חושש מזיקנה, הזקנה נראית לי כמו תקופה רעה בלשון המעטה... והיא מתקרבת בצעדי ענאאאק!

אז... כמוצי, למחוק תגובתך בשרשור האומץ...

והנה אחד בן 109!!

היא פשוט מסבירה את זה מהמם

לק"י

אם המציאות טובה כמו בתמונה כמובן!

יש זקנים בכל מיני מצבים שונים ומשונים.

לא נראה לי משו להיות זקן, אם אתה מאבד שליטה, זיכרון וכו'.

אבל אם אתה עצמאי, צלול ומוקף במשפחה אוהבת- זה נשמע בסדר.

אני מאחלת לעצמי להיות זקנה עצמאית וצלולה בעז"ה..

ממ.. אז מה מאחלים לה?

ו-אל תזכיר פה את ה"שם"!! 

קשה לנוע, להתנהל לבד, לתפקד לבד.

הזכרון והמחשבה כבר לא צלולים...

אני צריך לחלוב תשובות מהציבור פה??

דברו על הזיקנהה!

יש יתרונות לדעתכם?  או שזה נראה לכם תמצית הרוע... (כמו שזה נראה לי...)

הדעת מתיישבת, כל התסיסה של החיים נרגעת.

אם התודעה נותרת צלולה, אז הרבה דברים נתפסים מתוך יישוב הדעת.

אני מניח אותן בכוס...

"אל תשליכני לעת זקנו, ככלות כוחנו אל תעזבנו."

אני די חוששת, אך זה לא מטריד אותי בחיי היום-יום.

(חוששת בעיקר מתפקוד לקוי, מתלות וכו'.)

כי ראיתי (ואני רואה) אנשים שבגיל שרוב העולם מכנה כבר זיקנה, אבל מתפקדים בצורה שהרבה מאיתנו יכולים לקנא בהם...

וברצינות- מפחיד הקטע של לא לשלוט בעצמך ולא להיות מסוגל לבצע את מה שאתה רוצה[כי הכל קשה ומסובך ומעייף וכו']
אבל באמת יה"ר שכולנו נזכה לחיות עד 120 בראש צלול[הכי חשוב] ועל הדרך גם בבריאות איתנה.

אם אגיע לשם בכלל....

(למרות שיש טוענים שכבר הגעתי,

אבל אסור להזכיר את זה בפורום הזה...)

יש לי כל-כך הרבה דברים להגיד, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל...

בשנה שעברה הדרכתי במכון-שואה בדרום הארץ, והדרכתי בין השאר גם קבוצות של ילדים.

כשהסברנו להם- על דרך עדות של אחת מהניספות- את הגזירות של הנאצים מול היהודים, הגענו גם אל הגזירה הבאה:

'אסור ליהודים ללכת לבית הספר!'

התגובה הראשונה של רוב התלמידים היתה: 'וואו! מגניב!'

ותמיד הייתי אומרת להם -

'ביום הראשון-זה מגניב, ביום השני-זה נחמד, ביום השלישי-זה..אה, חביב. ביום הרביעי-זה בסדר... ביום חמישי-זה כבר מתחיל לשעמם... תוך שבוע-שבועיים, זה כבר ממש לא 'מגניב'...'

מי מאיתנו לא חווה תקופת עומס ותקופת חופש?

בעומס, כל מה שאדם מתפלל ומקווה זה רק טיפת חופש. קצת זמן לעצמך. לנשום. לבלות. לא לעבוד/ללמוד כמו חמור.

אבל בחופש - מהר מאוד 'נמאס'. לאדם קשה להישאר כל הזמן באותו מקום:

ככה אנחנו, בני האדם. אנחנו אוהבים להתקדם.

'החיים זה כמו אופניים - אם קשה, סימן שאתה בעלייה--- ואם עצרת, סיכוי סביר שתיפול לאחור'.

