בסה"כ אתם אלו שתחיו יחד ולא המשפחות...אין ספק שהמשפחה משפיעה אבל אני מאמינה שכל אחד מכם לקח דברים מסוימים מההורים שלו ודברים אחרים שם בצד וזו נראה לי הדרך הכי טובה להגיע לזוגיות.

המנטליות שונה וזה ברור אבל האהבה שביניכם והיכולת להכיל את השני גם כשהוא שונה זה הכי חשוב

גם במשפחתי יש לא מעט גזענות, או במילה היותר נכונה: עדתיות.

גם אנחנו אשכנזים מאיפה שלא תביטי, ואני מקבלת התראות מכל עבר: אוי לך אם הוא  ספרדי, ואבוי-אבוי לך- תימני (במחילה מכל התימנים שבקהל!)

אמנם אני לא יוצאת כרגע עם תימני, אבל אני בהחלט לא מתכוונת לציית לקשקושים האלה, ולא אפסול הצעה על רקע עדתי. כן כן- קישקושים!

אני לא מאמינה בגרוש שיש היום משמעות לעדות. משפחתי לא עלתה שילשום מאוסטריה, והבחורצ'יק שלך לא עלה שבוע שעבר מתימן. אנחנו כבר 60 + שנה בכור היתוך, ומלבד שינויים בהלכות שבת בנוגע לפלטה, קטניות בפסח ונוסח תפילה- אין הבדלים. זה סתם התפסות לסטיגמות וחפירה בשוני. כולנו יהודים וחבל שאנחנו נמנעים מלהנשא בין העדות (המנעות מנישואים- צריך להיות ביננו לבין הגויים! חלילה וחס שזה יקרה בין עדות ביהדות!). האדם הוא יצור מסתגל, ואת תתרגלי לנוסח התפילה ול-ח' הגרונית של משפחתו.

במידה ואני אוהב מישהו תימני, ויהיה לי טוב איתו ונרצה לבנות יחד את ביתנו- אני בטוחה שמשפחתי תקבל אותו.

כך גם משפחתך. ברגע שתכריזו שזה זה, ויראו שטוב לכם ביחד ואין טעם לנסות ולהפריד, אני מקווה שהם יקבלו אתכם. במיוחד כשאת אומרת שהוא מה שחיפשת. חלילה לך מלהפרד בגלל עדתו!

אולי אם תבהירי שאת לא מוכנה לשמוע יותר הערות בקשר לעדתו, מכל וכל, יקבלו את העובדה.

כך אני סוברת.

אני שמחה שיש מישי שמבינה אותי אז אני יגיד לך עוד משו, זה גם עניין חיצוני אצל המשפחה. כאילו ב"ה אני באה ממשפחה מאוד יפה (וקצת שוויצרית בתחום) כולם בהירים, עיניים כחול-ירוק גבוהים וכו' כולל הגיסים הגיסות ופשוט מדברים על זה ומתייחסים לזה המון ואני לא רוצה שהוא ירגיש נחות לידם!!! כי כן, יחסית אליהם הוא לא נראה משו.... עכשיו לי זה ממש לא איכפת אבל אני מתה מפחד מזה כי טאקט זה לא הצד החזק אצלנו. אני מפחדת שזה לעשות לו עוול שכל החיים יתייחסו אליו בתור ה"סוג ד' "... כאילו באלי לפעמים להתחתן איתו ושלא יהיה קשר למשפחה!! או שאולי פשוט עדיף בשביל שנינו לפרק תחבילה....

על איזה שטויות אנשים חושבים!

אסור להתחתן מתוך פרנציפ (אמרה לי חברה חכמה פעם...) אבל זה ממש עושה חשק, במקרה שלך.

אני מבינה מאוד את החשש שלך מצד חוסר הטאקט של המשפחה. זה מלחיץ ממש.

