אין מה להזדעזע לדעתי.

לדעתך, הלוואות זה בדלית-ברירה, ולא "לכתחילה כאצלם". זה כי אינך רואה את אברכותו כמוהו. יתכן ומסתבר, שמבחינתו זה כ"כ חשוב, שזה לא נקרא "לכתחילה" אלא הכרח לצורך עוד קצת המשך של הדבר החשוב הזה.

בעניינים הללו, מי שמעיד על עצמו, כדברייך, "אני לא כזאת" - קשה לו מאוד לדון על כך באופן תיאורטי. הוא פשוט אינו חי את המשמעות של זה ואת עומק החיים שזה נותן.

התרומה לעם ישראל, ולמשפחתו, ולאיכותו הרוחנית מדבר כזה, כאשר נעשה באמיתיות כפי שאני מתרשם פה, היא עצומה.

אין בכך כל דבר "מעוות" - בדיוק ההיפך. וזה מאוד הוגן כלפי משפחתו, שהוא משקיע בכך גם לטובתם לטווח של שנים רבות מאוד. ויתכן שכל חייהם, והבתים שיקימו וכו', ייראו אחרת לגמרי בגלל המסירות נפש הזאת להתבסס עוד קצת בתורה, בקביעות. זה פשוט ענין של הבנת חשיבות המטרה.

יש להניח שאם התחיל לעשות תעודת הוראה, גם יחזיר הלוואות עם הזמן. והלוואות זה לא חייב להיות מ"אנשים שלא נעים להם".. יכול להיות מגמחי"ם שמיועדים לכך.

מבחינה הלכתית על הדברים הללו. אך אין כאן מקומם (תרתי משמע).

כך לא "פוסקים הלכה".

ואין ספק שאשתו "בראש אחד" איתו, אחרת לא היה הולך בדרך זו - ואינו "גוזל" איש..

ומי אמר שאינו חושב "איך להחזיר" הלוואות? לא הוצג נתון כזה. וגם האשה אמרה שההולוואות אינן "דבר המצוי" אצלם. לדעתי, זה דבר חמור לומר כך על אדם שאין יודעים עליו מאומה.

ואין כאן כל "חוסר איכפתיות".. אדרבה, איכפתיות גדולה מאוד מאופי משפחתו ומכלל ישראל.

לדעתי, הוא איש ערכי מאוד.  ונכון שלעיתים אנשים שחוו דברים לא-רצויים בעיניהם מדרכים דומות, יש להם "מקדם נוגדנות" לנושא - אך לא ישר לדעתי לשפוט כך אדם, שבמה שידוע לגביו אין כלום מכל זה.

ל"טווח ארוך" יש בכך השקעה גדולה מאוד במשפחה ובילדים. ואדרבה, אם אדם ישדר לילדיו מסר שעולה ממנו "עוינות", כתגובה זו - חוששני שילדיו "יבינו" זאת הרבה מעבר לכוונתו-עצמו..  ואלו דברים שרואים לא מעט.. ה' יעזור.

"להיכנס לחובות כשאתה יכול לעבוד". כעת הוא בשלב אחר בחיים.

זה כמו להגיד למישהו בעל כשרון מסחרי עצום, ומרוויח מעט כקצין בסיירת: "להיכנס לחובות כשאתה יכול להרוויח מיליונים"...

הכל מתחיל מההסתכלות על הערך של הדבר. אין מה לעשות. זה ברור לענ"ד שהדיון הנוכחי אינו מתחיל מהשאלה של "הסתכלות על חובות", אלא מדברים אחרים לגמרי..

והראיה, שהרי כבר הזכרתי שהיא אמרה שזה לא דבר מצוי כ"כ, וה"חובות" אינם ערך מרכזי בחייהם מן הסתם.. וה"היתפסות" דווקא לזה, כשלא ברור על מה מדובר, היא מראה לענ"ד שהדברים אינם מתחילים מה"חובות"..

[ואגב, קצת צורם הביטוי "דומה.. למהמר רק מטרתו שונה.." יש אנשים שלווים כספים כדי לקנות רכב גדול.. כדי לקנות דירה - זה בכלל מצוי, כדי לשפץ.. היום בנקים רק מנסים לשכנע אנשים שילוו, למטרות שונות. אז רק ללות כדי להמשיך זמן מה בקנין התורה המבוסס, זה גרוע?..  יש להניח שבן תורה רציני כזה המתואר שלווה, מתכוין בכל הרצינות להחזיר, ויש לו גם חשבון מעשי איך יעשה זאת]

אלא מחזיר מהעבודות הזמניות, ואת התקופות של ה'חורים' בלי עבודה, הוא סותם בעזרת הלוואות. 

כשאתה לווה, בדוק טוב אם יש לך מאיפה להחזיר, כשאתה  מלווה או ערב בדוק אם יוכלו להחזיר, או לחילופין יש לך יכולת ונכונות לקחת על עצמך מצב שלא יחזירו, אבל כשאתה לא המלוווה ולא הלווה ולא הערב - עדיף שתסמוך עליו שיש לו מאיפה להחזיר...

אני מאוד מסכימה עם עניין ההלוואות מצד אחד, אך מצד שני יש להבין את מקומם של בני הזוג-

אם לאשה כזו מתאימים חיים כאלו, זו החלטה שלה. אני מניחה ומקוה שהם מדברים על הדברים ויודעים שהם מסוגלים לעמוד במצב הקיים.

בעלי אברך וב"ה אנחנו מסתדרים מעבודה שלו ומלגת ישיבה, וברור לי ולו שאם נפסיק להסתדר מזה- הוא יצא לעבוד מלא ויעזוב, כי אישית אני לא מוכנה לחיות כך- שאין לי ממה להתקיים.

אבל זה המקום שלי בחיים. וכל אחד ומקומו שלו. אני לא שופטת כי אני בהחלט מבינה את המקום של להתמלא בתורה עוד ועוד, ויודעת שהשנים אח"כ- לא יהיו קלות יותר ללימוד תורה והן לפרנסה.

