כתוב בתהילים ל"ב פסוק ו' – על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. דרשו חכמים (ברכות ח' ע"א) לעת מצוא זו אישה – היינו שצריך אדם להתפלל לזכות להתחתן כאשר יגיע לזמן הנשואין. במאמר זה נראה שלמרות שצריך להתפלל שימצא זיווג ראוי בזמנו, בכל זאת לא כדאי להתפלל שיתחתן עם אישה מסויימת דוקא, כי תפילה כזו עלולה לגרום לסיבוכים קשים.

בירושלמי תעניות פ"ד ה"ו שנינו – 
בי רבי בא בר כהן אמר קומי רבי יוסי רבי אחא בשם רבי יעקב בר אידי – אסור לארס אישה בערב שבת. הדא דאת אמר שלא לעשות סעודת ארוסין הא לארס יארס. שמואל אמר אפילו בט' באב יארס, שלא יקדמנו אחר. מחלפא שיטתיה דשמואל. תמן הוא אמר מושיב יחידים ביתה במאזניים לעלות המה מהבל יחד. והכא הוא אמר הכין? אלא שלא יקדמנו אחר בתפילה. אפילו כן לא קימה.
תרגום לעברית – תלמיד של רבי אבא בר כהן אמר לפני רבי יוסי בשם רבי אחא שאמר בשם רבי יעקוב בר אידי שאסור לארס אישה בערב שבת. וכונתו שאסור לעשות סעודת ארוסין ביום שישי אבל את הארוסין עצמן מותר לעשות גם ביום שישי אלא שצריך לדחות את הסעודה. שמואל אמר שאפילו בתשעה באב מותר לארס מחשש שיקדימנו אחר ויתארס איתה. תמהה הגמרא התחלפה שיטתו של שמואל? הרי הוא אמר מושיב יחידים ביתה במאזניים לעלות המה מהבל יחד דהיינו הקב"ה קובע עם מי יתחתנו ומושיבם בעל כורחם יחד בבית אחד וכאן הוא פתאום חושש שמשהו יקדים אותו? ומשיבה הגמרא ששמואל חושש שאחר יקדמנו בתפילה והתפילה יכולה לשנות את גזירת הקב"ה. ואף על פי כן אם התחתנו כתוצאה מתפילה כזו הם יתגרשו – הזיוג הזה לא יתקיים.

מקבילה לסוגיא ירושלמית זו נמצאת בבלי (=אולי בבבלי) מועד קטן י"ח ע"ב ונציע אותה מתוקנת על פי הראשונים וכתבי היד עם הסברי רבותינו הראשונים – 
אמר שמואל מותר לארס אישה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר וכו'. ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: ארבעים יום קודם יצירת הולד [=היינו בעת ההריון. דארבעים יום משתהית יצירתו כבנידה ל' ע"ב]. בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, בן פלוני לפלונית, שדה פלוני לפלוני [פיסקת הנדוניא שאדם פוסק לביתו, כלומר נקבע לאדם איזו נדוניא יקבל מחותנו] אלא, שמא יקדמנו אחר ברחמים.
כי הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי – רחמנא, תזדמן לי פלניתא! אמר ליה לא תבעי רחמי הכי. דאי חזיא לך לא אזלא מינך, ואי לא כפרת בה'. [=כך הגירסא לפנינו, ופרוש בה' שתאמר אין שומע תפילה או שתאמר שאין ביד ה' לזמן לך אישה. אומנם רוב הראשונים גורסים כפרת בה. ומפרשים או שתכפור בתפילה לומר שאינה מועילה או שתכפור באישה שתצטער על כך שנשאת אותה]. בתר הכי [=רוב הראשונים מפרשים לאחר שנשאה, ויש מפרשים לאחר שאמר לו שתפילתו לא תועיל] שמעיה דקאמר: רחמנא או איהו לימות מקמה או איהי תמות מקמיה [=יש מפרשים לאחר שנשאה היה מצטער על כך ובקש שימות הוא או היא כדי שלא ימשיך לחיות איתה, ויש מפרשים שביקש שימות הוא או היא שלא יראה אותה מתחתנת עם אחר ויצטער בגללה]. אמר ליה לא אמרי לך לא תבעי רחמי עלה דמילתא?! דהכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובלי: מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים מה' אישה לאיש. מן התורה: דכתיב – ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר. מן הנביאים : דכתיב – ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא. מן הכתובים: דכתיב – בית והון נחלת אבות ומה' אישה משכלת.