מה דעתך אולי לדבר על כך עם הבחור? תשתפי אותו בענין, תגידי לו על הצדדים "האפלים" האלה שבמשפחה שלך. על  היהירות האשכנזית הזאת, על החשש שלך שהם עלולים לפלוט לידו משהו ולהביך אותו. כך לפחות הוא יהיה מוכן ואולי יקבל את זה בשעשוע, במידה ויקרה משהו [תלוי גם איך תציגי את הענין].

בנוסף, אני אוהבת להאמין, שגם אם מתחתנים "על אפם וחמתם" של המשפחה, כשהם מבינים שזה זה, שאתם מתחתנים, ואתם אוהבים ובעז"ה תקימו בית לתפארת העם והארץ- הם יניחו לכם, יקבלו אתכם באהבה והכל יבוא על מקומו בשלום, בעז"ה!

ולגבי המראה ה-לא הוליוודי שלו: תני לי להרגיע אותך ש"מנישואי תערובת" (ה' ישמור, שום תערובת ושום שטויות) כאלה, יוצאים הילדים הכי יפים  בסוף כולם עוד יקנאו בכם.

העלת לי חיוך.... הלוואי שאת צודקת אבל לפעמים פשוט עולה בי המחשבה אם זה לא סתם להשתגע... אולי עדיף פשוט ללכת בדרך המשפחה... ולהיות כמו כולם. 

את מבינה מה את מדברת?

לוותר על ה-אחד שמצאת, בגלל... וסליחה על המילה המזלזלת- קשקושים כאה?!

אני מבינה אותך מאוד, זה דורש אומץ ועוז לעמוד מול כולם ולדבוק באהבה שלך, באדם איתו את רוצה להקים בית... ורק מפני שסבתא שלו נולדה בתימן, ושורשייך מגרמניה? ראבאק... איפה נתקענו? עמישראל ירד מהפסים!

תראי, אני לא ממש עומדת במקום שלך, אבל תרשי לי להציע לך "דמיון מודרך" קטן: דמייני אותך איתו, אחרי החתונה. אוהבים עד השמים, רוצים לחיות עד 120 יחד... נראה לך שהעדה תהיה אישו כבר? צבע העור שפיע על שלום הבית?

ותדמייני אתכם בסעודת שבת משפחתית מורחבת, נכון, פה ושם יזרקו לכם בדיחה עדתית. יאללללה, חפיף. צוחקים וזורמים הלאה. לבריאות להם, אם זה מה שעושה להם טוב...

האם את רואה בעיני רוחך שיסכסכו חלילה, שאחרי שכרתתם ברית נישואין- ינסו להרוס לכם אותה בתככים, חלילה?

לא?

מצוין!

אז חברה, אזרי עוז, תעמדי מול הדעות הקדומות הכ"כ מצערות האלה, ותעשי מה שנראה לך נכון, מה שמרגיש לך נכון.

הוא אדם טוב? מכבד אותך? את רואה אותו מזדקן לצידך? האבא של הילדים שלך?

את רואה אותך מתבלת לו דגים חריפים?  סתם, קיצור - נשמע שטוב לך איתו.

בשרי לנו בשורוטובות!

אולי תסבירי להם שבטאקט הוא מכניס את כל המשפוחה לכיס הקטן..

ואם הוא תימני אמיתי, את באמת יכולה לספר לו על תגובות משפחתך ללא חשש, ישנה איזו גאווה תימנית כזו, שהם בטוחים שהם הכי טובים, (רק לא להוליווד, כן? בעצם, יש שם הרבה - יותר תימנים...) כך שבטח הוא יקח את זה בכיף, הוא מרגיש מספיק טוב עם עצמו כדי לא להפגע. אני גם מכיר כמה משפחות כאלה, ובאמת הילדים קוקטייל יפה.

וסתם אגב, אם תימנים דומים במנטליות למישהו זה כבר לייקים... הניקיון, סדר, הקפדה, שמרנות, עקשנות.