מה שכן- באמת נשמע לי מאוד קשה לחיות על הלוואות (וגם מאוד מסוכן..) אבל זה פשוט נראה לי עניין אישי- משפחתי, כך שאם מתאימה להם  צורת החיים הזו- מה טוב.. אשריהם!

רשע לווה ולא משלם.

אבל זה בלי להכיר את הנפשות הפועלות, וממילא היכולת לשפוט נמוכה יחסית.

יש להניח שישלם.

על מעשיהם של אחרים, כל עוד זה לא נוגע לך או לחייך

למה שאלת?

(ורק כדי להבהיר את עצמי: זה נשמע שיש פה אולי קצת עניין כן לדוש במעשיהם של הזוג,

במסווה של :"מה דעתכם הכללית.."

ומדוע לנו לעשות זאת ולהעצים תחושות לא טובות שלך ביחס אליהם?

אם טעיתי - סליחה מעומק הלב).

מי שלוקח הלוואה צריך גם לדעת מאיפה הוא מחזיר אותה.

אם מדובר למשל שצפויה לו הכנסה גדולה (למשל ממכירת 4 מינים) והוא לוקח הלוואה בידיעה שהוא יחזיר אותה אז סבבה. אבל לקחת הלוואה ולקוות שיהיה איך להחזיר זאת צורת התנהלות בזויה.

בעבודתי בבנק אני נתקל לא מעט באנשים שלקחו הלוואות על גבי הלוואות ולא יודעים מאיפה לשלם אותם.

ידועה הבדיחה על האיש שלפני פטירתו קרא לכל מנהלי הגמ"חים בעיר ואמר להם - עד עכשיו הייתי לווה בחודש תשרי מגמ"ח א' בחודש חשוון הייתי לווה מגמ"ח ב' כדי להחזיר לגמ"ח א' בחודש כסליו הייתי לווה מגמ"ח ג' כדי להחזיר לגמ"ח ב' וכו' וכו' וכו'. עכשיו כשאמות פשוט תמשיכו את הסבב ביניכם

לצערי הבדיחה הזאת היא אמת מרה להרבה אנשים...

בנוסף קשה ללמוד בשלוות נפש כשיש מחויביות להחיזר הלוואה, ואם אין את המחוייבות זה בעיה גדולה.

למרות שללוות זה זיכוי המלוה במצוה כדאי תמיד להיות בצד המלווה ולא הלווה

שבה רואים שני אנשים מול הסטנדר. אחד שקוע בלימוד והשני מנסה להתרכז כשרצים לו בראש כל הסרטים על החובות.

אולי מישהו יסרוק את השער שלה שממחיש היטב.

שבחור הגיע למרכז הרב ולא רצה לקבל מילגה כדי לקיים דברי הרמב"ם שלא יתפרנס האדם מן התורה אלא מן העבודה והרב אמר לו לעזוב את הישיבה משום שהבין שאצלו זה הגיע ממקום שאינו מספיק מעריך את התורה בשביל להבין שזה מספיק חשוב כדי לקבל על זה כסף כמו פרופסור שעושה עבודת מחקר ומקבל על זה כסף וברור לכולם שזה חיוני שהוא ימשיך בעבודתו לטובת כולם ואף אחד לא חושב שזה לא נורמלי או "לא בריא" ולהפך אם מקבל על זה כסף זה מבחינתו מראה עד כמה חשוב מה שעושה.

זה בנוגע להסתכלות הכללית על לומדי תורה.

וממילא מי שאפילו לא מקבל על זה כסף אלא לומד במסירות נפש צריך עוד יותר להעריך אותו. ואין פה שום דבר בעייתי כמו שלא נאמר אף פעם על חיילי סיירת שהם "לא נורמלים" בגלל שהם מסתכנים או לא שומרים על שעות שינה מספיק..

אני לא שולל את זה שצריך להתנהל ע"פ שכל מבחינה כלכלית ולא להסתכן, אבל את לא יודעת אולי הוא מתוכנן ויש לו תוכנית איך הוא מחזיר.

בכל אופן אין פה ממה להתביש ואין פה שום דבר בעייתי (מלבד אולי נקודתית כמו שהזכרתי).

לא נראה לי

איצטלה של פלורליזם -כדי לחטט לאנשים אחרים בחיים

אמנם את "לא נכנסת להם לחיים"- אבל את עושה הכללה שמפאשרת לך "להכנס לחיים" של  זוגות רבים -באופן כללי

(וחיטוט שאין בו יותר מידי עין טובה, לצערי....לא כלפיהם ולא כפלי קרובי משפחה שעוזרים להם.)  

מכיוון שאין לך או לי אפשרות או כוונה לעזור לזוג הזה-

כל דישה נוספת בכיס \ארנק\ התנהלות שלהם- מיותרת

את יכולה להתפלל עליהם שהשם ישלח להם פרנסה ברווח ובקלות

את יכולה לשלוח לפעמונים בקשה- שהם יפנו לזוג ויציעו להם ייעוץ מתנה- אם מתאים...

לימוד תורה באמת שווה יותר מכל הון בעולם

כמו שסטודנט לרפואה לומד בלי סוף ונחנק איכשהוא לגמור את החודש- וכולם מבינים שהוא לומד משהוא חשוב יותר מלצאת לעבודה ולהרוויח יפה כרגע-

ככה הכשרה של אברך להיות תלמיד חכם ואיש חינוך - לוקחת שנים. ושנות ההכשרה האלו- הן הכרחיות. וראויות לכל הכבוד ולכל התמיכה.

היית יכולה לומר לאשתו כמה משפטי חיזוק ותמיכה

להשרות אווירה טובה שבה היא לא מרגישה צורך אח"כ לומר כמה משפטי התנצלות על החיים שלה...

ותמסרי לחברה-שכנה שלך- לא לחטט לאחרים בארנק, שאלות "איך אתה חי" צריכות לבוא או בהתפעלות- כשברור שהנשאל לא אמור להשיב מלבד "ברוך השם!" -או לא להשאל בכלל.

