חושש מזיקנה, הזקנה נראית לי כמו תקופה רעה בלשון המעטה... והיא מתקרבת בצעדי ענאאאק!

אז... כמוצי, למחוק תגובתך בשרשור האומץ...

והנה אחד בן 109!!

היא פשוט מסבירה את זה מהמם

לק"י

אם המציאות טובה כמו בתמונה כמובן!

יש זקנים בכל מיני מצבים שונים ומשונים.

לא נראה לי משו להיות זקן, אם אתה מאבד שליטה, זיכרון וכו'.

אבל אם אתה עצמאי, צלול ומוקף במשפחה אוהבת- זה נשמע בסדר.

אני מאחלת לעצמי להיות זקנה עצמאית וצלולה בעז"ה..

ממ.. אז מה מאחלים לה?

ו-אל תזכיר פה את ה"שם"!! 

קשה לנוע, להתנהל לבד, לתפקד לבד.

הזכרון והמחשבה כבר לא צלולים...

אני צריך לחלוב תשובות מהציבור פה??

דברו על הזיקנהה!

יש יתרונות לדעתכם?  או שזה נראה לכם תמצית הרוע... (כמו שזה נראה לי...)

הדעת מתיישבת, כל התסיסה של החיים נרגעת.

אם התודעה נותרת צלולה, אז הרבה דברים נתפסים מתוך יישוב הדעת.

אני מניח אותן בכוס...

"אל תשליכני לעת זקנו, ככלות כוחנו אל תעזבנו."

אני די חוששת, אך זה לא מטריד אותי בחיי היום-יום.

(חוששת בעיקר מתפקוד לקוי, מתלות וכו'.)

כי ראיתי (ואני רואה) אנשים שבגיל שרוב העולם מכנה כבר זיקנה, אבל מתפקדים בצורה שהרבה מאיתנו יכולים לקנא בהם...

וברצינות- מפחיד הקטע של לא לשלוט בעצמך ולא להיות מסוגל לבצע את מה שאתה רוצה[כי הכל קשה ומסובך ומעייף וכו']
אבל באמת יה"ר שכולנו נזכה לחיות עד 120 בראש צלול[הכי חשוב] ועל הדרך גם בבריאות איתנה.

אם אגיע לשם בכלל....

(למרות שיש טוענים שכבר הגעתי,

אבל אסור להזכיר את זה בפורום הזה...)

יש לי כל-כך הרבה דברים להגיד, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל...

בשנה שעברה הדרכתי במכון-שואה בדרום הארץ, והדרכתי בין השאר גם קבוצות של ילדים.

כשהסברנו להם- על דרך עדות של אחת מהניספות- את הגזירות של הנאצים מול היהודים, הגענו גם אל הגזירה הבאה:

'אסור ליהודים ללכת לבית הספר!'

התגובה הראשונה של רוב התלמידים היתה: 'וואו! מגניב!'

ותמיד הייתי אומרת להם -

'ביום הראשון-זה מגניב, ביום השני-זה נחמד, ביום השלישי-זה..אה, חביב. ביום הרביעי-זה בסדר... ביום חמישי-זה כבר מתחיל לשעמם... תוך שבוע-שבועיים, זה כבר ממש לא 'מגניב'...'

מי מאיתנו לא חווה תקופת עומס ותקופת חופש?

בעומס, כל מה שאדם מתפלל ומקווה זה רק טיפת חופש. קצת זמן לעצמך. לנשום. לבלות. לא לעבוד/ללמוד כמו חמור.

אבל בחופש - מהר מאוד 'נמאס'. לאדם קשה להישאר כל הזמן באותו מקום:

ככה אנחנו, בני האדם. אנחנו אוהבים להתקדם.

'החיים זה כמו אופניים - אם קשה, סימן שאתה בעלייה--- ואם עצרת, סיכוי סביר שתיפול לאחור'.

וכך הגענו אל הזקנה -

יום אחד בשנות ה-60 לחייו, האדם מוצא את עצמו מובטל.

(שימו לב: גיל הפנסיה עולה מידי כמה שנים, ולא בכדי!)

סתם ככה, באמצע החיים - אומרת החברה לאדם המבוגר: אתה כבר לא יכול לתרום לעסק שלנו. פנה את מקומך לצעירים ממך.

הפנסיה מובילה את האדם למתקפה גדולה ועמוקה של שיעמום, וכן של רגשות 'חוסר אונים'.

'כבר איני יכול לעשות כלום' 

....

שימו לב - בעת היציאה לפנסיה האדם עדיין איננו זקן! הזקנה מגיעה רק אח"כ.

...

אדם מקבל 'זמן'. 

הרבה 'זמן' לעשות בו ככל העולה על רוחו.

