אני אחראי לבישולים. ביום ה' בערב אני מכין 1-2 מאכלים, כל השאר - ביום ו', מ-8:00 ועד שעה לפני כניסת השבת. אשתי אחראית לענייני הניקיון. יש לנו בת (שנה וחצי), פה ושם היא מתעניינת במה שאני עושה במטבח, אני נותן לה קערה קטנה וכפית, היא מערבבת כל מיני דברים להנאתה. כמו כן, הוא רואה סרטי אנימציה בסמרטפון. 

בד"כ אני לא גומר לפני שבת

אני מבשל

אני מנקה. לפעמים הילדים עושים טובה ועוזרים קצת.

כשהילדים לא עוזרים אני משתדל לגרום להם לפחות לא להרוס אני אפילו מעדיף לרוב שהם ישחקו בחוץ.

בחמישי בבוקר אחרי שכבר שלחתי את הילדים ללימודים מיד מתחילה לבשל, בינתיים כשמתבשל אני שוטפת את הבית. ועד הצהריים יש כבר חלק מהאוכל של שבת מוכנה כולל שטיפת ריצפה.

לפעמים כשהילדים קמים מוקדם הם עוזרים לי בקילופי הירקות. וזה תלוי איך המצב רוח שלהם. 

בשישי נשאר לי לעשות רק קוגל, ופתיתים וסלט אחד. והקילופים כנ"ל לפי מצב רוח הילדים.

ונשאר קצת לסדר את הבית, קצת קיפולי כביסה וזהו.

והילדים איך פעם, לפעמים עוזרים בסידור הבית ולפעמים לא....

בעלי בכלל לא בקטע של העזרה לאשה.

שכחתי לציין שיש כמה דברים שכבר מוכנים במקפיא. הכוונה שמכינה כמות ומקפיאה.

בדר"כ אני מכינה הכל רק ביום שישי ב12:00 (אני עובדת בבוקר). ולא ממש מספיקה לגמור עד הדלקת נרות...

כשאני ממש משתדלת להיות אחראית ומאורגנת (השבת הבטחתי לעצמי להתאמץ שזה יקרה יותר) אני מכינה כמה דברים  בחמישי בערב.

בעלי אחראי על הניקיונות בזמן הזה.

והילדים- קטנים, משתדלים לשחק יפה ולא להפריע, האמת- שיום שישי בצהרים זה זמן הסרטים במחשב בגלל זה...

אם צריך לטפל- זה או אני או בעלי, תלוי מה לחוץ יותר- בישול או ניקיון...

ומתי מסיימים? כמה שיותר מוקדם כדי שנספיק לנוח לפני שבת..

אני מבשלת והוא עוזר בכלים ובכל מה שצריך.

הוא עושה כביסות ואני שוטפת ומנקה.

בקיצור הכי כיף ימי שישי!

לא עושים הרבה כי השבתות אצלנו מאוד פשוטות.

אני לא יודעת איך אנשים מצליחים..

אני מתחילה לפעמים לאפות חלות ברביעי - ומקפיאה.

כביסות, סלטים וכל מה שהטעם שלו לא נפגם לאחר קירור - בחמישי.

עוגות בחמישי בערב..

יום שישי - שטיפה, גיהוצים ונקיון יסודי של הבית, טיגונים, דגים לערב שבת, חמין וכו'..

[וגם ככה אני תמיד מוצאת את עצמי דקה לפני הדלקת נרות (אם לא אחרי) ]

וכל זה אחרי שבעלי לימד האשכנזי לימד אותי המרוקאית שמותר לשמור דברים במקרר..

לפני כן יום שישי היה קטסטרופה~!

בעלי עושה קניות מכין סלט גדול בקיץ וסיר חמין גדול בחורף,מטאטאים מסדרים והבית מוכן.

לא נראה לי..

מתי את מספיקה את כל השאר?

במיוחד כשעכשיו שקיעה מגיעה כמו כלום.

ויותר חשובה לנו האוירה בשולחן מאשר האוכל,אני בבית ממילא ומנקה במשך השבוע יסודי ככה שהבית אף פעם לא מאוד מלוכלך.
 

אני היחידה שזה נשמע לה מוזר..?

או שזה רק בגלל שאני מרוקאית וזה אומר אוכל כפולחן...

זה  מה שמתאים לנו.

יש עניין של כבוד שבת..

אני לא שופטת את ההחלטה שלכם,אני מנסה להבין אותה.

כל אחד מכבד את השבת לפי מה שמתאים לו.

וסחטיין על הויתור לטובת הנחת, שכרגע נראה לי לא פשוט לעשות אותו.

אבל כל הכבוד לכן..

