? (הוא אברך ומלמד חלקית בבית ספר תורני, היא לומדת עדין  ומוסרת שיעורים פרטיים במתמטיקה).

אני סטודנטית למקצוע 'תובעני'. 

אני גרה במרחק של 40 דק' ממקום הלימוד שלי.

אני גרה במרחק של 45 דק' מהעבודה שלי. [ואני עובדת בשני עבודות]

בעלי עדיין לא התגייס, ונוסף על כך, עדין לא למד מקצוע.

ו..

פשוט מדהים!

יש כסף בשפע.

יש הכל!

בחיים שלי לא האמנתי כמה החיים מדהימים כזוג! 

בעניין הילדים - 

אנחנו לא שאלנו רב אם לדחות או לא, אבל אני לא הרגשתי מוכנה בתק' מסוימת,

אבל תדע לך, 

אני כמעט יכולה להבטיח לך שאין מצב שלא תרצה ילד אחרי חצי שנה..עליי. 

יש עזרה מההורים?..

אבל מה זה משנה? לא יודעת למה בכלל אני כותבת את זה...

את מה שהם כתבו.

כי פואנטה - אין.

[חוץ ממה שאלירז אמרה בתחילה - שזה הרבה יחסית]

כשההורים מטפלים בשכר הדירה זה עוזר מאוד! ומאפשר לבת שלהם להרגיש שיש כסף בשפע.

אבל זה לא המצב אצל כולם!

ולכן יש כאלה שחוששים ומנסים לתכנן את החיים שלהם כדי שלא יהיו הפתעות שלא ידעו איך להתמודד איתן.

דא, גם דעתי היא שצריך לבטוח בה' כי הוא המסובב פה הכל

ולכן הוא ידע יותר ממני מתי יתאים לי כל דבר, כל ילד.

אבל מקומם אותי כשאנשים מתבטאים בכזה ביטחון כאשר ההורים שותפים לעול הכלכלי

וב"ה. 

אתה, במצב שלך, תשקול את השיקולים שלך ותחליט מה לעשות.

אם אתה סטודנט, תמצא זמן ללכת לעבוד.

אם אתה עצלן, באסה בשבילך, אין לי מה להגיד.

ושוב,

אני סטודנטית. עובדת בשתי עבודות. 

המרחק בין כל עבודה זה אסטרונומי וקשה!

אבל למרות זאת,

אנחנו יוצאים פעמיים למסעדה בשבוע/קולנוע ונהנים!

איך יש כסף?

עובדים!

[ולא, רב הכסף אנחנו מרוויחים ולא ההורים שלנו.] 

אבל אם את שואלת איך אנשים עוזרים לילדים שלהם

אז נראה לי התשובה היא

שהם חושבים על זה מראש!!

חלק מלחסוך כדי לחתן ילד- רק האירוע, אבל הרוב זה- לסדר אותם מבחינת תכולת בית, לעזור להם בשכירות והוצאות אחרות בהתחלה, וכולי

(אח"כ עוזרים בהוצאות של הילדים הקטנים... זה בסדר...)

זה חלק מהרעיון של -כל ילד נולד עם הפרנסה שלו משמיים

זה לא רק כדי לקנות מטרנה- זה גם כדי לעזור בשכר דירה....

כלכלה שבוניה למשפחות היא כמו גלגל-

כל דור עוזר לדור הבא,

חלק מהתפיסה הכלכלית שלי היא- שחסכונות זה לא רק ה100 שח (או כמה שלא יהיה) שאת שמה בצד כל חודש

זה בעיקר צורת ההשקעה של אותם כספים- כאשר הרווח גדול יותר מהקרן בצוה משמעותית

ככה שסה"כ יוצא שיש לא מעט כסף...

זה ביחס לגישה כלכלית הזוועתית שלי, ואם את רוצה אני יכולה להפנות אותך לכמה מומחי כלכלה וכמה ספרי כלכלה שישכנעו אותך עד כמה הגישה של זוועתית ולא מבוססת....

ביחס לחברה הערבית-

יש המון פרמטרים ששונים בין החברה הערבית לחברה שאני חיה בה, ככה שקשה לי להשוות, וקשה לי לומר "הנה המתכון שלהם עובד- בואו נאמץ אותו!"