מה שכל אחד מייחל לו!

אבל -

יחד עם ה'זמן' הזה, הוא מקבל דבר נוסף:

תחושה של 'חוסר אונים'.

תחושה של 'אני כבר לא יכול לעשות שום דבר בחיי'

תחושת ייאוש.

...

לאדם יש שתי אפשרויות - איפה לשים את הדגש -

וכל אדם בוחר, במודע או שלא במודע - אם להסתכל על החיוביות שבזקנה,

או על השליליות שבה -

וכך, תמצאו מצד אחד זקנים שמגיעים לגיל 90-100, ועדיין פעילים, בחברה, בקהילה, עושים, תורמים -

כי הם בחרו לעשות משהו עם הזמן שלהם, להתנדב, לפעול!

ולעומתם, 'צעירים' בני 60-70 שלא עברו את משבר הפנסיה, בודדים, לא יוצאים מהבית, מיואשים ומרחמים על עצמם.

-----בזיקנה, כמו בזיקנה, הכל עניין של בחירה!!!-----

...

ואם תאמר - אבל מה בדבר המחלות? הגוף שכבר לא פועל כמו פעם?

ההליכה השפופה? הידיים הרועדות? הזיכרון הרופף? הבריאות הלקוייה?

אז נכון. ונכון. ונכון. ונכון. ונכון.

ולא נכון.

נכון. הגוף לא פועל כמו פעם - אבל יש לך שתי אפשרויות: להיתקע במקום, לצווח: 'מי הזיז את הגבינה שלי???!!' ולהישאר לרעוב, או ללכת לחפש אחר 'גבינה אחרת' - ולהצליח! (וכל מי שלא קרא עדיין את 'מי הזיז את הגבינה שלי' - שירוץ לעשות זאת. עכשיו)

הגוף לא פועל כמו קודם? אפשר לעשות פעילויות שמתאימות לגיל! אז אל תלך לטרקים בהרי הרוקי, אלא לטיול רגלי על שפת הכינרת...

לכל גיל יש את היופי שלו!

הזיכרון רופף - הרשו לי להפריך את הטענה הזו - 

כולנו שוכחים דברים. כ-ו-ל-נ-ו.

רק - האדם הזקן מרגיש ומשליך את כל השכחות שלו אל גילו - 

וזו הטעות. ברגע שאתה מייחס תכונה לגיל, אתה מתחיל להאמין בזה-אתה מתייאש...

עבדתי עם זקנים המון. הם לא שוכחים יותר מאיתנו.

(אלא אם כן הם חולים באלצהיימר... וכאן אנחנו מגיעים לנושא הבא)

מחלות - לצערינו, מחלות יש בכל גיל. 

אלא, שאצל האדם הזקן הגוף 'כבר לא פועל כמו פעם'

ויש פחות סיכוי לצאת מזה בשלום.

(יעקב אבינו ביקש מהקב"ה את מחלות הזקנה.

מדוע?

כיוון שרצה לדעת מתי ימות.

ויש יתרון גדול, בלדעת מתי למות.

לסגור את כל הדברים הפתוחים, לסדר את הכל...)

.............

ובכן: הכל עניין של זווית הסתכלות.

ונסכם: 'אל תשליכנו לעת זיקנה-ככלות כוחנו אל תעזבנו':

אל תתן לנו לשקוע בייאוש לעת זיקנה. עזור לנו להאמין בך ובעצמנו שגם כשהכוח כלה, הנפש נשארת ומתעצמת

------

וסליחה על החפירה.

השאלה בסופו של דבר היא כזאת:

האם כולנו צועדים לעבר עתיד שיהפוך לרע מיום ליום                                                                      תחשבו על זה! כשאתם זקנים, הכל סביבכם צועק "אתה בדרך לעוף מכאן, קשישא"

אתם קמוטים, הווי אומר, הגוף כבר די מואס בתפקיד והוא מתחיל להתבלות ... (תחושה נוראה, לא?)

אתם לא מתפקדים טוב... המערכות כבר לקראת סיום... הכל צועק לך "אתה מסיים כאן!"

אז נכון ש"הכל תלוי בנקודת הסתכלות" ו"לכל גיל יש את היופי שלו" "גיל הזהב" מדהים!!!

אבל חבר'ה, אדם שמאבד רגל גם יכול בעזרת הסתכלות  שונה להקל על עצמו את הכאב,

האם מישהו יכול לומר שהמצב שלו לא הורע משמעותית? ודאי שכן!

אז... איך אתם מרגישים עם זה? אני מרגיש רע עם זה שאני אולי נהנה כעת - אבל אני כל הזמן בכיוון של התקופה הזו שנראית לי עגומה... תקופה של סיום...