אפשר ללמוד להתארגן לבשל לשבת אוכל מכובד, ועדיין לא 'להשתגע' מזה.

לא סתם מסופר בגמרא על האמוראים והתנאים שהיו מכינים בעצמם אוכל לקראת שבת.

לא סתם הידרו יהודים בכל המקומות והזמנים להדר את שולחן השבת בבשר ודגים לפחות.

יש בדבר הזה עניין גבוה מאד!!!

על גדולי ישראל מכל התקופות, כאלה שאינם חשודים באכילה לשם עונגאו תאוה חלילה, מסופר כמה הקפידו להדר את שולחן השבת במאכלים מיוחדים.

על האור החיים כתוב שהיה אוכל כמות אדירה מרוב שהנשמה היתרה שלו היתה גבוהה.

ועוד ועוד.

בישול לשבת הוא מצוה חשובה! הטרחה עצמה חשובה! מרוממת!

 וזה ממש לא בשביל לענג את הבטן... אלא זה כבוד השבת. היא חשובה לנו!

לכן אנחנו מכבדים אותה בבשר ודגים וכל מטעמים.

אני לא באה לומר לאף אחד מה לעשות, רק להאיר את הנקודה הזאת.

שלא יראה כאילו כל האנשים פה שטורחים הרבה לכבוד שבת, ומחשבים איך יוכלו לעשות זאת יותר בנחת, הם פועלים רק לטובתם ועינוגם שלהם. ובעצם למה לא לאכול רק סלט?

אלא שאותם יהודים יקרים, מכבדים את השבת! מצוה עצומה! אשריהם!!!

להעמיד עוף בתנור עם ירקות,

ודג בתנור. או מבושל.. לא לוקח יותר מחצי שעה גג!

סלטים ניתן לקנות, להכין סלט חי לפני הסעודה.

לקנות משהו קטן לקינוח , אם אוהבים. והנה סעודת שבת מכובדת.

והמוסיף תבוא עליו הברכה.

אגב, כמובן בזמנים מיוחדים של קושי כמו לפני/אחרי לידה וכו', אפשר לנסות ולהקל עוד, אבל בכלליות, אני בעד לשמור על צביון סעודת השבת כמשהו מכובד וגדול. הרבה יותר משאר ימות השבוע.

החלטנו ככה מסיבותינו אנו וזהו.

חלילה לא באתי אלייך בענות על זילזול או משהו כזה. אני יודעת שאת מאד מתאמצת בחייך יקרה!

בכלל לא כיוונתי אלייך בדוקא.

כיונתי אל רוח האנשים בכלל שנוטים לומר 'מרוקאיות' וכו' בהרגשה שהן מגזימות וכו'. אז זהו שרציתי להראות את הפן השני של העניין. שזאת לא הגזמה ואפילו מעלה גדולה. לא רק של המרוקאיות אלא של כלל נשות עמ"י לאורך כל הדורות.

לא רציתי שיוצג מצג כאילו הטרחה לשבת היא רק למען הגוף.

ברור שכשיאילוצים וקשיים ההתארגנות שונה. וזה בסדר גמור. כל אחד מכבד את השבת לפי יכולותיו הוא. כמו בשאר קיום התורה והמצוות.

אבל באופן כללי לומר שהכנות לשבת הן הגזמה וכדאי לותר עליהן בשביל הרוגע, זה לא נכון. במצבים רגילים ונורמלים עם עומס שפוי חשוב מאד לרומם את השבת, ורק תראו איך זה משפיע על הילדים!

אפילו אנשים שלא שמרו תומ"צ שהיה כאלה שבביתם היה שולחן שבת יפה וערוך באוכל של אמא, זוכרים את השבת כמשהו מענג וזה מקרב אותם לשאר קיום התורה!

בקיצור שנזכה, לקבל שבתות מתוך רוב שמחה ומתוך עושר וכבוד ומתוך מיעוט עוונות!

שבת שלום ומבורך יקרה!!

לצערי לא הספקתי אתמול להכין כלום.

חזרתי מהעבודה בשעה 14:10 ועכשיו כבר יש לי זמן לשבת על המחשב ולכתוב

מה עשיתי בינתיים? הבית ב"ה היה די מסודר אז עם קצת עזרה מהילדים הוא כבר מסודר לגמרי כולל שולחן ערוך לסעודה.

בינתיים כשהילדים סידרו אני הכנתי להיום בערב:

מרק בצל

דג סלמון

פשטידת פטריות

למחר בבוקר:

בורקס בשר

תפו"א עם רוזמרין

לסעודה שלישית נאכל את מה שיישאר מהסלמון וברוקולי וכרובית.