בעל משפחה בת 5 ילדים (ב"ה בריאים ואוכלים טוב), ואישה עובדת בחצי משרה ומשתכרת ב-3000 ש"ח, הורים לא עוזרים (בעצמם צריכים עזרה).

אפשר להסתדר, אם זה אידאל גדול בשביל שני בני הזוג, זה בלי לחסוך לעתיד, בלי אוטו, בלי רהיטים חדשים אבל בית נעים כלים נעים (הכל מיד 2 כמובן). חשוב מאוד שהשכר דירה יהיה סביר, אם לא מאוד קשה לעמוד בעומס.

אני גם לוקח הלוואות לפני חגים מאז שיש לנו שלושה ילדים, בגלל שאי אפשר להסתדר כ"כ עם כל העזרה וצ'ופרים שמקבלים. אחרי החגים אנו מחזירים את ההלואה בתשלומים של 300-400 ש"ח בד"כ מראש השנה עד פסח, ומפסח עד לראש השנה. אנו חיים מעולה ושמחים במה שיש לנו.

כמובן אברך בעל משפחה חייב לחפש גם עבודות שהוא יכול לעשות בלי להפריע לסדר. יש לי חברים שמנקים בימי שישי ומוסיפים אלף שקל לחודש לתקציב.  אני אישית עובד במאפיה ביום חמישי כל הלילה באפיית חלות, זה גם משכורת כפולה בגלל בהשעות המאוחרות, גם לא מפריע בכלל לסדרים וגם אפשר לשמוע ב-MP3 ולחזור לשיעורים של הרב.  

ועצמו ועם ישראל.

ומה ש"נראה לך" שעם יותר הכנסות (כמובן, לא מהאויר.. אלא על חשבון לימוד התורה) היו גדלים יותר "בריאים פיזית ונפשית", הוא פשוט טעות. ועל כגון דא נאמר: אילו ידעתיו - הייתיו.  אדם שלא התנסה באורח חיים כזה כראש-משפחה, קשה לו מאוד "לדמות" מבפנים מה הבריאות שבזה. אז כדאי לסמוך על היהודי הכותב, ועל אשת-האברך שכתבה לפניו, שהם דואגים היטב לשלום ילדיהם ובאמת שמחים (וכנראה גם לכן עושים זאת).

יש הרבה דברים שלמי שלא הגיע אליהם "קשה להבין" אותם - ויפה שאתה ישר לומר זאת.

הילדים לא "עצובים ומקנאים באחרים" - זה דימיון. יש ילדים שהוריהם משקיעים בקריירה ויש להם מטפלת, פיליפינית, משחקים וממתקים - רק לא הורים זמינים. הם באמת "עצובים ומקנאים", לא פעם גדלים להיות עבריינים (זו כמובן, דוגמה קיצונית לכיוון ההפוך, רק לצורך ההמחשה).

ואני כבר ראיתי משפחות גדולות יותר נוסעות בתחבורה ציבורית, ששות ושמחות (אגב, גם ברכב פרטי "רגיל", כבר לא נכנסת משפחה עם חמישה ילדים..  ומשפחה עוד יותר גדולה - מסתבכת גם עם גדול יותר, אלא אם כן יש להם באמת הכנסה רצינית..)

(אני מניח שהורים משקיעים יכולים לתת פחות או יותר את אותה אווירה תומכת בבית גם אם הם עובדים)

האם אתה יכול להשות שמחת חייו של ילד שחי ברווחה כלכלית (לא עשיר, רק חי בסדר)

שיש לו משחקים חדשים, שהוא הולך לחוגים, שיוצא לחופשה עם המשפחה מידי פעם, מקבל מתנה יפה ליומולדת, ישן בחדר לבד, יעשה טיפולים יקרים אם צריך (משקפיים, שיעורי תגבור וכו')

לבין ילד שאין לו את זה? (ולבני אברכים אין את זה)

כמובן בהנחה שהורים עובדים לא פוגעים בכלום באיכות החינוך והלכידות המשפחתית.

לי ברור שילד מהסוג הראשון יגדל מפותח יותר פיזית שכלית ורגשית ויהיה מוכן לחיים הרבה יותר.

אלו דברים פשוטים וברורים לכל בר דעת

האם אתה אומר שהשפעת לימוד התורה גוברת על מה שהזכרתי?

לדעתי כאשר משפחה מגיעה לגודל מסויים, זה עוול לילדים להישאר בלי הכנסות.

אתה באמת כותב יפה,

אבל זה קצת (אולי יותר מקצת) תיאורטי:

גם לבנים של אברכים קונים משקפיים (יש אפילו סיבסוד למשפחות עם ילדים והכנסה מסויימת, באיזור ירושלים, לדוגמה)..

יש משחקים (וילדים לא תמיד צריכים "חדשים"..  יש כאלה שמשחקים בעיקר במשחקים מסויימים). ויש דברים (אופניים) שקונים אחת ל.. ולא כל חודש, וכד'. יוצאים לחופשה מידי פעם, ובוודאי מקבלים מתנות יפות ליום ההולדת (אגב, לא בכל משפחה ההורים נותנים מתנה דווקא ליום הולדת.. זה ענין של גישה שלא קשורה לכסף. יש כאלה שהמתנות לכך הן ממי ש"מסביב"..).

ומי אומר שאשרו של הילד תלוי בחדר "לבד"?  אני מכיר משפחה שהיה להם "ארמון" ברמת גן, שתי קומות חוץ מהגג והמוסך והחצר וכו' - והם החליטו שחלק מהילדים יהיו ביחד בחדרים, כי זה היה נראה להם יותר נכון חינוכית..

ומה שכתבת:

"לי ברור שילד מהסוג הראשון יגדל מפותח יותר פיזית שכלית ורגשית ויהיה מוכן לחיים הרבה יותר.