(אגב, תוך כדי שאני כותב, עולים לי רעיונות שונים, כיוונים שונים... בשרשור אחר )

זה לא מדכא אותי, אבל זה מטריד למדי, הלא כן?

אני מקווה שאין בפורום גולשים ב"גיל הזהב"

ואני מקווה שהשרשור הזה הוא שרשור "ירוק", שמתכלה מעצמו באיזה שהוא שלב... כי לא הייתי רוצה לקרוא אותו בתור אדם מבוגר

כלומר - אתה חושב שאתה מדבר על זיקנה -

אבל מה שבעצם מפחיד אותך זה ל-א הזיקנה. זה המוות.

אתה מפחד ממחלה סופנית.

כזו, שבכל יום שעובר אתה מרגיש שהגוף שלך נוטש אותך, שאתה מפסיק לתפקד-

דקה-דקה, שעה-שעה

יום-רודף-יום והמוות מתקרב.

א-ב-ל, וזה אבל גדול---

זיקנה זו לא מחלה סופנית.

זו בסה"כ תקופה.

ומחלות סופניות, לצערינו, יש בכל גיל וגיל.

אז האם אני מפחדת מהמוות?

זה כבר סיפור אחר... שרשור אחר.

מהזיקנה? לא.

הלוואי שאגיע אליה.

אבל אני לא רוצה לחיות חיים שהם רק חצי חיים,

שהחיים יהיו חיים לגמרי והמוות - מוות לגמרי...

זקנה נתפסת אצלי כחיים למחצה...

אוף! אני לא מצליח להיזכר איפה קראתי את הדימוי ואיך הוא בדיוק... על המוות ששולח את ידו ...

אחחח... חבל, זכור לי שהוא היה יפהפה!

בכל אופן, זה הרעיון, למות זו חתיכת הרפתקה, (לכאורה)

לחיות כשמסביב - אצבעותיו הגרומות של המוות כבר ממששות בחמדנות בכל מקום? נשמע לי זוועה!

אדם יכול למות כ-ל יום, כ-ל יום.

תאונות דרכים, פיגועים, תאונות עבודה, מחלות..

וכו'..

לצערינו לא חסר.

אתה יכול גם בימים אלו להרגיש את אצבעותיו של המוות חונקות אותך...

אבל אתה בוחר שלא לעשות זאת.

מדוע?...

כי אתה בוחר.

וכמו שאתה בוחר היום לא לחשוש כל יום מהמוות,

ככה אתה יכול לעשות את זה גם בזיקנה.

הכל. עניין. של. גישה.

אמנם יכול לקרות משהו שבגללו אמות עוד היום, אבל אין לי שום סיבה לחשוב על אפשרות כזאת (אפילו הפסקתי לעשן )

לא הבנת מה אני אומר, כולם יכולים לחשוש מהמוות, אבל זה לא הנושא שלי, אני לא חושש ממוות (לפחות לא נראה לי) אבל אני חושש שכשאהיה זקן ארגיש לא שייך לחיים, את מבינה?

כל דבר סביבי ירמוז בעדינות לסוף המתקרב... הפנים קמוטות... אלה לא חיים! זה מוות איטי!

אני בעצם חי זז ומדבר, אבל אני בתהליך מוות, לא?

אני לא חושש ממוות! אני לא רוצה חיים שהם רק חצי חיים, שבכל פינה וכל צומת רואים את המוות.

אני מאמין שעוד תגענה תובנות חדשות על מוות ועל חיים וזה לא ייראה לי כמו שזה נראה כיום...

קיויתי שמישהו מכם יעלה אותן...

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

יכול להיות שכעת אין לו קשר עם אף אחד מהישיבה התיכונית ולכן מיותר מבחינתו להזמין משם

כלומר בלי גטאות ומחנות השמדה?

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

ונועד להיות כזה.

אני לא מסוגל להיות בהם. הרעש הורג אותי.

אבל כשאני צריכה כמה דברים מכמה חנויות אז זה המקום המתאים. פשוט להיות ממוקדת, להגדיר מראש מה אני צריכה

נתתי את ההקבלה כי יש על הקניון פרק של חיות כיס אאלט. וזה אחד המאפיינים שהם מונים שם

אני מבין שלאנשים נוירו-טיפיקלים המקום הזה הוא מקום בילוי.

אצלנו באמת יש חנות לבעלי חיים, עם בעלי חיים מקסימים וזה משמח להיכנס לשם,

לדבר עם התוכונים , להנות מהארנבות הגמדיות הפרוותיות והרכות, מהאוגרים הסיביריים

הרצים כמטורפים על הגלגלת....

ואאלט זה "אם אני לא טועה".

התכוונתי לומר שבפודקאסט חיות כיס יש פרק על קניונים ועל המחשבה שעומדת מאחוריהם, אם אני לא טועה במה שאני זוכרת.