אבל אני כן מסכימה עם הצורת חשיבה החמולתית- משפחה היא לא רק זוג וילדים- היא מערכת של דורות- ילדים הורים סבים דודים.... שכולם אחראים אחד לשני ועוזרים אחד לשני

זה נכון ביחס של הילדים למבוגרים- לטפל, לדאוג, להייחס, לכבד, לא להזניח חלילה...

זה נכון גם ביחס של ההורים\הסבים לילדים\נכדים- לעזור, לתדלק, לאפשר, לתת אשפרויות שנצברות רק בטווח חיים רחב יותר שלצעירים אין ולהוריהם יש (שזה גם בתחום של חכמת חיים- וגם בתחום של צבירת נכסים...)

(אגב- בנושא הפיליפינית או טיפול בהורים- אני לא מסכימה לגמרי.... יש מצבים שהדבר היותר מכבד ונכון לעשות זה בדיוק להביא מטפל חיצוני, ולא שהילד יעמוד במצבים מביכים וקשים רגשית שההורה שלו נהיה נזקק וחלש כמו תינוק... זה קושי עצום! לראות את ההורים שלך ככה... ובעיני יותר מכבד דווקא כן להביא מטפל שידאג לצדדי החולשה והקושי של ההורים- והילדים ידאגו לצדדי הכבוד והאהבה להורים... מה גם שלילדים באמת יש ילדים משלהם- שגם להם צריך לדאוג ולהתייחס...

קיצר זה מורכב. ונושא לדיון אחר- אם בא לך נפתח שירשור אחר)

כמו שנאמר בספר "אבא עשיר אבא עני"

האבא העני אומר- אין לי כסף בגלל שיש לי אתכם, ילדים

האבא העשיר אומר- יש לי אתכם, ילדים, ולכן אני חייב שיהיה לי כסף

ואני אחזור לנושא השירשור כי הוא כל כך חשוב בעיני

שנות פוריות של אישה צעירה הם בני חלוף! הם לא ישארו לעולם!

את השנתיים שבהם אישה יכלה להביא ילד באושר- היא לא תוכל לקנות בגיל40 בכסף שהיא תצבור לה עצמאית  ....

זו חשיבה כלכלית נכונה.

יהיה מעניין לנסות לעשות שירשור דומה פה בערוץ- לראות שכל הדוסים אותו דבר בעצם

לא חושבת שילדה שמקבלת מההורים סכום לשכר דירה- תרגיש שזה בא וטומאטי או משום מקום

לא ילדה מחונכת- על כל פנים...

כל מי שאני מכירה- שקיבלו עזרה מההורים- מכירים להם המון תודה על זה, באמת אל מובן להם מאליו, והם מנצלים כמה שיותר את הזמן שעוזרים להם- כדי לעבוד\ ללמוד מקצוע כמה שיותר- כדי לחתור לעצמאות כלכלית...

ושוב- השאלה הבסיסית היא חישוב רווח מול הפסד

אני רואה את זה כ- רווח של שנות פוריות מנוצלות , מול הפסד מסויים של לקבל עזרה מההורים (כלומר להפסיד עצמאות, להרוויח מבנה משפחתי כללי מאוזן לאורך דורות)

(לגבי לקלח-

עייני עוד- כל אמא מתחילה שלא יודעת לקלח תינוק...

גם קשיש הוא עדין- צריך ביטחון וידיעה איך לטפל

גם הסיטואציה של אדם אחר בעירום- צריך ללמוד את הגישה הנכונה לזה...

(גם- בהלכה יש עניין של לשמור צניעות מההורים במיוחד.) )

(וזה מעניין מה שאת אומרת! פתח לי מחשבות חדשות...)

ב""ה

נכון-פעם לא נעזרו כל כך.אבל ההוצאות אסטרונומיות היום, לא היו פעם כך. אין מה לעשות. ולסבתות וסבים זה הזכות של קשר עם הילדים..

כואב אך כך זה.

פעם התחתנו בחצר בית הכנסת בשישי בצהרים,בשבת בערב  אכלו את הסעודה עם מנין,ריקודים ונגמר הסיפר. כנ"ל ברית,בר מצווה (מקסימום באולם של מקסים..)

היום רק הילקוט לכיתה א עולה כמו 10 מנות של פעם..