אלו דברים פשוטים וברורים לכל בר דעת" -

ידידי היקר, יש כנראה ברי דעת שחושבים אחרת, ואולי גם יודעים אחרת. גם לא תיארת נכון את ה"סוגים", וגם הילד השני לא יגדל פחות טוב..

צריך לראות את המכלול:

עיקר שמחת החיים והבריאות של הילדים תלויה באוירה שבתוך הבית. בלי להכחיש שכמובן "תנאים" מהסוג שהזכרת, בהחלט יכולים לעזור, וכבר אמרתי שתיארת קיצונית מידי.

והשפעת לימוד התורה, הערך של בית תורני, ההקרנה של זה על עתידם של הילדים - אם זוכים (ואין ביטוח..), היא שקולה יותר מהרבה דברים אחרים, נוסף על הערך העצמי.

ולא מדובר על אנשים שחיים "בלי הכנסות". מדובר (לפחות בדוגמאות שכאן) על הכנסות לא גבוהות במיוחד. אין לי כל ספק שהאוירה בבית כזה - בריאה יותר מהרבה בתים שבהם "עובדים".  ויש גם לסמוך על האנשים הללו, שמבינים יפה את צרכי ילדיהם, ויודעים אם זה על "חשבונם". זה ענין מציאותי.

שורש וגרביים אתה כותב דברים שיש בהם היגיון 

אבל מצד שני הבחור האברך כותב גם בהיגיון וגם עם ניסיון

וגם ממש כיף לקרוא  את הדברים.  ירבו כמותם בישראל !!!!

אף אחד לא מתנגד להכנסות ! השאלה היא מה על מה צריך לוותר בדרך להגדלת ההכנסה

ולגבי ילד מקנא זה חלק מבניין האישיות להתמודד עם קינאה ותהיה בטוח שגם הבן של ****** ****** המולטימיליונר מקנא   בחברים שלו כנראה על דברים אחרים . אז לא להתרגש 

יש לצדיק האנונימי שלנו 5 ילדים שמחים בריאים בנפשם ולפי עדותו הם אפילו אוכלים טוב (עובד במאפיה\נחתום יכול להעיד?) 

בקיצור אחרי כל ההחלטות בשירשור שמי שלווה כנראה גם לא מחזיר יש כאן עדות חיה לאדם שמחזיר ב"ה 

אגב הניסיון מראה שגם במשפחות ששני בני הזוג עובדים יש לחץ בתקופת החגים - תקשיב ברדיו כמה פרסומות יש להלוואות בתקופה הזאת, זה בטח לא מכווון רק לאברכים...

או שניים בעצם..

1. אולי אפשר שתחסכו מראש, במקם לקחת הלוואה ולהחזיר? זה חוסך לכם את הריבית.. שמים כל חודש קצת כסף בצד, שיהיה לקראת פסח\ר"ה

2. חשוב מאד! לחסוך מראש לבלתמ"ים ל"ע. לשים כל חודש, 100-200 ש"ח מיועדים לבלתמי"ם, אחרת ח,ו תמצאו את עצמכם עם עוד הלוואות..

זה באמת נשמע לא פשוט.. אני לא הייתי עומדת בזה- בלי יכולת לחסוך לדירה? לשמחות שיבואו בעז"ה? בלי יציבות כלכלית? 

(נשמע לי גם לא פשוט בכלל, אנחנו זוג + פיצי ומרוויחים יותר, ועדיין מחשבים כל שקל ובלי מותרות כדי לגמור את החודש בכבוד..)

אנשים בכל העולם לוקחים הלוואות לאלף מטרות, רכב, שיפוץ, לימודים וכו' אז למען מטרה כ"כ חשובה כמו לימוד תורה זה לא בסדר?! אני גם נגד הלוואות, אבל אם בן אדם חי בנוח עם זה, הוא מסוגל להחזיר את ההלוואות וזה למען המטרה הכי חשובה שיכולה להיות אז למה לא?! אישית היית צריכה  להזדעזע מבן אדם שמפסיק ללמוד תורה כדי לא לקחת הלוואות. אם הוא צריך לקחת הלוואות בשביל להציל את החיים שלו גם היית מזדעזעת? והחיים הרוחניים שלו מה? אשרי אשתו שזכתה להתאמץ כ"כ למען עוד כמה שעות של לימוד תורה. אשרי בעלה שהסיר מעליו את הבושה ולא בוש מלספר שהוא מוכן להכנס לקשיים כלכליים והלוואות בשביל לזכות לעוד כמה שנים של קרבת ה'. אוי לך שאת מחלישה אותם בשאלות החטטניות והמביכות שלך ומר גורלך על אי ידיעת ערך התורה הקדושה ועל הספקנות. זלזול כזה בערך התורה מוצאים רק אצל אנשים שלא יודעים כלום על תורה. איך אפשר להתעלות בסביבה כזו?!

נ"ב: לכל דבר מקור, אז כתוב על הוצאות שבת ויו"ט "לוו בני ואני פורע" וכתב הרשב"א ועוד ראשונים דהוא הדין לכל דבר מצווה.

ובאשר לנאמר "׳פשוט נבלה בשוק ואל תזדקק לבריות׳ הרי זה מכוון לבקשת צדקה וודאי לא להלוואות כשיש כושר החזר סביר וכן: "אהב את המלאכה ושנא את הרבנות"  נאמר על ריחוק התפרנסות משררה [לדא"ו רבנות כפי שקוראים היום] וודאי לא על אברכות. תגובות שמגייסות מימרות כאלו ואחרות לרעת אותו אברך נולדו אצל אנשים שעזבו את התורה מוקדם מדי [אולי בגלל שלא רצו ללוות] ולא קנו כראוי את ערך התורה ולימודה. ויפה להם השתיקה שכן נאמר: "לא עם הארץ חסיד"

דבריך נכונים, אך לעניות דעתי יש דרך לומר אותם. קצת נשמע שאתה מזלזל בכל אדם שלא חושב כמוך.

"הוכח תוכיח את עמיתך"- בנעם, בישרות, ובדרך ארץ.