הכל שילוב של תכנון נכון ושל הכנת מאכלים טעימים אבל לא מצריכים עבודה מרובה. ככה אני גם מכבד את השבת במאכלים מכובדים וגם לא משתגע.

עכשיו נשאר רק לשכנע את שני הבנים להתקלח (הבת כבר התקלחה) ואז גם להיכנס בעצמי למקלחת.

שבת שלום.

ואז להכנס בנחת עם מאכלים מיוחדים לכבוד שבת ובלי הרבה מאמץ ביום שישי.

אולי קצת יקר אבל יכול לחסוך לחץ

אני יעקית דורי דורות.... (למרות שאני מודה שאני נסועה לספרדי)

ומכינה אוכל לגדודים- אני גם לא מבינה איך אפשר....

אבל אם מסתדרים ככה אז למה לא?

 מהצינצנת ובעלי עומד ומכין סלט או חמין לפי העונה ויש עוגה ושתיה ועוד שנים או שלושה דברים שקנה במכולת ועדין אנחנו מצליחים להרגיש את עונג השימחה שבהודיה לשם יתברך על יום המנוחה הזה שמאפשר לנו לעצור,לקחת פסק זמן,לשבת ליד השולחן הצנוע והפשוט שלנו עם הכלי פלסטיק באהבה,אחווה,שלום ורעות,השם יודע עד כמה אנחנו טורחים לכבוד שבת בדרכנו המיוחדת וזה מספיק לי

כזוג צעיר  - למה לאפות חלות שלא אוכלים הרבה?עושים פעם בחודש הרבה לחמניות מקפיאים אותן חמות ,ומוציאים כל יום שישי בצהרים  - עד הסעודה הם מפשירות ויש להם טעם כאילו יצאו מהתנור,כנ"ל עוגות.

סלטים וכו' פתאום מגלים שבתפריט של 2-3 סלטים +לחם +דגים ומנה עיקרית לא גדולה (כי אין מקום)בלילה,וכל מה שנשאר +חמין ליום, אפשר לכבד את השבת כראוי.

זוג צעיר בחלוקה נכונה של עבודה יכול ב3-4 שעות לגמור את כל שבת,לאט לאט לומדים.

העיקר להגיע לשבת רגועים ושמחים.

ואגב אנחנו מכינים את השבת ביום שישי ולוקח כ3 שעות לגמור הכל

אנחנו עדיין על גלגלים איזה מעצבן שהשבת נכנסת מוקדם. בעלי אחראי קניות וסידור המטבח וגם לקלח ת'ילדים. אני מבשלת כבר מיום חמישי. בשישי מסיימת את הבישולים אצלנו לא אופים חלות. ואז זה סידור הבית בפעם המאה מקלחת שירותים, החלפת מצעים בכל החדרים טקס קבוע! וכמובן הילדים לא עושים כלום חוץ מבלאגן. וכמובן שטיפה

בערב שבת 8 סוגי סלטים ואח"כ דג עם קוסקוס.... בבוקר מגוונים כל פעם מה שבא . ואגב בדרך כלל שלא דוחפים הרבה אוכל בליל שבת , יש מקום לעוגה חלבית מושקעת וכוס נס אחרי האוכל. את הלילות שבת שלנו אנחנו עושים לבד בדר"כ הילדים ישנים

עם שני ילדים וכשעובדים פשוט מתקתקים יותר...

אם מספיקים מכינים ושוטפים בחמישי אחה"צ-ערב, אם לא אז ביום שישי.

לא מכינים מלא דברים ולרוב קונים חלות, סלט לפעמים מכינים אחרי התפילה בערב שבת...

העיקר להיכנס לשבת שמחים

זה אומר: ניקיון יסודי, לא בסוף השבוע!  הכי מאוחר רביעי, בעדיפות לשני.

לפני שבת מעבירים שטיפה קלה במטבח +סלון +אמבטיה. ואני מדגישה שטיפה קלה.

בישולים הכנה של רוב הבישולים ביום חמישי  אחה"צ/ בלילה.

אפיה- עוגות ביום ה' אחה"צ/לילה

חלות- אם אופה הכי מאוחר ביום רביעי!

גיהוץ -משתדלת שיהיה מוכן בארון כבר מתחילת השבוע, אבל לעיתים קרובות נתקעת בלי, ומגהצת 3 חולצות לבנים 10 דק' לפני שבת..

עריכת שולחן שבת- יום חמישי בלילה.

יום שישי נשאר להעמיד את האוכל לבישול סופי (עוף לתנור, חמין על הגז, דגים לתוך הרוטב המוכן וכו'..) לטאטא את הבית, לסדר את הבלגן, ושוב לסדר, ושוב... אם צריך שטיפה קלה,גיהוץ של החולצות וזהו!