בני אדם לא כל כך שונים מזה כפי שלפעמים חושבים...

סביב life style, סטיילינג, אופנה, שופינג, טיפוח

מנשים מצפים יותר

ומכאן הקניון כמודל אופנה וסטייל וכמקום שבו "הופכים" אישה להיות "אישה לפי הציפיות" עם כל מה שפ.א כתב

אני מבין בין המילים שאת לא בדיוק מנסה להיצמד אליהן.

(גם אני לא, בצד הגברי של העניין).

מה יש באינטרנט שגורם לך לשרוף זמן ?

(אלא אם כן התכוונת אינסטגרם טיקטוק וכזה ואזיותר מובן)

– המוח האנושי לא אוהב להתמקד כל־כך במשהו אחד לאורך זמן רב. זה מאוד קשה לשבת במשך כמה שעות ולהתעסק במשהו רצוף כמו ציור או כתיבה, למי שלא רגיל לזה. באינטרנט יש הרבה גירויים קצרים והמוח שלנו מת על זה (זפזופ בין אתרים, חדשות).

פעם הייתי אוהב לשחק במשחק מחשב מסוים אבל זה היה קשה לשבת עליו הרבה זמן בלי הפסקות של דברים אחרים (כמו קריאת מאמר).

– אני חושב שהאור במסך מרגיע/ממכר. המחשב/אינטרנט/UI בנוי בצורה מאוד מאוד כיפית ונוחה לעין והמוח די נרגע מזה.

– אתה תמיד יכול לעבור לטלפון בלי דפדפן או למחוק את הדפדפן מהטלפון שלך (אפשר לחפש מדריך), אם הבעיה שם.

להגביר שליטה ע"י

צמצום טריגרים

(לשים את הטלפון בחדר אחר/ לצאת החוצה בלי טלפון)

מציאת חלופות

(תחביבים/ לדבר עם אנשים/ לצאת לטייל)

אימון

(לשים יעד ריאלי ולהוסיף עליו כשמצליחים להשיג אותו)

אגב זה לא קשור רק לגלישה אלא לכל שליטה עצמית אחרת

(אוכל/ כעסים/ זמנים/ תקשורת תקינה/ גבולות)

כשמשפרים שליטה בנושא אחד

הוא יכול להשפיע על עוד נושאים

אחרת היו לך עיסוקים אחרים שהיו יותר חשובים לך, מעניינים אותך, התחייבת לעשות אותם כי אחרת תיפגע…

והוא קשוח בעיקר בגלל שהתוכן שיש בו הוא תוכן באיכות טובה ממש. כלומר, אני יכול לצרוך זבל (ואז לי אישית יותר קל להפסיק, רילס למינהם).

ואז מגיע איזה מישהו שאני מעריך עם סרטון שיש בו חכמה שאולי אני צריך לחיים שלי. ועוד אחד. ועוד פוסט עם טקסט מעניין, ועוד שרשור בפורום רגישים שאני מתעניין בו כי הוא באמת מקדם אותי בחיים.

והופס, עברו שעתיים.

אם אני לא אצרוך שעה ביום מדיה חברתית אני אבוד והמקצוע שלי מת ובעוד 3 שנים לא יהיה לי במה לפרנס משפחה.

אם אני נכנס לטוויטר כדי לקרוא חדשות AI כי זה מקור המידע הנכון אני נסחף לרעל של החדשות הרגילות ומבזבז עליהן את הזמן.

שעה טוויטר צריך.

שעתיים?

שלוש שעות?

ארבע?

אולי בשעה השלישית או הרביעית אני אמצא כתבה שתשנה לי את החיים (קרה במוצ"ש לפני שבועיים, עם Laguna AI)?

ובדורות קודמים, וגם היום למי שרלוונטי, יש הרבה שמבלים זמנים מאוד ממושכים בספריות וארכיונים לצרכי עבודתם.

גם בצורה הזו הרבה מהזמן "מתבזבז" עד להגעה למידע הרלוונטי.

שכחת לכבות את האור יערית, ונרדמת עם הספר ביד יערית...

ובכל זאת, ממכר פחות מאשר הדבר הויזואלי

רק לקריאה.

להגדיר זמן מסך ואז הוא יכול להגביל אותך בזמן.

אפשר גם להגדיר מצב ריכוז בשעות מסוימות שתצטרך אקטיבית ללחוץ על פסק זמן כדי להיכנס והוא יעיף אותך אחרי זמן קצוב.

תהיני בכייף משעות הפנאי שלך.

אני מכיר רק בפלאפון.

תחפשי איכות חיים או זמן מסך או ריכוז בהגדרות במחשב, אולי יש.