חושש מזיקנה, הזקנה נראית לי כמו תקופה רעה בלשון המעטה... והיא מתקרבת בצעדי ענאאאק!

אז... כמוצי, למחוק תגובתך בשרשור האומץ...

והנה אחד בן 109!!

היא פשוט מסבירה את זה מהמם

לק"י

אם המציאות טובה כמו בתמונה כמובן!

יש זקנים בכל מיני מצבים שונים ומשונים.

לא נראה לי משו להיות זקן, אם אתה מאבד שליטה, זיכרון וכו'.

אבל אם אתה עצמאי, צלול ומוקף במשפחה אוהבת- זה נשמע בסדר.

אני מאחלת לעצמי להיות זקנה עצמאית וצלולה בעז"ה..

ממ.. אז מה מאחלים לה?

ו-אל תזכיר פה את ה"שם"!! 

קשה לנוע, להתנהל לבד, לתפקד לבד.

הזכרון והמחשבה כבר לא צלולים...

אני צריך לחלוב תשובות מהציבור פה??

דברו על הזיקנהה!

יש יתרונות לדעתכם?  או שזה נראה לכם תמצית הרוע... (כמו שזה נראה לי...)

הדעת מתיישבת, כל התסיסה של החיים נרגעת.

אם התודעה נותרת צלולה, אז הרבה דברים נתפסים מתוך יישוב הדעת.

אני מניח אותן בכוס...

"אל תשליכני לעת זקנו, ככלות כוחנו אל תעזבנו."

אני די חוששת, אך זה לא מטריד אותי בחיי היום-יום.

(חוששת בעיקר מתפקוד לקוי, מתלות וכו'.)

כי ראיתי (ואני רואה) אנשים שבגיל שרוב העולם מכנה כבר זיקנה, אבל מתפקדים בצורה שהרבה מאיתנו יכולים לקנא בהם...

וברצינות- מפחיד הקטע של לא לשלוט בעצמך ולא להיות מסוגל לבצע את מה שאתה רוצה[כי הכל קשה ומסובך ומעייף וכו']
אבל באמת יה"ר שכולנו נזכה לחיות עד 120 בראש צלול[הכי חשוב] ועל הדרך גם בבריאות איתנה.

אם אגיע לשם בכלל....

(למרות שיש טוענים שכבר הגעתי,

אבל אסור להזכיר את זה בפורום הזה...)

יש לי כל-כך הרבה דברים להגיד, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל...

בשנה שעברה הדרכתי במכון-שואה בדרום הארץ, והדרכתי בין השאר גם קבוצות של ילדים.

כשהסברנו להם- על דרך עדות של אחת מהניספות- את הגזירות של הנאצים מול היהודים, הגענו גם אל הגזירה הבאה:

'אסור ליהודים ללכת לבית הספר!'

התגובה הראשונה של רוב התלמידים היתה: 'וואו! מגניב!'

ותמיד הייתי אומרת להם -

'ביום הראשון-זה מגניב, ביום השני-זה נחמד, ביום השלישי-זה..אה, חביב. ביום הרביעי-זה בסדר... ביום חמישי-זה כבר מתחיל לשעמם... תוך שבוע-שבועיים, זה כבר ממש לא 'מגניב'...'

מי מאיתנו לא חווה תקופת עומס ותקופת חופש?

בעומס, כל מה שאדם מתפלל ומקווה זה רק טיפת חופש. קצת זמן לעצמך. לנשום. לבלות. לא לעבוד/ללמוד כמו חמור.

אבל בחופש - מהר מאוד 'נמאס'. לאדם קשה להישאר כל הזמן באותו מקום:

ככה אנחנו, בני האדם. אנחנו אוהבים להתקדם.

'החיים זה כמו אופניים - אם קשה, סימן שאתה בעלייה--- ואם עצרת, סיכוי סביר שתיפול לאחור'.

וכך הגענו אל הזקנה -

יום אחד בשנות ה-60 לחייו, האדם מוצא את עצמו מובטל.

(שימו לב: גיל הפנסיה עולה מידי כמה שנים, ולא בכדי!)

סתם ככה, באמצע החיים - אומרת החברה לאדם המבוגר: אתה כבר לא יכול לתרום לעסק שלנו. פנה את מקומך לצעירים ממך.

הפנסיה מובילה את האדם למתקפה גדולה ועמוקה של שיעמום, וכן של רגשות 'חוסר אונים'.

'כבר איני יכול לעשות כלום' 

....

שימו לב - בעת היציאה לפנסיה האדם עדיין איננו זקן! הזקנה מגיעה רק אח"כ.

...

אדם מקבל 'זמן'. 