נשאלת השאלה אם כן מה היחס בין כוחה של התפילה לכוחה של הבת קול? מי גובר על מי ולכמה זמן.

נביא דעות שונות של רבותינו הראשונים (בדרך כלל נביא כאן את תוכן דבריהם בלבד ולא ציטוט מדוייק).

הרא"ש בתוספותיו במו"ק – 
בדרך כלל אין התפילה מועלת נגד הבת קול, אבל לפעמים עת רצון היא והתפילה מבטלת הגזרה.

שיטה לתלמידי ר"י מפריס –
פרוש ראשון והוא עיקר בעיניו: התפילה מועילה לבטול הבת קול אבל לא כדאי להתפלל על זה כיון שאם אין מזלם מתאים לא יחיו בשלום.
ואם כן יהיה פרוש הסוגיא לדבריו כך – בעת ההריון מתאימים את בני הזוג אחד לשני אבל התפילה יכולה לגרום שינשאו מי שלא הותאמו מהשמים. וזהו פרוש שמא יקדמנו אחר. אבל משום שאינם מתאימים לא יוכלו לחיות בשלום.
פרוש שני: שמא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא. כלומר באמת מי שלא הותאמו מהשמים לא יוכלו להנשא. אבל התפילה עלולה לגרום שמשהו מהם ימות וממילא לא תקיים הגזרה [כפרוש רבינו גרשום להלן].

מכתם – 
התפילה מועילה, וזהו שמא יקדמנו אחר ברחמים. אבל התפילה מועילה רק למי שמתפלל לשם שמים, אבל לשם נוי שנתן בה עיניו, או ממון, אין התפילה מועילה לו ואז תתקיים הבת קול. וזהו מה שאמר רבא לאותו אדם תפילתך לא תתקבל משום שאינך מכוין לשם שמים ואח"כ כששמעו מתפלל או שהוא ימות או שהיא תמות ובלבד שלא יראה אותה נשאת לאחר אמר לו זו ההוכחה הברורה שתפילתך אינה לשם שמים אלא משום שנתת עינך בה ולא את טובתכם אתה מבקש ותפילה כזו אינה נשמעת.

ריטב"א – 
פרוש ראשון: תפילה לבד לא מספיקה נגד המזל של הלדה ולכן אמר רבא לאיש שתפילתו לא תועיל. אבל תפילה בתוספת זכויות, היינו בקשת רחמים, מועילה.
פרוש שני: באמת התפילה מועילה, ושמואל ורבא אמרו דבריהם רק כדי שלא יתפללו אותם אנשים על כך כיון שראו בחוכמתם שאינם טובים זה לזו.

רבינו גרשום – 
שמא יקדמנו אחר ברחמים שתמות היא. כלומר, שמי שאיננו בן זוגה לא ישאנה אבל אם יבקש שתמות עלול להתקיים וממילא לא תקיים הבת קול [כפרוש השני של שיטה לעיל]

ר"ן בחדושיו – 
אפשר שתועיל תפילת מי שאינו בן זוגה וישאנה אבל לבסוף ימות או יגרשנה וישאנה בן זוגה. 
ובהמשך דבריו כתב על דברי רבא: שיש אנשים שתפילתם ראויה לבטל גזר דין ויש שאינם ראויים לכך. 
וניתן לבנות על דבריו שבאמת התפילה מועילה תמיד אבל אם אינו בן זוגה רק תפילת אדם מיוחד תוכל לגרום שיוכלו לחיות בשלום. 

נמוקי יוסף (על הרי"ף) – 
אף על פי שנגזר על האדם מן השמים, אם יוסיף איש אחר להתפלל לה' אפשר שישמע לו אף כי בסוף תתקיים הגזרה שיגרשנה האיש שהתפלל עליה או ימות מהרה וישאנה אותו שהוא בן זוגה. 

הרמב"ם – 
בהקדמת מסכת אבות פרק שני כתב: שהאדם בחירי בנישואיו ואם לקח אשתו בכתובה וקדושין והיא מותרת לו ונשאה לפריה ורביה הרי זו מצוה ואין ה' גוזר על עשית מצוה ואם היו נשואיה ברשע הרי זו עברה ואין ה' גוזר על עברה. 
וכן בתשובותיו מהדורת בלאו סימן תל"א כתב: ואם הדברים כפשטן למה נאמר בתורה פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה? אלא שזה דרך שכר או דרך פורענות שאם זה האיש או זאת האישה עשו מצוה שראוי ליתן שכרה בהם זיוג יפה ומשובח הקב"ה מזוגן זה לזה וכן אם ראוי להפרע מהם בזיוג שיהיה בו קטטה ומריבה תמיד מזוגן. וזה כענין שאמרו חז"ל אפילו ממזר אחד בסוף העולם וממזרת אחת בסוף העולם הקב"ה מביאן ומזוגן זה לזה (ירושלמי קדושין פ"ג הי"ב, ב"ר פס"ה אות ב'). ואין זה דבר השוה לכול אלא לאלו שנתחייבו או זכו כמו שיר בעיני ה' יתעלה.