וכך הגענו אל הזקנה -

יום אחד בשנות ה-60 לחייו, האדם מוצא את עצמו מובטל.

(שימו לב: גיל הפנסיה עולה מידי כמה שנים, ולא בכדי!)

סתם ככה, באמצע החיים - אומרת החברה לאדם המבוגר: אתה כבר לא יכול לתרום לעסק שלנו. פנה את מקומך לצעירים ממך.

הפנסיה מובילה את האדם למתקפה גדולה ועמוקה של שיעמום, וכן של רגשות 'חוסר אונים'.

'כבר איני יכול לעשות כלום' 

....

שימו לב - בעת היציאה לפנסיה האדם עדיין איננו זקן! הזקנה מגיעה רק אח"כ.

...

אדם מקבל 'זמן'. 

הרבה 'זמן' לעשות בו ככל העולה על רוחו.

מה שכל אחד מייחל לו!

אבל -

יחד עם ה'זמן' הזה, הוא מקבל דבר נוסף:

תחושה של 'חוסר אונים'.

תחושה של 'אני כבר לא יכול לעשות שום דבר בחיי'

תחושת ייאוש.

...

לאדם יש שתי אפשרויות - איפה לשים את הדגש -

וכל אדם בוחר, במודע או שלא במודע - אם להסתכל על החיוביות שבזקנה,

או על השליליות שבה -

וכך, תמצאו מצד אחד זקנים שמגיעים לגיל 90-100, ועדיין פעילים, בחברה, בקהילה, עושים, תורמים -

כי הם בחרו לעשות משהו עם הזמן שלהם, להתנדב, לפעול!

ולעומתם, 'צעירים' בני 60-70 שלא עברו את משבר הפנסיה, בודדים, לא יוצאים מהבית, מיואשים ומרחמים על עצמם.

-----בזיקנה, כמו בזיקנה, הכל עניין של בחירה!!!-----

...

ואם תאמר - אבל מה בדבר המחלות? הגוף שכבר לא פועל כמו פעם?

ההליכה השפופה? הידיים הרועדות? הזיכרון הרופף? הבריאות הלקוייה?

אז נכון. ונכון. ונכון. ונכון. ונכון.

ולא נכון.

נכון. הגוף לא פועל כמו פעם - אבל יש לך שתי אפשרויות: להיתקע במקום, לצווח: 'מי הזיז את הגבינה שלי???!!' ולהישאר לרעוב, או ללכת לחפש אחר 'גבינה אחרת' - ולהצליח! (וכל מי שלא קרא עדיין את 'מי הזיז את הגבינה שלי' - שירוץ לעשות זאת. עכשיו)

הגוף לא פועל כמו קודם? אפשר לעשות פעילויות שמתאימות לגיל! אז אל תלך לטרקים בהרי הרוקי, אלא לטיול רגלי על שפת הכינרת...

לכל גיל יש את היופי שלו!

הזיכרון רופף - הרשו לי להפריך את הטענה הזו - 

כולנו שוכחים דברים. כ-ו-ל-נ-ו.

רק - האדם הזקן מרגיש ומשליך את כל השכחות שלו אל גילו - 

וזו הטעות. ברגע שאתה מייחס תכונה לגיל, אתה מתחיל להאמין בזה-אתה מתייאש...

עבדתי עם זקנים המון. הם לא שוכחים יותר מאיתנו.

(אלא אם כן הם חולים באלצהיימר... וכאן אנחנו מגיעים לנושא הבא)

מחלות - לצערינו, מחלות יש בכל גיל. 

אלא, שאצל האדם הזקן הגוף 'כבר לא פועל כמו פעם'

ויש פחות סיכוי לצאת מזה בשלום.

(יעקב אבינו ביקש מהקב"ה את מחלות הזקנה.

מדוע?

כיוון שרצה לדעת מתי ימות.

ויש יתרון גדול, בלדעת מתי למות.

לסגור את כל הדברים הפתוחים, לסדר את הכל...)