הרבה 'זמן' לעשות בו ככל העולה על רוחו.

מה שכל אחד מייחל לו!

אבל -

יחד עם ה'זמן' הזה, הוא מקבל דבר נוסף:

תחושה של 'חוסר אונים'.

תחושה של 'אני כבר לא יכול לעשות שום דבר בחיי'

תחושת ייאוש.

...

לאדם יש שתי אפשרויות - איפה לשים את הדגש -

וכל אדם בוחר, במודע או שלא במודע - אם להסתכל על החיוביות שבזקנה,

או על השליליות שבה -

וכך, תמצאו מצד אחד זקנים שמגיעים לגיל 90-100, ועדיין פעילים, בחברה, בקהילה, עושים, תורמים -

כי הם בחרו לעשות משהו עם הזמן שלהם, להתנדב, לפעול!

ולעומתם, 'צעירים' בני 60-70 שלא עברו את משבר הפנסיה, בודדים, לא יוצאים מהבית, מיואשים ומרחמים על עצמם.

-----בזיקנה, כמו בזיקנה, הכל עניין של בחירה!!!-----

...

ואם תאמר - אבל מה בדבר המחלות? הגוף שכבר לא פועל כמו פעם?

ההליכה השפופה? הידיים הרועדות? הזיכרון הרופף? הבריאות הלקוייה?

אז נכון. ונכון. ונכון. ונכון. ונכון.

ולא נכון.

נכון. הגוף לא פועל כמו פעם - אבל יש לך שתי אפשרויות: להיתקע במקום, לצווח: 'מי הזיז את הגבינה שלי???!!' ולהישאר לרעוב, או ללכת לחפש אחר 'גבינה אחרת' - ולהצליח! (וכל מי שלא קרא עדיין את 'מי הזיז את הגבינה שלי' - שירוץ לעשות זאת. עכשיו)

הגוף לא פועל כמו קודם? אפשר לעשות פעילויות שמתאימות לגיל! אז אל תלך לטרקים בהרי הרוקי, אלא לטיול רגלי על שפת הכינרת...

לכל גיל יש את היופי שלו!

הזיכרון רופף - הרשו לי להפריך את הטענה הזו - 

כולנו שוכחים דברים. כ-ו-ל-נ-ו.

רק - האדם הזקן מרגיש ומשליך את כל השכחות שלו אל גילו - 

וזו הטעות. ברגע שאתה מייחס תכונה לגיל, אתה מתחיל להאמין בזה-אתה מתייאש...

עבדתי עם זקנים המון. הם לא שוכחים יותר מאיתנו.

(אלא אם כן הם חולים באלצהיימר... וכאן אנחנו מגיעים לנושא הבא)

מחלות - לצערינו, מחלות יש בכל גיל. 

אלא, שאצל האדם הזקן הגוף 'כבר לא פועל כמו פעם'

ויש פחות סיכוי לצאת מזה בשלום.

(יעקב אבינו ביקש מהקב"ה את מחלות הזקנה.

מדוע?

כיוון שרצה לדעת מתי ימות.

ויש יתרון גדול, בלדעת מתי למות.

לסגור את כל הדברים הפתוחים, לסדר את הכל...)

.............

ובכן: הכל עניין של זווית הסתכלות.

ונסכם: 'אל תשליכנו לעת זיקנה-ככלות כוחנו אל תעזבנו':

אל תתן לנו לשקוע בייאוש לעת זיקנה. עזור לנו להאמין בך ובעצמנו שגם כשהכוח כלה, הנפש נשארת ומתעצמת

------

וסליחה על החפירה.

כלומר - אתה חושב שאתה מדבר על זיקנה -

אבל מה שבעצם מפחיד אותך זה ל-א הזיקנה. זה המוות.

אתה מפחד ממחלה סופנית.

כזו, שבכל יום שעובר אתה מרגיש שהגוף שלך נוטש אותך, שאתה מפסיק לתפקד-

דקה-דקה, שעה-שעה

יום-רודף-יום והמוות מתקרב.

א-ב-ל, וזה אבל גדול---

זיקנה זו לא מחלה סופנית.

זו בסה"כ תקופה.

ומחלות סופניות, לצערינו, יש בכל גיל וגיל.

אז האם אני מפחדת מהמוות?

זה כבר סיפור אחר... שרשור אחר.

מהזיקנה? לא.

הלוואי שאגיע אליה.

אבל אני לא רוצה לחיות חיים שהם רק חצי חיים,

שהחיים יהיו חיים לגמרי והמוות - מוות לגמרי...

זקנה נתפסת אצלי כחיים למחצה...