שיהיה בהצלחה. למרות שההחלטה לא פשוטה.

נשמע כמו טבלת הגזע של העם הגרמני במיטבו.......

ארים כחולי עינים וזהובי שער........רק מלומר את זה, זה עושה לי רע...

כמה עצוב שהקורבנות מאמצים את גישת הרוצחים....

תזכירי להם, שמן הסתם הבחור דומה יותר במראהו, לאבותינו, מאשר הם במראם...

סליחה על החריפות, אבל, בעיני זאת פשוט משפחה קטנונית עם מידות מושחתות וסולם ערכים הפוך...

יש משמעות אחת למראה של הבחור, וזאת המשמעות בעייניך, הנאה הוא בעייניך? (נאה, אך  השער איננו זהוב... נעלב הבחור והבחורה הלכה לה... לאה גולדברג שם שם,)

אם את חושבת ברצינות על הבחור שאיתו את נפגשת, את חייבת להסיר מליבך ומחשבותייך, את כל 'אימרות השפר' של משפחתך 'החכמה'.. ולהתייחס נטו לאדם שמולו את עומדת.

אם אכן נאה בעייניך, עלייך להציב למשפחתך אולטימטום חד משמעיף או שנינו יחד, או אף אחד מאיתנו.

זאת אומרת, אי מי שיפגע בארוסי/בעלי על אודות מראהו/עדתו, מכריז בכך הכרזת ברוגז איתי ואיתו גם יחד.

זה ארוסי/בעלי ולא אתן לאיש לפגוע בו.

אני בטוחה שאם הם יראו את רצינותך בעניין, פתאום הם גם יגלו את האוצר שבשם 'טאקט' יקרא...

סליחה על תגובתי החריפה.

אני מכירה בכך שלפעמים יש הבדלים בין עדתיים, ומסכימה שאם קיימים הבדלים מאד משמעותיים אז זה שיקול שיש לקחת בחשבון. אבל הבדלי מראה???  זה נשמע לי גזענות מהסוג הגרוע ביותר, כמו שכתבתי לעיל...

וגם אצלנו יש גילויי גזענות כאלה ואחרים, אבל עם יד על הלב, לא ברמה הזאת.

שגם לאמא שלו היה מאוד חשוב הצבע. והוא גם היה לו בראש שהוא מתחתן רק עם מרוקאית יפה ולבנה עד שנפגשנו . מהרגע שהוא ראה אותי  בפעם הראשונה הוא ידע שזהו הוא מצא את אישתו וזהו בהתחלה אמא שלו הרימה גבה אח"כ שתיים והיום היא הכי אוהבת את הנכדים המעורבבים האלה הם הנכדים הכי מהממים שלה... וכן ברגע שהיא ידעה שהבן שלה מאוהב נואשות היא התחילה לקבל ולהבין והיום אנחנו בקשרים טובים ויש לנו את הילדים הכי יפים...בע"ה

אני ובעלי מגיעים לכאורה ממשפחות שיא הדומות- אשכנזים, דת"לים, אותו איזור מגורים, אחיות שלנו לומדות ביחד וכו'

ועדיין יש ביננו פערים מנטליים.

למה? כי כל משפחה שונה. ולכל משפחה יש את האופי שלה ואת הסגנון שלה ואת הצבע שלה לסמן פרווה

ועוד לא נגעתי בנקודה הכי הזויה- אני בת והוא בן (אל תשאלו איך זה קרה..) ופה יש פערים הזויים.. 

אז מה?

ברגע שיש תקשורת, ורצון להבין ולבוא לקראת השני ויש נכונת לדבר פתוח ולמצוא פתרונות לכל דבר- אז אפשר לגשר על (כמעט) כל פער. 

תשקיעי בקשר שלך, אם יש התאמה ואהבה ורצון- אז אין שום צורך להתייחס לעדה.

במיוחד שהיום בכלל הכל מעורבב וכבר אין לכל אחד את העדה שלו באמת..