.............

ובכן: הכל עניין של זווית הסתכלות.

ונסכם: 'אל תשליכנו לעת זיקנה-ככלות כוחנו אל תעזבנו':

אל תתן לנו לשקוע בייאוש לעת זיקנה. עזור לנו להאמין בך ובעצמנו שגם כשהכוח כלה, הנפש נשארת ומתעצמת

------

וסליחה על החפירה.

השאלה בסופו של דבר היא כזאת:

האם כולנו צועדים לעבר עתיד שיהפוך לרע מיום ליום                                                                      תחשבו על זה! כשאתם זקנים, הכל סביבכם צועק "אתה בדרך לעוף מכאן, קשישא"

אתם קמוטים, הווי אומר, הגוף כבר די מואס בתפקיד והוא מתחיל להתבלות ... (תחושה נוראה, לא?)

אתם לא מתפקדים טוב... המערכות כבר לקראת סיום... הכל צועק לך "אתה מסיים כאן!"

אז נכון ש"הכל תלוי בנקודת הסתכלות" ו"לכל גיל יש את היופי שלו" "גיל הזהב" מדהים!!!

אבל חבר'ה, אדם שמאבד רגל גם יכול בעזרת הסתכלות  שונה להקל על עצמו את הכאב,

האם מישהו יכול לומר שהמצב שלו לא הורע משמעותית? ודאי שכן!

אז... איך אתם מרגישים עם זה? אני מרגיש רע עם זה שאני אולי נהנה כעת - אבל אני כל הזמן בכיוון של התקופה הזו שנראית לי עגומה... תקופה של סיום...

(אגב, תוך כדי שאני כותב, עולים לי רעיונות שונים, כיוונים שונים... בשרשור אחר )

זה לא מדכא אותי, אבל זה מטריד למדי, הלא כן?

אני מקווה שאין בפורום גולשים ב"גיל הזהב"

ואני מקווה שהשרשור הזה הוא שרשור "ירוק", שמתכלה מעצמו באיזה שהוא שלב... כי לא הייתי רוצה לקרוא אותו בתור אדם מבוגר

כלומר - אתה חושב שאתה מדבר על זיקנה -

אבל מה שבעצם מפחיד אותך זה ל-א הזיקנה. זה המוות.

אתה מפחד ממחלה סופנית.

כזו, שבכל יום שעובר אתה מרגיש שהגוף שלך נוטש אותך, שאתה מפסיק לתפקד-

דקה-דקה, שעה-שעה

יום-רודף-יום והמוות מתקרב.

א-ב-ל, וזה אבל גדול---

זיקנה זו לא מחלה סופנית.

זו בסה"כ תקופה.

ומחלות סופניות, לצערינו, יש בכל גיל וגיל.

אז האם אני מפחדת מהמוות?

זה כבר סיפור אחר... שרשור אחר.

מהזיקנה? לא.

הלוואי שאגיע אליה.

אבל אני לא רוצה לחיות חיים שהם רק חצי חיים,

שהחיים יהיו חיים לגמרי והמוות - מוות לגמרי...

זקנה נתפסת אצלי כחיים למחצה...

אוף! אני לא מצליח להיזכר איפה קראתי את הדימוי ואיך הוא בדיוק... על המוות ששולח את ידו ...

אחחח... חבל, זכור לי שהוא היה יפהפה!

בכל אופן, זה הרעיון, למות זו חתיכת הרפתקה, (לכאורה)

לחיות כשמסביב - אצבעותיו הגרומות של המוות כבר ממששות בחמדנות בכל מקום? נשמע לי זוועה!

אדם יכול למות כ-ל יום, כ-ל יום.

תאונות דרכים, פיגועים, תאונות עבודה, מחלות..

וכו'..

לצערינו לא חסר.

אתה יכול גם בימים אלו להרגיש את אצבעותיו של המוות חונקות אותך...