אשריך שאלו מחשבותיך, ודבריך. אך שים לב שהם נאמרים בצורה נעימה- שיתקבלו יפה אצל השומעים.

מ"מ התוקפנות שלי היא רק ביחס לידענים למיניהם העושים ד"ת פלסר ומעוותים את המקורות בהתאם לגחמותיהם. התורה אינה הפקר ויש לנו מסורת בע"פ מפיה אנו חיים, לא מכמה דרשות ששמענו מכאלו שלא שמשו ת"ח כל צרכם.

ואני שוב רוצה לסייג - כשמדובר בכך שיש לו יכולת החזר מוכחת והוא לא מתכוון להתגלגל מגמ"ח לגמ"ח זו יכולה להיות אפילו התנהלות מבורכת.

דמות מוכרת מעולם התורה החרדי, שמשמשת לעיתים דגל וסמל לתורה וכו', הרב אליישיב זצ"ל  התפרנס ברוב שנותיו מיגיע כפיו, ואפילו מעולם לא היה ראש ישיבה. פרסומו התורני בא לו אחרי שפרש מהרבנות לפנסיה מוקדמת על רקע עקרוני מול הרב גורן זצ"ל.

מרגע זה - הוא התפרנס מהפנסיה, אותה קיבל ביושר ולפי החוק ממדינת ישראל. העובדה שהאריך ימים מאפשרת לכל מיני "צדיקים" שנולדו אחרי שהוא יצא לפנסיה (לפני כ-40 שנה, בגיל 64), לספר עליו עלילות שלא היו ולא נבראו.

לגבי העובדות, בלי להתייחס לשאלה העקרונית.

נראה לי שהרב אלישיב החל לעבוד כדיין בערך בשנים בהם החל להשיא את ילדיו, ולא נראה לי שהייתה לו משכורת של ממש לפני כן (אולי תקופה קצרה הוא שימש כרב ברמלה). הוא חי בתנאי עוני,(אם כי כנראה המשיך באורח חיים די דומה גם לאחר מינויו כדיין). איני יודע מאיפה הוא התקיים עד מינויו לדיין (גם בשביל לחיות בעוני צריך כסף...), ולא כמה אפשרות לעבוד הייתה לו (היו לו בעיות בריאות משמעותיות בצעירותו, שייתכן שהגבילו את יכולת העבודה שלו), נראה שמצד אשתו הייתה נכונות להקרבה רבה, (מן הסתם גם בתחום הכלכלי)

מה עשה קודם לכן? לא יודע, אבל מאחר ולא למד במקום מסודר כנראה שלא נפל על הציבור/תורמים אלא על אשתו.

א. אינני חרדי יש החושדים בי שאני "אנטי חרדי" ויש כמוך, העיקר לקחת את הטוב שבכל אחד.

ב. אני מסכים אתך לחלוטין, אני מעולם לא לקחתי הלוואה אבל יש לי תחושה שתסכים שהכל תלוי מה עומד על המאזניים, אם למשל הצלת חיים? ודרך אגב, על מי שנוטל משכנתא גם תכעס כך?

ג. האברך מתחיל ללמוד הוראה. הוא בעל אחריות כלכלית. מן הסתם יש לו תוכנית החזר בריאה, למה לחשוד? ציינתי גם בתגובה שאני מדבר על אדם עם יכולת סבירה להחזר ההלוואה ולא על התפרעות כלכלית.

ד. לגבי האברכות המבוגרת, אני מודה לך על שהארת עיננו בתורתך. מלבד שרבים מגדולי התורה שכולנו מעריכים לא זכו לכח סברא כמוך ועל כן חלקו עליך בטעותם, מדובר בבחור באמצע שנות העשרים, הוא כבר התחיל להכין את היציאה שלו לשדה החינוך וכו' בקיצור, ראוי שתדע על מה דנים קודם שתגיב.

ה. ערבבת שני דברים. וסמיכות הדברים בר"מ אכן תמוהה ודנים בה ואכמ"ל ועכ"פ לא נתקבל בזה הר"מ להלכה ואת בעלי שיעור הקומה התורני הפוסקים כמותו לרבים ניתן לספור על יד אחת. וטוב שהבאת הערה זו שכן הדברים מפורסמים מכדי להאריך בהם ומהערה זו די מוכח מה ה"משהו" שאתה יודע על התורה... 

לסיום אביא ציטוט מהגר"מ פיינשטין ז"ל. רוב מוחלט של גדולי התורה וראשי הישיבות מכל הקהלים יסכימו לדבריו [למעט אולי פלג מסויים מק"ק מתימן (ונאמני תו"ע כמובן אך האחרונים כידוע לא הצמיחו עדיין גדולי תורה מובהקים)] ..."ואין להימנע מזה אפילו ממידת חסידות. ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצר הרע כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לתלמוד תורה, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שאי אפשר לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כל שכן בדורנו... שודאי אי אפשר לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה. לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצר הרע שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה איזה חטא וחסרון מדת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה".

גמר חתימה טובה.

לפעמים האשה שלמה עם המהלך ובכל זאת מתביישת משכנותיה התוקפניות והחטטניות. למה להסיק מסקנות. למה לקבוע מראש שיש להם בעיה בזוגיות או באחריות לכלכלה המשפחתית? הביקורתיות כלפי לומדי תורה מעבירה אותכם על דעתכם!למה לא להסתכל בצורה חיובית:  אברך רציני מתוכנן היטב שהגיע יחד עם אשתו להחלטה נבונה ששווה להידחק עוד כמה שנים ואפ' ללוות מכמה קרובי משפחה נחמדים [על סמך הכנסות עתידיות, מקובל לקחת משכנתא אפ' ל20 שנה ויותר] כדי ללמוד עוד קצת תורה. ז ה  ה כ ל !!!

זה נכון שאנשים לוקחים הלוואות, אבל למיטב ידיעתי להלכה הפשוטה זה אסור. היתר עסקה לא חל על הלוואות לצריכה (כמובן למעט שלווה כדי לקנות רכב לצרכי פרנסה, שאז זה עסק שמותר).