אני תימניה ובעלי אשכנזי..

ובעלי מגיע ממשפחה יקית גם..

לנו זה לא משנה בכלל!! אנחנו לא בגולה..המנטליות של כולנו היא כבר ישראלית ואם הייתה למשפחה שלנו בעיה (וב"ה לא הזיז להם..) אז בעיה שלהם!!!!

אני מאמינה שאם אתם מסתדרים ומשדרים על אותו גל זה לא אמור להפריע..

יש הרבה דברים שונים שמגיעים איתם שלא קשורים לעדות שהם לפעמים הקשים יותר..כמו למשל סגנון חיים בדברים הקטנים של היום יום..

אני מאחלת להורים שלך שבע"ה יזכו לפקוח את העיניים ולפתוח את הלב..אנחנו בארץ ישראל!!הוא יהודי וזה מה שחשוב!!

(מנסיון..)

שתימנים הרבה הרבה יותר דומים לאשכנזים, ובפרט ליקים,

מלספרדים.

הם פשוט אשכנזים כהים..

לא בדיוק  העלית לי חיוך ענקי

שמעתי שהרב וולבה (שהיה ייקה ) אמר שתימנים הם יקים שירדו להשתזף בתימן.

מי שמכיר יודע שיש תימנים מאיזורים שונים בתימן ויש בתוך עצמם הבדלי מנטליות. יש כאלה שבאים מערים מסויימות שהמנטאליות שלהם ממש דומה לייקים כמו שהזכירו כאן הרבה.

ומעניין שהרבה חושבים ככה.

אם את מרגישה שאין פער מנטלי ביניכם (בעיקר על רקע עדתי), אז זה לא דבר שיצוץ פתאום, במיוחד ששניכם נולדתם בארץ, לפחות אני מתארת לעצמי שזה ככה.

פערים היו ותמיד יהיו בין שני אנשים, בוודאי כשמדובר בגבר ואישה.

ככה ה' ברא אותנו.

הבדלי עדות, ככל שהדורות שנולדים בארץ רחוקים מהסבא והסבתא שעלו מחו"ל ככה הפערים הולכים ומצטמצים עד כמעט נעלמים.

גילוי נאות- אני באה מבית שבו

אבא נולד בארץ למשפחה שעלתה מצפון אפריקה (המשפחה עלתה זמן קצר לפני שנולד ויש לו אחים שנולדו עוד בחו"ל)

ואמא נולדה בארץ בת לניצלוי שואה

נשואה לתימני שנולד בארץ ושני הוריו נולדו בתימן ועלו לארץ כשהיו ילדים

הילדים שלנו הם הכי קיבוץ גלויות שיש וכל מי שרואה אותם מתפעל מהעיניים שלהם- חומות וגדולות מאוד עם מבט עמוק וסקרן, כך שצבע עיניים זה לא הדבר היחיד שמתפעלים מהם.

אני רואה בהרבה דברים שחמותי דומה לאמא שלי- האשכנזיה, הרבה יותר מאבא שלי- הספרדי.

בסדר ונקיון, בנוסח התפילה.

מעולם לא הרגשתי שמבחינה מנטלית- עדתית בעלי גדל בסביבה שונה משלי והבית של חמי וחמותי הוא ישראלי לכל דבר. הדבר היחיד ששונה זו המסורת בתפילה ושיש הלכות קצת שונות למשל- אצל התימנים אין בישול אחר בישול גם בנוזל בשבת ולכן מותר להם לשים אוכל עם רוטב על הפלטה בשבת, זה דבר לא מהותי בכלל.

ההבדלים כ"כ לא משמעותיים שבגללם את צריכה לוותר עליו.

אם יש דברים שמפריעים לך ספציפית ואת מרגישה שלא תוכלי להסתדר איתם זה משהו אחר.

אם זה רק כי המשפחה טוענת שיש הבדלים, אז תתעלמי ותלכי אחרי הלב שלך.

