אני בשירות לאומי.
יש לי חבר שההורים שלו גרושים, ורק אני ועוד חבר שלו יודעים את זה. הוא לא גילה את זה לאף אחד חוץ מהחבר הזה..
אנחנו חברים כבר הרבה זמן... בערך שנה...
שנה שעברה, בכיתה י"ב, בשיעורי "אישות ומשפחה", הפחידו אותנו שסטטיסטית רוב הילדים שההורים שלהם גרושים- סביר להניח שהם יתגרשו גם.
(ואני לא אומרת פה על אף אחת חס וחלילה חס ושלום שיש לה סיכוי כזה! אני אומרת מה שאמרו לנו!!)
אז אני נבהלתי, כמובן, והלכתי לדבר על זה עם חברה ממש טובה שלי.
סיפרתי לה את הסיפור לפי הפרטים שאני ידעתי[היום אני יודעת הרבה יותר.. אבל לא סיפרתי לה את כל זה..] (הסיבה בגדול לגירושים, באיזה גיל ומה הקשר שלו עכשיו עם ההורה שהוא לא גר איתו)
והיא ממש תמכה בי ועודדה אותי ועזרה לי...
ובזכותה המשכתי איתו את הקשר המדהים שיש לנו.
היום סיפרתי לו שסיפרתי לחברה אחת.
הסברתי לו הכל.
את כל החששות והפחדים שלי מול גירושים, את כל מה שלימדו אותנו..
והוא ממש כועס עלי עכשיו 
אמרתי לו שאני מצטערת, ושאני ממש מבינה אותו.. אבל שיבין גם אותי..
אז הוא אמר לי "מצטער, אני לא חושב שאני אבין אותך יום אחד.. בגדת באמון שלי.."
מה אתן אומרות?
מה אני אמורה לעשות עכשיו?
באלי להתאבד.
, לנטרל קצת את הרגשות אם את חושבת על הלאה...
רק לסמוך על ה'
)