כל העולם המערבי סובל מבעיה של ניהול גרוע של אשראי ובזבוז כספים מתוך חובות. דווקא אנחנו כיהודים שומרי תומ"צ צריכים ללמוד להסתפק במועט ובמה שיש, ולא להיסחף אחרי הנהיה של העולם המערבי "אכול ושתה כי מחר נמות".

אגב, מבחינה כלכלית טהורה - האסון הכלכלי באירופה הוא בדיוק תוצאה של הלוואות לא מבוקרות, וגם המשבר האמריקאי בשוק הדיור נבע מהלוואות. אכן נכון ש"כולם" לוקחים הלוואות, מה שלא הופך את זה לתקין ולמוסרי.

מיטב ידיעתך מבוסס על דעת הגר"י אריאל המנומקת בהרחבה בספרו החדש [יחסית] "הלכה בימינו". אך החומרה הנ"ל אינה מקובלת על רוב מורי ההוראה ופוק חזי מאי עמא דבר. בר מן דין הנידון אינו דומה לראיה וד"ל.

לפי הידוע הבעיות הכלכליות באירופה נובעות בעיקר מניהול כושל עד מושחת (ריבוי פקידים וכדו')  של מדינות בגוש האירופי ותגובת המשך למשבר הנדל"ן האמריקאי [הנובע בעיקר מניהול בנקאי מרושל]. בכל מקרה הקשר הרופף לענייננו מחייב שתעביר את החלק הזה בתגובתך לפורום העוסק בענייני כלכלה ובנקאות...

אני מקווה ומאמין שהאברך המדובר מסתפק במועט. הרושם שלי הוא שרוב האברכים בהחלט מסתפקים במועט ולא ממש שייכים לחגיגת האשראי עליה דיברת...

כי לב העיסוק כאן הוא כלכלי-מוסרי. האם מוסרי להיות "צדיק" על חשבון התנהלות כלכלית לא ישרה ולא נכונה (גם לא הלכתית!)

דעת הרב אריאל למיטב ידיעתי אינה חדשה, וכמדומני שגם השכל הישר והבריא החילוני יכול להמליץ המלצה דומה - לחיות ממה שיש לך ולא ממה שאין.

הבעיות הארופאיות (שקשורות לכאן ועוד איך - גם שם המטרה הייתה גם לממן עניים) נבעו בעיקר בגלל אג"חים ממשלתיים שנמכרו בשוק (כלומר, אנשים הלוו כסף לממשלות שבזבזו אותם על קצבאות לעניים ול"עניים"), ועכשיו המדינות האלה בחובות שאין ביכולתן להחזיר.

ריבוי פקידים הוא תקורה לא יעילה ויקרה, אבל כנראה לא עיקר הבעיה. גם במדינת ישראל יש יותר מדי פקידים ושרותים לא יעילים ובכל זאת מצבה טוב יותר.

"מסתפק במועט" זו הגדרה ביחס ליכולתו הכלכלית. אם היא אפס (אפילו מבחירה), גם לחם וחלב במכולת על חשבון אשראי בנקאי/גמ"חים/מה שלא יהיה - זו חגיגת אשראי שאין לה בסיס ותקרוס יום אחד. סתם חיבור וחיסור פשוטים.

רק אני לא מבינה איך לוקחים הלוואות בלי יכולת להחזיר אותן?

כולם כאן רבנים גדולים או מצטטים רבנים גדולים.

עם כל הכבוד להלכה, להגיון הבריא נשאר מקום?

מי שחי על הלוואות - מאיפה יחזיר אותן?

מגילגול עוד הלוואות

ומה יעשה כשנגמרים מקורות ההלוואה?

יפשוט ידו בשוק.

נו, שוין...

חבר'ה, הלוואה לוקחים כפתרון ביניים. לא כפתרון אולטימטיבי. כך רק נופלים חזק יותר, נמוך יותר, כואב יותר.

לא חשוב באיזו רמת חיים רוצים לחיות, את רמת החיים קובעת רמת ההכנסה. ואם לוקחים הלוואות צריך להוריד מסך ההכנסה את סך ההחזר החודשי ומה שנשאר - זו רמת החיים על פיה אפשר לחיות.

מי שרוצה לחיות בלי הכנסה, יחיה בלי הוצאות.

אוהל על המדרכה, אוכל מסלי מזון, בגדים מויצו (יד שניה) ולימודים בבית על ידי ההורים.

זה אפשרי.

לא מומלץ!

אינה בדיוק תואמת לנושא שהועלה בהודעה.

לא דובר על  הלוואות שלא יכולים להחזיר,

ומישהו כאן הביא אח"כ דוגמה מעצמו על הלוואות בזמנים שיש בהם יותר הוצאות, שהחזרתן מתוכננת מראש.

אם הוא אברך שלא עובד?

באמת לא הבנתי את הסיפור.

הבנתי שהם חיים מהלוואות. ממה הם מחזירים אותן?

והם פורשים את זמן ההחזר הכספי לזמן ארוך

ההחזר בא על חשבון ההוצאות השוטפות שלהם.

לכן כתבתי שהם יגלגלו. יקחו עוד הלוואה כדי להחזיר את הקודמת וכו'.

אחר כך הם יגיעו לשלב בו הוא לא יוכל ללמוד כי הוא יהיה עסוק בריצה אחרי הלוואות חדשות והחזרים וכו'.

אני מכירה את המשפחות האלה מקרוב.

לא אחת ולא עשר.

האמינו לי.

הלוואות זו לא שיטה. לא מאנשים פרטיים, לא מהבנק וגם לא אוברדרפט.

זה טוב נקודתית. לא כשיטה. זה גורם לאנשים ליפול חזק.

השיטה היא להסתדר ממה שיש: משכורת של האשה, בטל"א שמקבלים על הילדים מלגה קטנה שהאברך מקבל וזהו!

וגם מה זה משנה..