ואם את חוששת מהחוסר טאקט של המשפחה- יש הרבה אנשים חסרי טאקט, לא רק בהקשר הזה. אם שניכם תהיו מודעים לזה ותחליטו ביחד מראש איך מגיבים לאמירות חסרות טאקט בהקשר של המראה התימני הלא רגיל אצלם אז כל העוקץ של האמריות האלה יצא ובשלב מסוים אולי זה יפסק.

בהצלחה רבה

עם כל הכבוד למשפחה שלו ושלך, אין שום זכות להפריע בהקמת בית חדש בישראל.

את לא חושבת ככה?

ואם את חושבת שאולי עדיף לוותר, אולי עדיף באמת. כנראה שזה לא זה.

משהו אמיתי וטוב - הלחמי עליו.

ללא קשר גזע, צבע. 

חבל שאם יקרה משהו בניגוד לליבך - תבכי על זה אחר כך, כל ימי חייך. 

[אה, וחוץ זה,

אני תימניה שנשואה לצרפתי.

ומושלם.

כ"כ מושלם.]

אני ב"ה אשכנזיה שנשואה לספרדי. לפני באירוסין דיברה איתה קרובת משפחה ושאלה אותי אם לא מפריע לי השוני במנטליות. התשובה שלי הייתה חד משמעית, לעולם לא אמצה אדם אחר עם מנטליות זהה לשלי. לכל משפחה יש את ההתנהלות שלה וההנהגות שלה. היום ב"ה אני רואה שיחד רקמנו וממשיכים לרקום "מנטליות" חדשה ששיכת רק למשפחה שלנו.  בהצלחה!

בס"ד

מכירה כמה זוגות בהם בן הזוג הנבחר לא היה אהוד על המשפחה, והרבה פעמים בסופו של דבר בפרספקטיבה של שנים, הוא הפך להיות החתן\הכלה הכי אהובים.

כמו שאמרו לך לפניי אם לך הוא מתאים, ותהיי מאושרת איתו, גם המשפחה תלמד להעריך ולאהוב את מי שעושה את ביתם מאושרת.

כמובן שיהיה עלייך ללמד אותןם שעל בעלך היקר לך מאד לא צוחקים, ורצוי עוד לפני שהוא בעלך, שיהיה ברור שאת לא מוכנה לשמוע עקיצות לא על המראה ולא על העדה, ובאופן כללי דיבור מזלזל בו.

 בהצלחה רבה!

אני ספרדי ואשתי אשכנזיה.

בסביבה שלנו (בסביבת בית הוריי) אשכנזים נחשבים 'קרים' ולכן המשפחה שלי קיבלה את זה בהתחלה לא משהו (לא קיצוני כמו אצלך אבל גם לא בצורה רגילה)

אחרי כ-3 שנות נישאוין אני יכול להגיד לך שזה לא קיים יותר - הם פשוט הבינו שזאת הייתה סתם סטיגמה

כל עניין המנטליות זה שטויות, אחרי הכל אם אתם באותו 'ראש' מבחינה דתית וכו'

אין סיבה שזה לא ילך לא משנה מה המוצא שלך\שלו

בכל מקרה, אני לא חושב שזה ישנה במשהו אם תגידי לאבא שלך דבר כזה או אחר

הוא ימשיך לעמוד על שלו עד שהוא יראה בפועל שזה שטויות

ונהנית מכל דקה...

אני מבינה מאוד מה קורה במשפחה שלך, גם אצלינו בהתחלה זה היה כך.

יש לי שני אחים גדולים ממני שהתחתנו עם אשכנזיות והכל היה בסדר, ואז אני באתי והבאתי תימני הביתה...

ההורים לא מכירים מספיק את המנטאליות, מפחדים בגלל סטיגמות של קמצנות, עקשנות, כל מני דברים נוספים שיש בהם סטיגמה. וגם בגלל שזה פשוט שונה ולא מוכר.