אבל אתה בוחר שלא לעשות זאת.

מדוע?...

כי אתה בוחר.

וכמו שאתה בוחר היום לא לחשוש כל יום מהמוות,

ככה אתה יכול לעשות את זה גם בזיקנה.

הכל. עניין. של. גישה.

אמנם יכול לקרות משהו שבגללו אמות עוד היום, אבל אין לי שום סיבה לחשוב על אפשרות כזאת (אפילו הפסקתי לעשן )

לא הבנת מה אני אומר, כולם יכולים לחשוש מהמוות, אבל זה לא הנושא שלי, אני לא חושש ממוות (לפחות לא נראה לי) אבל אני חושש שכשאהיה זקן ארגיש לא שייך לחיים, את מבינה?

כל דבר סביבי ירמוז בעדינות לסוף המתקרב... הפנים קמוטות... אלה לא חיים! זה מוות איטי!

אני בעצם חי זז ומדבר, אבל אני בתהליך מוות, לא?

אני לא חושש ממוות! אני לא רוצה חיים שהם רק חצי חיים, שבכל פינה וכל צומת רואים את המוות.

אני מאמין שעוד תגענה תובנות חדשות על מוות ועל חיים וזה לא ייראה לי כמו שזה נראה כיום...

קיויתי שמישהו מכם יעלה אותן...

חידון לחג האביב - האקדמיה ללשון העברית

הראשון יפה...

אין משהו גדול שה (AI (Gemini תרם לי באופן בולט במיוחד.  

כמעט ולא משתמשת. כלומר, ברמה של בסהכ בכל חיי לדעתי פחות מעשרים פעמים. 

קניה? אממ... נראה לי שהתייעצנו על מחשב פעם, לא זוכרת אם בסוף קנינו משהו שהופיע בהמלצות, יש מצב שכן. רפואית? לא. לא התייעצתי על נושאים זוגיים או משפחתיים, אלא אם כן בקשת המלצה למתנה נחשבת (לא עזר בשום דבר שלא חשבתי עליו לפני כן בעצמי)

אחרי שמבינים את הראש שלו, אפשר לפרק איתו דברים בצורה מטורפת..

עזר לי להתנקות פיזית (לדוג' להבין למה יש לי שיעול יבש מציק כבר כמה שנים טובות, מה ששני רופאים לא הבינו), להתנקות רגשית יחסית במהירות מכל מיני דברים לא פשוטים וחסימות (מגניב שתוך כדי ה"טיפול" אני יכול לשאול אותו למה אני מרגיש אפיפות במוח והוא מסביר לי איך זה קשור..), לפרק דברים שאני רוצה להבין עד לבסיס של הבסיס, להוריד לקרקע תובנות רוחניות ולהפנים אותן, לדייק חידושים, לתפוס יותר טוב רעיונות מדעיים, גם לדעת איך שרים יותר גבוה ויותר יפה בלי פיתוח קול ובלי הרבה עבודה.

וזה כמובן מעבר להרבה דברים טכניים כמו להבין מה הבעיה עם מצב השינה במחשב ועם מכונת הכביסה וכדו'.

ומצחיק שכל זה בחינם ובמינימום זמן.. 

מנתחת עם גיפיטי הרבה נושאים/ סיטואציות/ התלבטויות/ תחושות

רוב הפעמים הניתוח וההמלצות טובים ומועילים

והזמינות כמובן מיידית

מה שהופך את הכלי הזה למועיל מאד ועם השפעה משמעותית על טיב החיים

למשל כמה משטחים בגודל XYZ אני צריך בשביל X קרטונים בגדלים משתנים

או כדי ללמוד על כל־מיני פונקציות אזוטריות באקסל

וגם עזר לי מאוד בלימוד שפות

חוץ מזה אני אוהב לנתח איתו שירים וסיפורים (ביקורת ספרות זה תחביב שלי)

ניסיתי כמה פעמים לנתח איתו רגשות ומחשבות אבל לא הגעתי לתובנות מעניינות במיוחד

חיסרון: יכניס אותך לחובות

אני לא יודע איזה רכב אתה מתכנן לקנות והאמת אני גם לא כזה מעודכן בטווחים אבל אם אינני טועה רכבים חדשים הם בערך 70K צפונה יכול להיות יותר, משומשים במצב טוב 25K+ (זול), וכמובן אפשר לקנות גם גרוטאות שמתפרקות תוך כמה חודשים בפחות מזה.