צריך אמונה בהשם

כמו שהוא נותן ילד- הוא נותן את הפרנסה שלו

ילדים זה מתנה גדולה

(ובלי ילדים זה אומללות.... גם אם זה כביכול מבחירה... רק נחנקים: שיגמרו הלימודים האלו כבר! אני רוצה ילד! , זה יכול להעלות דווקא את אחוז סיכוי הנשירה מלימודים של אשתך- וויתור כזה ענק לא שווה לה... )

(מה גם שהשנים האלו שעברות- זה שנות הפוריות של אשתך- שהולכות לבלי שוב!, קריירה אפשר לעשות גם בגיל 40- ילדים כבר לא ממש.... )

(מה גם שכשרוצים- ילדים לא באים בדיוק בהזמנה...)

עיצוב של עצמאות כלכלית ביחד עם תמיכה מההורים

זה דבר רגיש - אבל אפשרי

מסדרים מראש מה הורים עוזרים בקבוע (שכר דירה למשל) -זה סכום קבוע, שעובד מבנק לבנק בהוראת קבע- בלי שמישהוא יצטרך כל חודש להזכיר לומר לטפל- לעשות מזה נושא

עבודות סטודנטים- תוכלו לממן את (לפחות רוב ה-) עובר ושב שלכם  ולא יחטטו לכם מה קניתם ומה לא ולמה...

אני או את?

זה רק ההורים שלי שעובדים בלי הפסקה בעבודות מכובדות ומכניסות

חוסכים כל שקל שאפשר

נותנים לילדיהם כמה שאפשר

ובכז לא מסוגלים לעזור לילדיהם ב"עיצוב עצמאותם הכלכלית"?

במשפחה של שמונה ילדים, נראה לך נורמלי או הגיוני שאני אסכם עם ההורים שלי כמה הם מפרישים בשבילי כל חודש (ועם דרישות של הוראת קבע, כדי שחלילה לא אצטרך להטריד אותם בסוף כל חודש) כדי שאני אסתובב עם תחושה של "פשוט מדהים, יש כסף בשפע"??

איפה אתם חיים אנשים??

בעזהי"ת.

אני מכירה משפחות עם יותר מ8 ילדים, שההורים עוזרים המון לילדים בתחילת הדרך.

ויש דרך לעשות דברים.

מה שבטוח הוא- שלא באים להורים בדרישות ועם הוראות קבע.

מה שהם נותנים- מעולה! מה שלא- מתמודדים...

וההורים לא חייבים לתת מהשוטף (זה באמת קשה). בשביל זה יש חסכונות...

והרבה יותר חשוב לעזור לילדים בהתחלה מאשר לעשות אירוע מפואר. אחרי הכל, מה שבאמת חשוב זה השגרה, ולא האירוע-החד-פעמי הזה..

וזה לא מתקבל על הדעת שזו ההמלצה שלה..

בכא אני בטוחה שהורים שעוזרים המון בתחילת הדרך אלו הורים שבעצמם קיבלו\מקבלים עזרה מהוריהם

או שהם חוצניקים שבאו לארץ עם חסכונות מכובדים

או שיש להם מקצוע ותפקיד מאוד מתקדם 

או שהם נכנסים למינוס כל חודש..

ואני חוששת שאצל רוב המשפחות האופ' האחרונה היא התופסת

בעזהי"ת.

אפשר לבצע את זה ע"י הוראת קבע, אבל בצורה נחמדת [היתה שנה שהוריי היקרים שילמו על הוצאות השכ"ל שלי, אז פשוט ההוראת קבע מהמכללה היתה על החשבון שלהם. הרבה יותר נוח.].

פשוט לא לבוא בדרישות, זה הכל.

ויש משהו נחמד בלעשות הוראת קבע, זה חוסך את ה"אבא אפשר צ'ק לשכר דירה?" כל חודש...

או שיש להורים שם מודעות כלכלית גבוהה, ולא מוציאים שקל שלא נצרך.

וחיים ברמת חיים לא גבוהה במיוחד.

אפשר להגיע למצבים כאלה. ראיתי את זה במו עיני.

הורים שמשלמים שכ"ל לשבעת ילדיהם

מי באולפנות (בסביבות 1200) לחודש

ומי בישיבות (לא יודעת כמה אבל לא מעט)

מי בביס' ומי במכללות\אוניברסיטאות (1200)

מעבר לכך, גם להם יש הוצאות אוכל (ל8 ילדים..)משכנתא, ביגוד(8 ילדים..)