ושונה ולא מוכר זה בדרך כלל מאיים ומפחיד.

להורים שלי היה קשה עם זה, אך אני התעקשתי. אהבתי אותו ואת המפשחה שלו, נקשרתי אליהם בקלות ולא היתה לי בעיה עם ההבדלים במנטאליות בכלל.

התחתנו בחתונה שהיה בה עירוב של כל המינים- שירים ישראלים, תימנים, אשכנזים... היה מעניין.

אני נשואה 8 שנים.

ונהנית מהעניין מאוד. אני לא מרגישה שהבדלי המנטאליות משפיעים.

המשפחה קיבלה אותי נהדר והיום, לאחר שנים, אני רואה כמה הם אוהבים אותו, וכמה מקבלים.

אחריי התחתנו עוד 4 אחים עם כל מני (אשכנזים, ספרדים... כולם!)

וההורים שלי פקחו עיניים לראות שאמנם יש שוני אבל כולנו יהודים, ומה שחשוב באמת זה שהחתן יהיה אדם טוב, שיהיה טוב לבת שלהם.

השוני בין העדות לא באמת משפיע.

[מה שכן- אני רוצה לומר לך. יש דברים שצריך להתרגל אליהם- כמו בכל זוגיות נורמלית.

להכיר משפחה חדשה ולהיכנס אליה (גם משפחות אשכנזיות מצריכות היכרות ועבודה כזאת),

להתרגל לשוני ביניכם (בכל זוגיות זה ככה)

לאהוב את מה ששונה ולהכיר בזה שאתם שונים,

וגם להתרגל לכך שיש הבדלים אמיתיים שתצטרכי לוותר עליהם. למשל- הילדים יקראו בתורה בהגייה תימנית. יש כאלה שזה מאוד מפריע להם.

או שמנהגים שונים פתאום משתנים לבלי היכר.

זה יכול להיות מוזר.

אם את באה בראש פתוח- זה נפלא.

בנוסף- הילדים יוצאים יפים.... (זה פלוס אדיר בשילוב הזה..) ]

תהנו.

ואם את רוצה עוד שאלות- את מוזמנת! (מקווה להיות זמינה)

אני אשכנזי הנשוי למרוקאית באושר ברוך השם .

ברצוני לחדד דבר קטן שלדעתי הוא בעל חשיבות גדולה בנושא . 

לא נכון לומר שאין הבדלים בין העדות כי יש הבדלים ואפילו מינורים (והם תמיד יצוצו בעיתות משבר )

ההיפך הוא הנכון ,צריך להיות מודע שישנם הבדלים ולקבל אותם מראש ולא להיות מופתעים .

בכל נישואים גם באותה עדה ישנם הפתעות בחיים. לא נכון להיתלות בעובדה ששנינו מאותה עדה וממילא אני יודעת איך

בעלי יגיב בכל סיטואציה .

לדעתי זהו המתכון לחיים באושר 

לדעתי, אין קשר בין הדברים.. אם אתם אוהבים אחד את השני ומרגישים שזה זה .. תעשו את זה ! בת'כלס אתם אלו שחיים יחד .. וההורים יתרגלו לעניין.. שילוב נדייר מניסיון

אני לא ידעתי מזה תמני עד שהתחתנתי....

ממש לא כולם כאלה אבל הרבה כן!!!

המנטליות כלכך שונה!!!!!!!!!!!!! הוא התחיל לדבר איתי על תפקידים שלי בבית וכל מיני דברים שמי בכלל חשב שקיימים בדורות שלנו!!!!!!!!!!! כל עזרה שרציתי הוא אמר-זה תפקיד שלך! הוא החליט לבד החלטות ולא נתן לי שום מקום (והוא לא בנאדם אגרסיבי או משו..הוא עדין!) הוא לא הרים עלי את הקול או יד חס ושלום אבל אני יודעת שזה רק בזכות עבודה שעשה על עצמו....והוא לא הזכיר את זה בפגישות שלנו....הוא חשב שהוא מתחתן עם "ספרדיה כשרה" ואני לא הכרתי תדברים האלה!!