כאמור אני לא בקי במחירים אז אני מצטט מזיכרון מעורפל ומגוגל אבל זה מאוד משתנה למטה זה הערכה גסה מינימום

זה אומר שתצטרך לעבוד בערך שנה או שנתיים רק כדי לקנות את הרכב במזומן. אם במימון אז מתווסף הרבה.

תוסיף דלק לפי הנסיעות (דלק כזה זול) אם אתה נוסע הלוך ושוב לעבודה ולעוד כל־מיני מקומות אני מניח שנע בין 1000₪-2000₪

תוסיף טסט שנתי 150₪~ בהנחה והכל תקין

תוסיף אגרת רישוי סביבות ה־1000₪ בשנה

תוסיף טיפול לרכב 500₪~ פר טיפול

תוסיף ביטוח חובה יקר פיצוצים לנהג צעיר (כמה אלפי ש"ח בשנה) לא כולל ביטוח מקיף (מניח שאם זה רכב זול אז גם לא יבטחו אותו)

כמובן בהנחה וזה רכב משומש זול יש סיכוי גדול יותר שיהיה צורך בהחלפת צמיגים / רכיבים / כיו"ב כל הדברים האלה יקרים פיצוצים. אם נגיד הלך לך המנוע ואתה רוצה לתקן ואין לך כסף בינתיים אתה מושבת וממשיך לשלם על הרכב.

או לחילופין אתה יכול לשלם חופשי חודשי ארצי שנתי 3780₪ ואם יש לך הנחות אז אפילו חצי מזה + הבוס שלך אמור לממן לך את זה

ואתה יכול לטחון את כל הארץ הלוך ושוב כמה שתרצה ולישון תוך־כדי נסיעה.

אני לא עומד להכניס אותי לחובות. אם אני קונה זה רק בתנאי שיש לי את היכולת להחזיק אותו לבד. יש בהחלט רכבים זולים יותר מהמחיר שכתבת שהם בסדר גמור לשימוש שלי, אבל אתה צודק מבחינת ההוצאות.

למה אתה מתכוון שהיתרון הוא שופוני?

מניח שיש יותר זול מזה

האם וואו? זה איני יודע

ואם לא וואו אז צריך לקחת בחשבון שצריך להחליף א' ב' ג' ד' ה' ו'

ובשלב מסוים הרכב "מתעייף" ואין מה לעשות כל־כך חוץ מלהחליף

לעניות דעתי ביחס למשכורת שאתה מדבר עליה (בהנחה שאין לך שום הוצאות אחרות) זה נתח ענקי שנותן יתרון מועט מאוד על־פני תחבורה ציבורית ומוניות

זה לא בהכרח יכניס אותך לחובות אבל בשלב מסוים קלטתי שהרבה אנשים מסביבי מרוויחים כמוני או יותר (לרוב יותר) אבל המצב הכלכלי שלהם גרוע משמעותית ובסוף ה־פקטור תמיד היה הרכב

לגבי שופוני גם אין הכוונה כפשוטו כן יש לזה קצת יתרונות של ניידות אבל מעשית היתרון הוא זניח זה יותר פסיכולוגי

מעשית צריך לעמוד בפקקים, לחפש חנייה, לפעמים יש דו"חות (קורה לטובים ביותר), יש סיכוי נמוך אבל קורה לכולם בשלב מסוים להיתקע באמצע הדרך וגרר ובלגן