אוף! אני לא מצליח להיזכר איפה קראתי את הדימוי ואיך הוא בדיוק... על המוות ששולח את ידו ...

אחחח... חבל, זכור לי שהוא היה יפהפה!

בכל אופן, זה הרעיון, למות זו חתיכת הרפתקה, (לכאורה)

לחיות כשמסביב - אצבעותיו הגרומות של המוות כבר ממששות בחמדנות בכל מקום? נשמע לי זוועה!

אדם יכול למות כ-ל יום, כ-ל יום.

תאונות דרכים, פיגועים, תאונות עבודה, מחלות..

וכו'..

לצערינו לא חסר.

אתה יכול גם בימים אלו להרגיש את אצבעותיו של המוות חונקות אותך...

אבל אתה בוחר שלא לעשות זאת.

מדוע?...

כי אתה בוחר.

וכמו שאתה בוחר היום לא לחשוש כל יום מהמוות,

ככה אתה יכול לעשות את זה גם בזיקנה.

הכל. עניין. של. גישה.

אמנם יכול לקרות משהו שבגללו אמות עוד היום, אבל אין לי שום סיבה לחשוב על אפשרות כזאת (אפילו הפסקתי לעשן )

לא הבנת מה אני אומר, כולם יכולים לחשוש מהמוות, אבל זה לא הנושא שלי, אני לא חושש ממוות (לפחות לא נראה לי) אבל אני חושש שכשאהיה זקן ארגיש לא שייך לחיים, את מבינה?

כל דבר סביבי ירמוז בעדינות לסוף המתקרב... הפנים קמוטות... אלה לא חיים! זה מוות איטי!

אני בעצם חי זז ומדבר, אבל אני בתהליך מוות, לא?

אני לא חושש ממוות! אני לא רוצה חיים שהם רק חצי חיים, שבכל פינה וכל צומת רואים את המוות.

אני מאמין שעוד תגענה תובנות חדשות על מוות ועל חיים וזה לא ייראה לי כמו שזה נראה כיום...

קיויתי שמישהו מכם יעלה אותן...

ששילמת מחיר גבוה על זה.

אין מה לעשות, ככה נפש האדם עובדת (למרות שיש מקרים שבהם אפילו אדם יודע שזה פלצבו זה משפיע עליו, במיוחד אם יש כבר התניה פבלובית לפני)

במחקרים רפואיים, הנסיינים לא צריכים לשלם על לקיחת התכשיר, ובכל זאת גם חברי קבוצת הביקורת מגיבים לפלצבו.

כך גם ילד שמקבל תכשיר מהוריו, בלי שהוא שילם עליו דבר. או יולדת שמקבלת דיקור בבית החולים בחינם, והדוגמאות עוד רבות.

אתה צודק שאם נגיד לאדם שהכדור יקר יותר, תהיה לו ציפייה גדולה יותר ולכן האפקט יכול להיות משמעותי יותר.

יקרה רק מקבלים בחינם. אבל עצם המחשבה שתרופה יקרה, בין אם שילמתי או לא, יוצרת אפקט פסיכולוגי שהתרופה שווה מבחינה רפואית

Fasting can be challenging, especially when someone is experiencing weakness or other symptoms. I think it’s important to be careful with advice involving pills or medication and to rely on safe, medically appropriate guidance rather than unverified instructions.

אז לא חסכתי כלום 😂

כאילו שאסור לי לחיות בלי שאני עושה משהו?

לא הלכתי אגב

(פעם היה לי פה שרשור של התמודדות עם אתגרי שינה, אבל היום אני כבר לא עומד מאחוריו עד הסוף)

מעניין, חוששני אבל שפה זה לא העניין, אין לי שום בעיה ללכת לישון או להרדם..

בכל מקרה, אני מאוד אוהבת את הלילה, אז אם לא צריכה לקום מוקדם למחרת לא ממהרת לישון.

מה בעצם את אוהבת בלילה מאוחר?

אני יודע להגיד קצת על הרקע שלי מתי אהבתי לילות ומתי בקרים. וזה היה מאוד קשור למסגרות שפעלתי בהן.

אוהבת את השקט, את העולם הרדום, הרוגע שיש.

אבל מסכימה שהלילה שייך למביני עניין בלבד.

אני פשוט סידרתי את הלוז שלי כך שיתאים לי לאופי הזה. אפילו העבודה שלי היא בין היתר בלילה.

אני יכול להגיד שמתישהו הגוף התהפך ואהב את הבקרים. אבל זה בעיקר בגלל סיפורי עבודה וזה שנגמרו המסגרות שתופסות את הבוקר.