אבא שלי תמיד עזר לאמא שלי בהכלל! אפילו הוא קבוע מבשל לשבתות..ובעלי הזדעדע מעצם המחשבה... אבא שלו פשוט ישב רגל על רגל ורק התעצבן אם לא הביאו לא בדיווווק את מה שביקש!

היום בעלי ממש לא תימני ממוצע... הוא הבין שזו לא דרכה של תורה ואם הוא אוהב את אישתו הדרך הנכונה היא לעזור לתמוך לא להתנהג כרודן ולא להרגיש שהוא מעליי.. הוא התחבר לרב שמדריך אותו והיום הוא עושה הכל בבית ובשמחה! והוא מקסים! הלוואי על כולן... אבל בהתחלה מאד סבלתי איתו!

אז יש מציאות כזאת שלא יגידו לי שזה מהדורות הקודמים...

פחות נפוץ לתימנים שלא גרים במקומות של תימנים...

14 וחצי שנים.

( אוף זה כאלה שטויות!)

ובכלל, כה מצער לשמוע וגם מן המגיבים. כולנו בני השי"ת ויש להבין כי אבחנה בין יהודי ליהודי מכל סיבה שהיא ורקע עדתי בכלל זה אינה פחות מאשר חילול קודש ממש.

את עצתי לא קיימתי עצמי וכיום אני מודע עד כמה חשוב הדבר: שוחחו בכנות ובפתיחות על כל מה שעשוי להטריד אח"כ. ניהול משק הבית ילדים חינוך רמה דתית קשר עם ההורים.... לא הכל תגיעו להסכמות שוות אבל לפחות תדעו מהן הציפיות והיכן מחלוקות אפשריות בעניינים מהותיים.

בשורות טובות! 

תמיד יהיו הבדלים בין משפחות שונות. לא משנה אם הן מעדות שונות או לא.

אני ובעלי באים ממש' אשכנזיות והיו כלכך הרבה הבדלים. והיינו צריכים לבנות את ביתנו

ביחד מההתחלה וזה מה שנקרא לבנות בית חדש בעמ"י.

היחס של המשפחה לבן הזוג יכולה להיות בעייתית- אבל בשביל זה יש אותך. כשתראי לכולם

שזו הבחירה שלך ואת שלמה איתה הם יאלצו להתמודד עם העניין... ואגב את יכולה לקרוא פה שרשורים

קודמים על עינייני חמותות וכדו'

אישית אני לא מבינה מה הבעיה עם עדות שונות כל אדם הוא אדם בפני עצמו. בעניין עזרה בבית שהזכירו פה-

מכירה אשכנזים שלא נוקפים אצבע בבית וספרדים ותימנים שעושים יותר מנשותיהם...

בהצלחה

הגיס המרוקאי עוזר לאשתו בכל והגיס האשכנזי רדום וקמ מאוחר כל יום.. והם עוד לעגו לפני כן לאחות שהתחתנה עם המרוקאי..

אין כללים,  לפעמים יש הבדלים שמדביקים אותם בכוח לעדתיות וסטיגמות.. והאמת היא שתמיד יש הבדלים בין משפחות

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏

@אמא טובה---דיה! 

מוזמנת לפרטי @אהבת חינם1 

על קרית מנחם

להבנתי קהילה יותר פתוחה נהר המור (עדיין דוסים)

יש שם גם קיבוץ עירוני משהו כזה

חמודים

מחירי שכירות הגיוניים לזוג צעיר (ביחס לירושלים)

יש דוסים, יש גם פחות

יודעת שהצעירים מפוזרים ברחבי השכונה

יכולה לפרט במסר

פתחתי פצלש כדי למנוע אוטינג

שלחתי מסר

תודה רבה