דווקא עכשיו, בעשרת ימי תשובה, היחסים הבין אנושיים יותר מובלטים...
אספר לכם מה קרה לי לפני שלוש דקות:
הגעתי לתחנה מרכזית, י-ם.
חיכיתי כמובן עשר דקות בתור לבדיקה הביטחונית... ב"ה.
עברתי את הדוכן של דברי שיר, ואז נרעדתי. הבטן קירקרה למוות.
ישר מצאתי ת'צמי מספרת לקופאית בארומה איזה סנדוויץ' אני רוצה ובינתיים הלכתי לשירותים.
הערת ביניים: בארומה , הכניסה לשירותים היא באמצעות מפתח שמבקשים בקופה בלבד.
חזרתי לקחת את הסנדוויץ' המיוחל, לקחתי ביס (אחרי נ.ידיים) ומיהרתי לאוטובוס הביתה.
אני מגיעה לרציף, בדיוק כשהאוטובוס עומד לצאת, עולה, מנקבת נסיעה ברב-קו ובדיוק הפלא מצלצל. לפני שהגעתי לפלא, אני מרגישה משהו זר שלא במקומו.
המפתח של ארומה..
התבאסתי כשקלטתי שאני חייבת לרדת (ולפספס את האוטובוס כמובן) כדי להחזיר להם את המפתח.
אני חוזרת לנהג, ומבקשת-מתחננת (וחצי מרשרשת במפתח) שיחזיר לי את הנסיעה כי אני חייבת לרדת.
הנהג פשוט לא הסכים.
אמר שאין לו אפשרות לבטל ואין מצב שאפשר לבטל את הניקוב אחרי שעברו עוד נוסעים..
התחלתי להתחנן שזה כבר קרה (ביטול ניקוב) וזה אפשרי ואני לא אשמה שהפסיקו להוציא קבלות על הניקובים...
(מרוב ייאוש הראתי לו את המפתח, שיבין שאני חייבת לרדת...)
אין. לא האמנתי שאשלם פעמיים בשביל זה. נשמע מטומטם כ"כ.
ואז...
אחת, חמודה, שעמדה בתור לשלם לנהג ולנסוע- שאלה אותי בשיא הפשטות: "רוצה שאני אחזיר להם?".
"מה?", הייתי בשוק. "אבל את תפספסי את האוטובוס הזה בטוח!"
"לא משנה, זה בסדר. לא נורא.." חצי חייכה בביישנות...
רציתי לנסות להתווכח, בכ"ז, זו היתה אשמתי ששכחתי את המפתח ולמה בכלל שהיא תאחר לאנשהו בגללי?
אבל איכשהו הסכמתי (גם היו בתור עוד לא מעט אנשים שרצו כבר לעלות...).
טוב לב, או לא?
אין לי מילים.
אגב, מותר לציין שהנהג ערבי והבחורה בחזור תינוקת שנשבתה?
-סוף פריקה-