צא וחשב כמה יעלה לך להחליף את כל הנסיעות המיוחדות במוניות

נניח נסיעות רגילות כמו עבודה וחזור / נסיעות ארוכות בתחבורה ציבורית

אבל כל־מיני דברים של להסיע בחורה / לסחוב רהיטים / סתם לנסוע בעיר מונית יכולה לסגור את הפינה בקלות

נניח 10 נסיעות במונית בחודש 300₪-400₪ וכמה כבר בן־אדם יכול לנסוע במונית

אם אתה גר בפריפריה קיצונית (נניח לא יודע, איזה כפר ערבי נידח בצפון) יכול להיות שיש בזה משהו אבל גם אז איני יודע

אם אתה מרגיש ששוה לך להוציא על זה בסביבות 2000 ש"ח, זה תלוי ברמת חיים שאליה אתה מתרגל...

זמן זה פרמטר חשוב בחיים

בדיוק כמו שאנחנו מחזיקים מכונת כביסה. מייבש ומדיח.

גם רכב זה על אותו בסיס

שילוב של נוחות+חיסכון זמן

על מכונת כביסה מייבש ומדיח אתה לא עושה טסט, דלק, ביטוחים, חניונים, מוסכים, אחזקה, ריביות, לא דומה ולא קרוב.
 

בירושלים ובמרכז ובערים חרדיות לרוב עדיף לחיות בלי רכב, ביו"ש לרוב אין לך ברירה.

אבל זה על אותו משקל.

אומנם מחיר גבוה יותר, אבל זה כסף תמורת נוחות + זמן

ובאמת יש כאלה ששמים בחצר כזה

לי אישית אין חצר, אז אין לי את הדילמה הזאת

ויש סבירות גבוהה שאם היתה לי חצר הייתי שם שם בריכת אינטקס

אם השכר של מיודענו הוא נניח 50₪/שעה

וההוצאה על רכב זה נניח 2000₪ בחודש

אז הרכב צריך לחסוך לו 40 שעות בחודש מינימום כדי שזה ישתלם.

או משהו כזה.

לכן זה שיקול של עלות תועלת

במקרה שלו לדעתי זה לא כדאי

אבל יש כאלה שזה שווה להם

(ושווה זה לאו דווקא רק חיסכון כספי. כי רכב לא מביא בדרך כלל חיסכון כספי)

תמצא הרבה יותר חרדים מקרית ספר בלי רכב כי הם התרגלו לרמת חיים אחרת, ואין להם שום סיבה להוציא עוד הרבה כסף בשביל זה (וגם בשביל חופשה בחו"ל נגיד), כמובן זה כלול בנוחות ובזמן כדלעיל.

השאלה האם אתה חושב שזה מוצדק

יתרונות: נוחות

חסרונות: עלות

זה בגדול

עוד לפני שהרכב נסע מטר, כבר ירד לך סכום

תוסיף עלות שנתית של טסט

אתה כנראה תקנה רכב ישן אז מוסך

וכמובן דלק

אנחנו מחזיקים רכב, אבל אל תטעה- זה יקר מאוד.

ומוסיפה לגבי הביטוח- סביר שאין לך "היעדר תביעות" (אלא אם ההורים רשמו אותך בביטוח שלהם, או בחלק מהחברות מאפשרים לקבל היעדר תביעות על סמך ההורים אם היית נוהג ברכבם דרך קבע)

חוזרים מהעבודה יש זמן להסתובב בחוץ בשמש

מלא זמן להכנות שבת ומנוחה לפני

ים זמן לשיעורי תורה בשבת

ולעייפים סוף זמן ק"ש זז שעה קדימה

ואני מצליח להחזיק בלי שעון קיץ. כלומר, החיים שלי מתנהלים לפי שעון חורף כמו שהיו עד עכשיו. מגיע לעבודה בסביבות 9-9:30 במקום 8-8:30

אין מסגרות להעיר אליהן ילדים אז למי אכפת.