מיסים (זה לא יאמן עד שרואים את התלוש משכורת- מה ההבדל בין הברוטו לנטו..), פלאפונים ושאר תווספות שקיימות בכל בית(!)

בחופשות מעולם לא ישנו בצימר\בית מלון

לא אוכלים בשר כל יום

אין אייפונים או מכשירים שעלותם אלפי שקלים

לא קונים בגדי מותגים

ואני יכולה להמשיך..

ובכל זאת מתמודדים בכל חודש כדי לא להכנס למינוס

אז- על  עזרה לילדים נשואים אין על מה לדבר

בעזהי"ת.

יש מי שיכול- מעולה.

יש מי שלא יכול- לא נורא.

אני ראיתי מקרים כאלה, את ראית מקרים אחרים.

קורה.

כשמישהי כותבת שבאורח פלא ממש יש לה הכל ולא חסר כסף כאשר היא מתודלקת מהצד

כתגובה למישהו שחושש מחוסר (ולכן רוצה למנוע הריון) ושואף להגיע לעצמאות כלכלית.

שתלמדי הבנת הנקרא למען השם!!!

באמת

וגם תלמדי לא להכניס למקלדת של אחרים מילים שהם לא אמרו...

רחלקה!

מודה לך מקרב לב

חסכת לי עצבים...

השם יברך אותך שבאמת "באורח פלא ממש יש לה הכל ולא חסר כסף"

שאי אפשר אבל אי אפשר להסתדר בלי עזרת ההורים,בושה לדעתי שזוג צעיר לא יכול להסתדר כלכלית גם אם חוסכים מאוד.

אנחנו מעיקרון לא נעזרים בהורים, בעיקר לאור העובדה ש"בעל המאה הוא בעל הדעה".

אצלנו ההורים עוזרים לפעמים אבל לא בכסף.

למשל בתחילת הקיץ חמותי קנתה לי בגדים לילדים.

אבל נכון, ברגע שההורים נותנים כסף הם גם יכוונו אותך "תקנה את זה אל תקנה את זה". "למה קנית ככה?"

לא מומלץ...

הם לא יכולים לעזור בסכומים כאלה.

שני ההורים שלי עובדים במשרה מלאה ומפרנסים עצמם בכבוד +, אבל יש לי עוד 3 אחים קטנים בבית וגם להם מגיע...

ההורים עוזרים במה שהם יכולים, בייביסיטר, קונים "מתנות" לילדים (בגדים, משחקים וככה אני לא צריכה לקנות) אבל לא נותנים 1500 ש"ח בחודש. זה תפיסה מעוותת.

תעבדו. תפרנסו. תחסכו.

בהצלחה!

אני ממש לא מבינה אותך.

אני עובדת. מרוויחה את הכסף ביושר. 

ההורים שלי נותנים לי 1500 בחודש/

אם הם יכולים - אז למה לא?

זה לא שאנחנו יושבים רגל על רגל ונוזל עליי כסף, ממש לא!

אני עובדת [וקשה!!] אז אל תגידי תפיסה מעוותת או לא..

כי את ה*****  שאני מרוויחה זה ביושר, ממני. 

אז

שקט.

אני באמת שמחה שההורים שלך יכולים לתת לך.

שיהיה לבריאות,

ואני מאחלת להם שיהיה להם עוד הרבה, לתת לך, ולאחים שלך, ולתרום וכד'.

באמת.

אבל -

כשאת באה ואומרת שאתם יוצאים לקולנוע, ולמסעדות פעמיים בשבוע (!!!!!!!!!!!) - זה המון. המון פעמים, וגם המון כסף.

ולכן,

זה קצת מפתיע שאת אומרת שההורים משלמים לכם שכ"ד.

אם אני הייתי עוזרת למישהו עם משהו, הייתי מצפה שלפחות עם הכסף שלו הוא יעשה משהו שיניב אח"כ תשואה כלשהי.

ואם עוזרים לכם ב1500 ש"ח לחודש, אתם לא שוחים בכסף.

זה לא אומר שיש לכם כסף בשפע.

התמונה שציירת כאן נראית אחרת לגמרי..