טוב להם ?מסתדרים? שישמחו. ענין שלהם..

הוצאות, הכנסות, חובות, הכנסות עתידיות צפויות, נכסים, תכנית פרעון חובות.

הדיון מדי ספקולטיבי בלי הנתונים האלה.

יש עניין ציבורי מובהק במידע הזה, ולא ייתכן שהם ישמרו אותו לעצמם. <צ>

פחות אכפת לי אם הם כן יצליחו להחזיר לא יצליחו..

אני באמת לא מצליחה להבין איך אפשר לחיות בלחץ הכלכלי הזה...

גם אני הייתי נשואה לאברך עד לפני חודשיים שבעוד שנה וארבע יחזור להיות אברך

אבל תמיד ביקשתי ממנו שתיהיה לו הכנסה קבועה ומסודרת שאנחנו סומכים עליה

ויתרתי על בעלי בימי שישי וחמישי בערב והוא היה עובד במרץ אבל לא חייתי בפחד מהיום שלמחרת...

ולמרות שתוך כדי השנים שלו בישיבה הוא עשה מבחני רבנות עדיין הוא דאג להכנסה סבירה מהצד...

שתספיק למחייה ולחיסכון קטן..

בכלל בציבור שלנו אין ישיבות שמעודדות אברכיה מבוגרת

אם יש אברכים הם שמה לבנות ובסופו של דבר יעבדו במקצוע קודש מסוים בישיבה או מחוצה לה...

אם הוא גדול בתורה ולשם כך נשאר בישיבה תפקידו לגדול באמת ולהשפיע ככזה...

מכירה משפחות של אברכים שממש חיים בקושי והייתי אומרת על גבול העוני

משפחות שכל היום מצטטות את "ה' יחזיר לי את הכבש לשבת"

ובעלי אמר לי שבהרבה בתים שהאבא לומד תורה וכל כולו לשם כך עד כדי כך שזה עולה על חשבון האישה,הילדים,הבית,הנוחות,הביגוד וכו'...

בסופו של דבר הילדים שלו לא יוצאים בני תורה, הם לא זוכים להבין למה באמת צריך להיות גדול בתורה

בשביל לחיות בקושי?

אבל אבא שעובד ומכבד את התורה ובכל רגע פנוי יושב ללמד תורה וזוכה גם להתפרנס בכבוד ולממן בני תורה ואת עולם הישיבות דווקא ממנו ומהחשיבות שהוא נותן בבית לתורה דווקא ממנו רואים בני תורה...

יש מחיר ללימוד תורה.

אם מישהו מוכן קצת להפשיל את הגאווה שלו בשיל לימוד התורה, יש עבודות ניקיון וכו' של כמה שעות בערב-לילה, שעם קצת ויתור של האשה לטובת לימוד התורה בשילוב מלגתהאברך אפשר לחיות ממנה בקלות.

כי אם אדם מגיע לשלב בחיים שהוא לוקח הלוואות ורק עם זה מצליח לשרוד

אז או שהוא לא עובד, או שהעבודה שלו לא מספיקה והגיע הזמן גם לצאת למקומות אחרים...

לימוד התורה הוא בחירה של האברך ואולי גם של אשתו

הילדים שלו לא בחרו לחיות בעוני ובתסכול...ובטח לא בשם התורה.

מה גם שמדובר באדם שהתחיל ללמוד להוראה.

ויש להניח שלאדם הזה איכפת מילדיו לא פחות מכל אחד אחר כאן. ואני בטוח שאינם חיים "בעוני ובתסכול"...

חבל "לבנות הרים" על מה שכל איננו מכירים,(וגם לא כ"כ ענייננו...)

"52% מהישראלים נמצאים באוברדרפט זמני בסוף החודש ו-21% מהישראלים נמצאים באוברדרפט כרוני מתמשך"

"לאחד מכל חמישה ישראלים יש חובות ופיגורים בתשלום חיובים כספיים. רק ל-55% מהישראלים אין הלוואות. 21% מהישראלים לקחו הלוואה בכרטיסי אשראי ואילו 17% לקחו הלוואה מהמעסיק"

מכתבה באתר ישראל היום, ע"פ סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 

חבל שזה המצב, אבל זה נותן פרופורציות שלקיחת הלוואות היא לא מעשה חריג כל כך, ולא רק בקרב אברכים.

נ.ב.

לא באתי להמליץ על לקיחת הלוואות, וחשוב לי שהדברים לא יובנו כך. 

גם הרבה מאוד משפחות נמצאות בעוני בגלל המדד המוגזם שהמדינה קבעה

והם עצמם לא חיים בעוני כלל

אבל שוב אם אדם חי ושורד רק על פי הלוואות קבועות זה טעות גדולה...

אין בעיה של חיים פשוטים וצנועים

יש בעיה של חיים עם חובות...

הרוב עם מינוס בבנק, אבל הרוב גם מכסים את זה כל חודש ונכנסים לזה שוב כל חודש

הוא לא במצב של מינוס ולמה? כי הוא הגיע לגבול

לכן הוא נזקק להלוואות.

החשיבות של תורה היא עצומה אבל שוב אם זה מגיע למצב שזה מבטל חיים תקינים זה חטא של ממש.

ואני לא מדברת על המקרה הספציפי הזה אלא על המציאות הזאת שידועה שהיא קיימת.

שלא תהיינה אשליות - רוב החיים עם אוברדראפט לא "מכסים את זה כל חודש"...

זה די קבוע..

ואתה בעצם אמרת את מה שאני אמרתי

אתה מכסה את זה כל חודש...

כי זה די קבוע וגם הסכום הוא קבוע 

וכל חודש אתה מכניס כסף שמכסה ומוציא כסף שמביא מינוס מחודש...

אבל יש לך מצב ביניים תמידי..אתה לא מגיע לשפל..

וככה זה הרוב עם האוברדראפט

הם לא מגיעים לשפל אבל הם מרשים לעצמם להפריז בעוד כמה אלפים בחודש כי זה אפשרי...