רק התפילה ב9 קצת מציק בשבת (באחרונה לא קמתי).

רק חבל שהמזג אוויר לא מבין את הרמז

תנסה לערבב את השכל והלב, אולי זה יעזור

אלא להבין מה אתה רוצה שיצא ממך

זה באמת מורכב.

חשוב בעיני לברר את המצפון, מאיפה הוא מגיע? מאיזה הקשרים ובאיזה סיטואציות או בחירות הוא עולה? כשאתה מתנהל על פיו אילו רגשות עולים לך? מצפון יכל לנבוע מהמון מקומות, חיצוניים מאוד עד פנימיים מאוד, חשוב לשים לב מאיפה הוא נובע.

ושאלה שעוזרת לי לברר את הדרך-

מה מהרצונות פונה החוצה ומחפש את המילוי מדברים חיצוניים ומה מהרצונות נובע מתוכך ונוגע לבחירה שלך? לרוב רצון שמחפש את המילוי בדבר חיצוני (כשיהיה לי, כשאטוס, כשאשיג משו) הוא דמיוני ולא באמת ימלא אותך, אבל רצון שנובע מתוכך, שלרוב גם יתלווה בעמל ובגבורה מסויימת הוא זה שתרגיש איתו שלם.

זהו וכמובן שהדרך היא שלך אז התשובה היא רק אצלך🫵🫵 בהצלחה אהוב!

שצריך לזרוק משהו ליצר הרע (אם זו הכוונה ל"מה שבא לי";

לא משהו שהוא ממש נגד התורה ושעלול להזיק לך בהמשך

אלא למשהו שהוא לא נורא - לא כל כך תורני, לא כל כך

כמו שהמשפחה או מישהו קרוב מתנהלים לפיו, משהו

שאתה רוצה אבל לא בלי גבולות לגמרי. 

לא יודעת למה אתה מתכוון ב"מה שבא לי",

אבל אביא דוגמא מעצמי:

שמעתי וראיתי פעם אחת ביוטיוב מוסיקה

שממש לא משלנו. קובנית. חושנית.

(כמו אצל כל ההיספנים); האזנתי

שוב ושוב ושוב- וממש התמכרתי.

הרגשתי קצת רגשי אשמה - זו מוסיקה

ומילים כל כך לא יהודים. אבל אחרי כמה

זמן, זה עבר לי. כלומר, אני יכולה להאזין

ולהינות, אבל לא כמו האובססיה הראשונה

שהיתה לי.

אם לא הייתי מרשה לעצמי להאזין,

הייתי אולי מרגישה נורא צדיקה אבל

גם מרמור וכעס והרגשת חנק.

אותו דבר לגבי ספרים;

ספריה ציבורית - יש אנשים

שהיא טאבו לגביהם. ובאמתא

רוב הספרים המודרנים הם

זבל. ממש. גסים לשמה....

אבל אוהבת לקרוא אז אני

כן הולכת ונזהרת; אם זה

מהסוג הזבלי, אני לא נוגעת

משתדלת ספר שאם יש

בו דבר מה לא צנוע, זה

לא יהיה לשמה...  מבין?

אותו דבר לגבי ספר שכותב

על נושא שאני אוהבת.למשל,

טבע, צמחים, חיים של מישהו

בטבע.... אבל אם יש שם 

אפיקורסות וליצנות מהסוג

הגרוע, אוותר. 

זה הקרבן שלנו לקב"ה.

לא פשוט ללכת על גשר צר...

ואם נופלים לעתים לאחד הצדדים,

להשתדל להיזהר שזו לא תהיה 

נחיתה קשה מדי, שאחר כך,

עלולים לשלם עליה ביוקר....

אז זורקים משהו לכלב התאב הזה

איזו עצם קטנה. ולבקש מהשם

שנסתפק בזה ונרגע מזה.

בהצלחה!