אני מאחלת לך כל טוב שבעולם. שתזכי להמשיך לקבל מההורים, ולהנות מהחיים. אבל בשאלות כאלה - תעני בצורה נכונה ואמיתית, ומתקבלת על הדעת (לדוגמא: אנחנו מקבלים מההורים שכ"ד, אבל אני עובדת ב2 עבודות, וככה אנחנו מסתדרים, ואפילו מסתדרים בטוב.)

דבר שאני זוכרת עד היום.

כזוג צעיר אנחנו (הוריי) עבדנו קשה. ילדנו ילדים ועבדנו קשה ולא הרווחנו טוב וניסינו לחסוך כמה שיכולנו.

לא היה הרבה כסף, היו ב"ה הרבה ילדים (יש לי 8 אחים בלי עין הרע) והיה הרבה על מה להוציא ומעט ממה להכניס.

גם בנינו את עצמינו מבחינת מקצוע והיינו זקוקים להרבה כסף אז, כשהיינו צעירים.

בין כל הלידות והעבודות גם רצינו לרכוש דירה, מן הסתם. בקיצור, היה לא פשוט.

עכשיו, משבגרנו ורוב הילדים פרחו מן הקן- אנחנו כבר עם מקצוע מכובד וותק של הרבה שנים, מרוויחים יפה מאוד ועובדים הרבה כדי להרוויח את זה, ואנחנו לא צריכים כל כך הרבה כסף ליומיום הזה! אז אנחנו מעוניינים לעזור במה שאפשר לכם- הצעירים.

זה אבסורד שדווקא כשצעירים וזקוקים כל כך לכסף-ליומיום ולדירה ולילדים- אין אותו, וכשמבוגרים וכבר פחות זקוקים לו- פתאום יש אותו בשפע...

אני מאחלת לכולם שבאמת כך זה יהיה- שיהיה כסף מתישהו כשמבוגרים בשביל לעזור לילדים.

אישית, אני לא אוהבת לקחת מהוריי כסף ליומיום. מדי פעם הם מציעים ואני מסרבת בנימוס. מסכימה עם אדמין- "בעל המאה הוא בעל הדעה", וגם רוצה עצמאות כלכלית. זה חשוב לי. עובדת לפרנסתי ב"ה ומרויחה את לחמי ולא רוצה שהוריי יממנו לי שכ"ד או כל דבר אחר ביומיום.

אבל כשאקנה דירה- הוריי כבר אמרו לי- איעזר בהם בע"ה. כי זו הוצאה רצינית וזה לא משהו שוטף שאני תלויה בהם ברמת היומיום.

מקוה ומאחלת לכולנו יכולת כלכלית בריאה. שנעבוד בשביל הכסף שלנו ונפרנס את עצמינו ברמת היומיום, ונדע שכשצריך אפשר לפנות להורים ולבקש עזרה.

זו בעיני ראייה כלכלית בריאה.

לגבי השאלה הראשונית-

כשהיינו בשנים הראשונות והייתי סטודנטית עם ילד+הריון עבדתי בנוסף. זה היה קשה אבל בהחלט אפשרי. והפלוס הגדול היה שקיבלנו המון הנחות במעונות ובעוד דברים בגלל היותי סטודנטית.

הייתי ממליצה להתחתן, ללמוד, ולשאול רב מה לעשות עם המניעה.

ובאופן אישי אני חושבת שהייתי מונעת אולי בחצי שנה-שנה הראשונה, מנסה לראות איך מסתדרים ואיך. ואחר כך מפסיקה את המניעה ומתפללת הרבה. גם שיהיה הריון, ובקלות, וגם שיגיע הכסף לממן אותו.

בהצלחה!

יש מי שחוששים מכך מאוד ויש מי שלא. עצם העלאת השאלה מראה שאתם שייכחם לקבוצה השניה.

במצבכם ודאי שהייתי דוחה העניין בשנתיים כדי לא ליצור לחץ על חיי הנישואין, ובעזרת השם יתברך התשוקה לכך תבוא לבד.

אגב ילד ראשון אינו מהווה כשלעצמו מועקה כלכלית גדולה אא"כ אחד ההורים מתקפחת פרנסתו בשל הטיפול. ממון נדרש יותר כאשר הילד נדרש למסגרות חינוכיות. כמה כבר אוכל ילד?