בכללות, מאד אוהב את אחינו החרדים. ובכלל, "אחינו כל בית ישראל". קל וחומר אנשים שבעיקרון השאיפה שלהם לעשות רצון ה', גם אם לא תמיד מסכימים בכל פרטי השקפת העולם.

ואכן - הערובה הבסיסית לבריאות הנפשית היא לא הכסף אלא הכוסף..

ונאמר כבר שכל המקיים את התורה מעוני סופו שיקיימה מעושר (אני מקווה שאני מצטט מדויק)

גם אני למרות שאני לא חרדי הייתי אברך ודבר אחד בטוח - מי שלומד תורה ברצינות ה' שולח לו איכשהו את השפע. (זה ממש לא קלישאה ראיתי את זה בחוש)

אבל למרות כל האמור, יש הבדל בין חיים בעוני שזה לא דבר שלילי לבין הסתבכות בלתי אחראית בחובות שזה דבר שלילי לחלוטין.

הגבול בין הדברים הוא דק וראוי שכל אחד שבוחר בחיים כאלו ילמד איך לעשות את זה נכון בהתייעצות עם רבנים ומומחים לעניין (כגון פעמונים).

לפני חמישים שנה רוב הציבור החרדי עבד. כיום רוב הצעירים החרדים יוצאים לעבודה בשלב מוקדם יחסית.

דור הביניים (אלו שהיום בגיל של לחתן את הילדים) נמצאים במצב ממש קשה (בהכללה גסה. כמובן שיש יוצאים מן הכלל) ומתקשים מאוד לשאת בהוצאות החתונות של הילדים במיוחד לאור נורמות מסוימות שהשתרשו בחוגים מסוימים. (סידור מלא וכו')

כבנקאי במגזר החרדי אני רואה הרבה סוגים של אנשים ממגוון הקשת החרדית והכלכלית ואני מוכרח לציין לטובה את הרצינות והאחריות של רובם המוחלט בענייני כספים.

לצערי יש כאלו חריגים (כמו בכל חברה וכנראה אפילו פחות) שנוהגים בצורה לא אחראית בכספם (ובכספי הציבור...) ועל אלו אני מלין. השרשור הנוכחי אמנם דיבר על אברכות במחיר של נטילת הלוואה אבל הביקורת שהועלתה פה לגבי הלוואות נכונה גם ואף יותר לגבי הלוואות לא אחראיות מכל סוג.

מי שרוכש רכב חדש במחיר שהוא לא יכול לשלם הוא פושע לא פחות ממי שגונב רכב...

כשאנשים באים אליי לבקש הלוואות, למרות שלבנק יש אינטרס מובהק בלתת כמה שיותר הלוואות אני משתדל לוודא ביחד עם הלקוח שהוא באמת צריך את זה ושהוא באמת יכול להחזיר את זה.

מצטער אם הארכתי יותר מידי אבל אם אפילו מישהו אחד יחשוב יותר בתבונה לפני נטילת הלוואה והיה זה שכרי.

שהתכוונת אלי...

ובכל זאת, כיוון שכתבת "שלא אהובים פה" - רציתי לחזק את הכיוון שלך...

יישר כחך.

גם החפץ חיים ואם נוסיף ללכת נראה שזה היה הנוהל גם אצל האמוראים והתנאים

עבדו במעט שעות רק בשביל המינימום הנדרש

וההפך זה כלל לא משנאה, זה מלראות אנשים שחיים וקשים להם ולכאוב עליהם.

בין אם זה במשפחה ובין אם זה בכלל העם.

לי אישית עצוב שאומרים שבני ברק היא העיר הכי ענייה בישראל.

בדרך הזאת נגרום לאחינו לאהוב את התורה? להידבק בה? לראות כמה היא יפה וטובה?

כשהילדים הולכים בנעליים קרועות זה מרחיק ומשניא את התורה.

מעבר לכך שבתורה יש כלל חשוב- אל תרבו עניים בישראל.

לא ייתכן שדרך התורה תלך נגד עצמה.

אפשר לדעת לחיות נכון ולא להגיע לעוני מירבי ולחובות גם עם בעל אברך.

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

קיצור זה טוב בשביל להבין על מה כתבת. אבל זה לא מעביר את התוכן באמת.

וכתבת כל כך מהמם וחזק שהיה לי שווה לקרוא הכל...❤️❤️

אני באמת חושבת שללב ולהבעה של כל אדם ישנה חשיבות ולא תמיד ניתן להעבירה בהכרח בקיצור או בתימצות או בבינה מלאכותית, 

וכי יש מקום לזרימה, לעומק, למהות ולכוונת הלב שבאים מתוך האדם כפי שהם באותו רגע.

וגם מבינה לגמרי מהצד השני שקשה לקרוא אורך ולא אפשרי פעמים רבות מבחינת זמן, פניות, כוח וכו'

לכן בהחלט טוב שכל אחד יעשה כפי ראות עיניו והעדפותיו

ושוב תודה יקרה על הפידבק והמילים הטובות, מחמם את הלב לשמוע שהדברים נגעו בך 🙏❤️

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

זה בהחלט יצירתי, אבל אם מדובר בזוג צעיר, עדיף כמה שפחות להתבחבש בזה. כל העיסוק בזה רק מעלה רעיונות ויוצר טינות., ולצערי מדברים שאני מכיר, אנשים (בעיקר נשים!!!) מצטלקים מזה מאוד קשה, ונישואים מאוד יפים יכולים להיהרס על ידי שיחות על "אהה נהנית לגבר איתה", "מה יש לה שאין לי", "וואלה בטח בדקה וחצי שיש לך בערב אתה בטח מגשים איתה פנטזיות". זה פשוט חבל ומסוכן (גם אם זה לא גורם ח"ו לגירושין, זה גורם לפירוד בלב וטינות וכאב).

שפשוט תגיד לו שלהבא אם רוצים אז או עם גבר או בבית שלהם כשהיא נמצאת.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.