יש להעיר על דברי הרמב"ם האלו שני דברים.
ראשית, לשאלתו פן ימות במלחמה. הרי ראינו שגם הסוברים גזרה דעתם שאם ימותו לא תתקיים הגזרה.
שנית, הרמב"ם לא הסביר כאן את ענין הבת קול של שעת ההריון. 
לפיכך נראה שיש קודם להסביר מהי הבת קול שהיא מושג המפתח בסוגיא זו, ואז יתברר שבעצם כל הדעות עולות בקנה אחד.
ומסתבר שזהו פרושה - בעת ההפריה עוד קודם יצירת הולד נקבעות תכונותיו הבסיסיות של הולד נטיותיו וכשרונותיו וממילא על ידי כך נקבעת התאמתו בן זוגו העתידי. וזהו הבת קול היוצא מלמעלה, היינו התאמת האופי של בני הזוג.
וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ח מהקדמת פרקי אבות שיכול להיות לאדם הכנה בטבעו לכוון מסוים ואין בזה סתירה לבחירה החופשית. לכן במצב רגיל יתחתנו אך ורק מי שהכריזה עליהם הבת קול – דהיינו שאופים הותאם זה לזה.
אבל, תפילה ובקשת רחמים יכולה להועיל שיתחתנו גם מי שאינם בני זוג טבעיים. אלא שבדרך כלל זיוג כזה לא יעלה יפה. שאם אינם דומים בטבע יתגלו הנגודים שביניהם והם יתגרשו או שיקצרו את ימיהם אחד לשני ויתחתן השני עם זיוגו הטבעי. לפיכך לא כדאי להתפלל לזיוג מסוים כיון שאם הם מתאימים יתחתנו במוקדם או במאוחר ואם לאו מוטב שלא יחיו ביחד. אבל בתנאים מיוחדים כשיש שעת רצון מיוחדת, או שמצרפים לתפילה מעשים רבים וזכויות, או שזו תפילת אדם לא רגיל שתפילתו יכולה לשנות את הטבע שהוטבע, הרי שהשידוך יצליח למרות שאינו טבעי. לפיכך כדאי לארס אפילו בחולו של מועד או בט' באב שמא יקרה אותו מצב מיוחד ויפסיד את זיוגו הטבעי. ומסיבה זו שנינו בברכות ח' ע"א על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא – אמר רבי חנינא לעת מצוא זו אישה. שנאמר: מצא אישה מצא טוב.

אם כן מסקנת הדברים שצריך להתפלל רק על עצם מציאת בן זוג במועד מוקדם ככל האפשר. אבל לא כדאי, ואולי אף אין טעם, להתפלל לזכות באישה מסויימת. ואין סתירות בין הסוגיות. הסוגיא במועד קטן בבלי ובירושלמי תעניות באה להגיד שאין להתפלל על זיוג מסויים ואילו הסוגיא בברכות אומרת שיש להתפלל על עצם מציאת בן זוג.

ולסיום נביא סיפור על מורינו ורבינו הרמ"צ נריה – 
קרוב משפחה חיפש נפגש והכיר מספר רב של נערות לפני שמצא את בן זוגו. והנה, הכיר נערה שמצאה חן בעיניו. מערכת היחסים והקשר הנפשי התקדמו במהירות שלא היה רגיל לה.
הוא בא בשאלה: שמא יש כאן התלהבות שאינה במקומה, ועליו להסתייג מהתהליך המהיר של הקשר הנפשי ו"לעשות חושבים". 
השיבו הרב: " ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ומכרזת: בת פלוני לפלוני". דע, שככל בת הקול היוצאות מן השמים יש מהן בעלות עוצמה ויש שקולן קול ענות חלושה. אם שומע אתה את בת הקול בעוצמה, בת זוגך היא, כזו ראה וקדש!
(איש וביתו, מאת הרב נחום נריה, בנו של הרמ"צ נריה, "הצפה" יום שישי י"ג כסליו תשנ"ח עמוד 8)

מצוטט מכאן:

http://www.katif.net/art.php?id=307&table=jew1