מעבר למחויבות שלך ושלך כלפי בן הזוג, הנישואין גם מהוים התקדמות במעמדכם האישי . דבר זה נוגע ,בין השאר, למידת הרצינותצ והאחריות שעליכם לגלות בתכנון וניהול חייכם .
הבאת ילד לעולם לצד כל האושר והסיפוק האדירים המלוים אותה צופנת בחובה גם מחויבויות כלכליות לא מבוטלות .
שום דבר חמור לא יקרה אם למשל תדחו את לידת הילד הראשון בשנתיים - שלוש .

בהצלחה .

אז דבר ראשון - תשמח מאוד.

המצב טוב. מצאת מישהי שמתאימה לך! ב"ה.

אם היא לקראת סיום התואר, מצבכם נפלא. תתארסו, יעברו עוד כמה חודשים, תתחתנו, ואז ממש מעט זמן אח"כ - היא תגמור את הלימודים.

לגבי הילדים - 

אני בעד לראות קודם כל את המצב הנפשי. אני באופן אישי, בחודשיים הראשונים של הנישואין לא יכולתי לחשוב על הריון!

עוד לא הכרתי מספיק את בעלי, והרגשתי שאני צריכה עוד קצת זמן להתאפס על עצמי, אפילו בקטע הפרקטי - של ניהול הבית.

ברגע שהיא תגמור ללמוד ותצא לעבוד, זה כבר פחות בעיה.

מסתדרים כלכלית טוב עם משכורת אחת (זוג, אני מתכוונת), ולאט לאט תראו ותרגישו, ותתיעצו עם רב (שיאפס אתכם גם על המצב..) מתי מתאים לכם, מתי תוכלו לגדל אותו עם הכי הרבה שמחה, בריאות ואושר.

אתם במצב טוב! צריך לזכור את זה...

(הכותבת היא אשת אברך, סטודנטית שמתחילה שנה ב' באוניברסיטה, אמא לתינוק בן שנה, וב"ה מסתדרים. בלי עזרה מההורים בחיי היומיום, משלמים שכ"ל לאוניברסיטה..איך מסתדרים? אני עבדתי עד לפני חודשים ספורים, בעלי חסך לפני החתונה, וגם המתנות מהחתונה עזרו עד מאוד)

כתוב שילד שמגיע לעולם הוא מגיע עם השפע שהוא צריך לקבל..גם אם נגזר על ההורים לחיות בעוני והילד הזה צריך לחיות בעושר- הם יחיו בעושר ורק בזכות הילד הזה!!

שתבין שילד שמגיע לעולם מביא איתו המון ברכה!!! והורים עוזרים או לא עוזרים יכול להיות שיהיה לכם קשה כלכלית עד שיגיע ילד והכל יתהפך לטוב...

חוצמיזה שכל ילד שמגיע לעולם כתוב שהוא מוריד איתו את כל מה שהוא צאיך לקבל אז אל תתדאג לה' יש הרבה והוא מסוגל להכל!!

ואגב שהתחתנתי גם אני אמרתי שאני לא רוצה ישר להכנס להריון (לא חשבתי בכלל לקחת מניעה אבל קיויתי שלא הכנס מייד אלה אחרי שנה שנתיים) ומה שקרה זה שבאמת לא נכנסתי כלכך מהר והצטערתי על זה מאד...

אז לפני החתונה לא כלכך רוצים אבל בדרך כלל החשק מגיע שלכל החברות הבטן יוצאת....

בסופו של דבר תעשו מה שטוב לכם ואל תוותרו על דעת תורה

בהצלחה!

ב"ה

אהבה-ראשונית, חמה ובוסרית, מסוגלת לחפות גם על תנאים  פחות של לוקסוס.

לנו בשבוע  הראשון לא היה חשמל, ומילאנו את הבית בנרות.שכנה שנכנסה כל כך ריחמה עלינון,ואני לא הבנתי על מה היא מדברת.

את הגל המתוק של האהבה הראשונית-לא כדאי לדחות. הוא נועד לחפות דוקא על הקשיים אותם אתה מעלה.

אחר כך זה קשה יותר.

כנ"ל עם הבאת ילדים.. (הגל המתוק של האהבה הראשונית מוציאה ממך יותר בפחות כסף..)

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.