כשיש שגרה שלא מאפשרת אז אין ברירה. השאלה מהי ברירת המחדל של ההעדפות.

איזה עבודה עם נוער יש שהשיא שלה בלילה?

(שמחתי לראות אותך)

אנשים היו כותבים פסוקים וציטוטים אהובים על הבוקסות שלהם.

אני כתבתי על הבוקסה שלי "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".

המשפט הזה משפיע עלי עד היום.

מתוך הפיוט סוכה ולולב לעם סגולה

את השלט הראשון תלוי בסוכה. דיסוננס לא קטן

סוכת חירות, מהבחירות

איזה כיף שהשנה סוכות בשבת

אני חושב שאם זה אפשרי אז לעשות המחשות יותר מעביר את המסר.

נניח לעשות משהו יפה של עננים ושמיים ואופק בצבע מתאים ולכתוב באמצע "שכינה".

אפשר גם לעשות שני כלים שבורים בהתאמה (או אולי לא שבורים), ולכתוב על אחד "ויהי בשלם סוכו" ועל השני "ומעונתו בציון" (ככה זה ממחיש את החיבור ביניהם)

ועל אחד השברים כתוב: הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.

ויש עננים - לענני הכבוד

ויש לויתן גדול

ויש עוד מלאאא קישוטים מיוחדים ב''ה😊

אבל אני אף פעם לא שבעה...

חשבתי עכשיו על לעשות אותיות גדולות כאלו בנפרד ולכתוב "בשעה שמלך המשיח בא", אבל לא יודע אם זה ישים.

אולי אפשר לשים אותם על מסגרת עם רקע של צהוב ואור (ראו באורי שזורח)

(המדרש הקצר הזה הוא תמצית העבודה שלנו בדור הזה של טרום המקדש: שעובדים בשביל המקדש ולא מחכים שיצנח, ומאידך מבינים שהשלמות שלו - הגג- השראת השכינה בו, לא תלויה בנו, וזו ענווה אמיתית ושלמה ולכן אנחנו נקראים "ענווים ענווים". ויש רצון כל כך גדול עד שקשה להאמין שהדבר העצום הזה, תכלית כל הבריאה, מתממש, ואז ההארה שזורחת)

אך אם כבר כותבים, אפשר

יֵשְׁבוּ בַסֻּכָּה לְמוֹ־אָרֶב - עם של אריות!

(הפסוק הקודם הוא "הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף וְחַיַּת כְּפִירִים תְּמַלֵּא")

איוב לח, לט - מ

לאומנים, פוליטיקאים ואחרים שרוצים לבלוט בתודעה: תהא שנת פריצה זוהרת

והכי חשוב, כנראה: תהא שנת פרנסה זמינה

וביקשת בלי "תהא שנת":

תשוקה, שייכות, פריחה זוהרת

תפילה, שירה, פתיחות זולת

תקופה של פרנסה זמינה

מהשנה של הבחירות הקודמות

תאכלו שוקולד פלוס זנגביל

תנין שבולע פטריה זוהרת

תוכי שאוכל פסטה זולה

תרצה שנעשה פוקר זבל

תהה שנת פתרון זהב

תופסת שנכנסת פה זהירות

תהא שנת פרס זכאית

תהא שנת פייס זכייה

תהא שנת פורום זורמת

פורום דתי.

זה הכי מקורי שעלה לי

זה הרמז שנתן הרבי ר' ישראל מויז'ניץ שליט"א

או שזה נוטריקון של "תתאשפז"

לא, לא כמו שחשבתם 😁

הכוונה שהקב"ה יחזור להתארח (מלשון אושפיזין) אצלנו בבית המקדש

יש חוק שקובע את המינימום,

ויש חוזי העסקה שיכולים להיות יותר טובים מהמינימום הקבוע בחוק.

זה נכון לשכר, הפרשות סוציאליות, צבירת חופשה, ולכל נושא אחר...

אז כן, לפי החוק מותר למעסיק למחוק ימי חופשה. האם זה קורה בפועל? תלוי בהסכם שלך מול המעסיק.

אבל באופן כללי החוקים נועדו לעודד אותך לנצל את ימי החופשה ולא לפדות אותם בכסף. אגב, גם חברות גדולות לא אוהבות את זה.

לפעמים בתקופות של משבר כלכלי או אין עבודה מסיבות אחרות (סטייל מה שקרה באינטל לפני שנתיים) נותנים הוראה מהכספים לכל העובדים לשרוף את ימי החופשה שלהם כדי להקטין את החובות במאזן.

זה הנושא

אבל בגילי זה באמת אחרת

אני תמיד בתנועה

לחלום

להגשים

לשפר

להתמיד