וגם ככה אני לא מבינה איך ריבונו של עולם יש לי כ"כ הרבה מה לעשות ביום שישי, למרות שהרוב כבר ממש מוכן?!!

את כל הנ"ל אני עושה,

בעלי עורך קניות. שוטף כלים לפני שבת (ואחריה). עוזר בסידור אחרון של הבית.

כעיקרון לשני הגדולים יש תפקיד לשבת, אחד ללכת למכלת. השני לסדר חדר ילדים, ושניהם גם מרוקנים פחים.

בשאר הזמן, הם מבלגנים קוראים ואוכלים...(אמא אני רעב...אפשר רוגלעך?... אפשר עוד אחד? (לא!) .. וחוזר חלילה...)

בפועל עושים הרוב ביום שישי...

ועושים ביחד- משגיחים על הילד כשהשני עובד

כל אחד ומה שהוא טוב בבישולים

וגם בניקיונות מתחלקים...

אולי כי הדרישות ירדו.....

בתחילת נישואינו היינו מתקתקים הכל יחד ביום שישי....

כשהייתי בהיריון הכל היה איטי יותר... ונכנסנו לשבת בלחץ...

אחרי זה ילדים וכו'... התחלנו ביום חמישי אבל תמיד נכנסנו לשבת בלחץ...

נטייה שכזו

עכשיו עשיתי סדר חדש למשך השבוע(אני בבית, ובעלי בלימודים+עבודה), וכשאני עומדת בו זה ממש כיף...

ראשון+שני: כל הכביסות, קיפול, גיהוץ, סידור בארונות.

שלישי: אבק ושטיפה של החדרים והמקלחת

רביעי: אבק ושטיפה של הסלון, פינת האוכל והשירותים

חמישי: בישולים לשבת

שישי: אפייה וניקיון של המטבח, סידור שולחן וכל ההכנות האחרונות לשבת

זו השאיפה, לפעמים עומדים בה, ולפעמים לא...

אחחחח... בא לי כבר שבתתתת 

אני לא נשוי טרי, ובכל זאת - ראיתי את כל התגובות והסיפורים, ואני רוצה להוסיף משהו.

אציג את עצמי - נשוי כבר הרבה שנים, תשעה מילדינו כבר נשואים. לקראת שבת יש לנו כלל: אנחנו מקיימים שיעור בהלכות שבת, קצר, רבע שעה או 20 דקות לפני הדלקת נרות. כך נכנסים בנחת לקראת שבת. וכמובן - זה גם מחייב לגמור בזמן, ואם אפשר - אז בנחת, ומוקדם  מאוד. לא מסבכים את החיים עם דברים מורכבים, אבל כשאפשר - מכינים יותר דברים, וכשאי אפשר - מכינים פשוט, מכובד וטעים.

משתדלים להכין מה שאפשר מבעוד מועד, אופים חלות ביום חמישי (ז"א אשתי, לא אני). התפקיד שלי היה פעם ללכת לשוק - בשנים האחרונות גם את זה לקחה אשתי היקרה ממני, והיא הולכת (היא טוענת שהיא קונה יותר טוב ממני...)

אבל העיקר - העיקר העיקר: הכנות לשבת כוללות גם - ובעיקר - את החלק הרוחני. כל ההכנות ה"מטבחיות" וכו' - עומדות במקום שני (שגם הוא מכובד). אבל לימוד הפרשה, שניים מקרא ואחד תרגום, הכנת הנושאים שיעלו על שולחן השבת (בכל תקופה לפי גיל הילדים המתאים, ולפי האורחים המזדמנים, שכמעט תמיד נוחתים אצלנו) - כל אלה מקבלים את המקום הראשון, וממילא הדברים האחרים פחות מטרידים, למרות שצריך להתגבר גם עליהם.

אם נכנסתי לשבת ואני לא יודע מה נעשה ליד השולחן מלבד לאכול - אני ממש מבואס. אמנם תמיד מתפתחת השיחה, אבל כשיש הכנה - זה הרבה יותר מוצלח ומרומם.

החינוך של הילדים - וגם של עצמנו - מתבצע במידה רבה במהלך השבת, שם אנחנו עם עצמנו, לא במרוץ. ואת זה חשוב לטפח - לא פחות מאשר את הקוגל או את החמינדוס.

שבת שלום לכולם !!!

כבר שהתחתנו התחלנו את ה"חוק" הזה בבית שבישולים עושים רק עד חצות היום.

מה שלא הספקנו - לא עושים!

ככה עם הזמן למדנו לאזן את עצמנו ולהגיע בנחת לשבת.

ככה גם מתכוננים כל השבוע לשבת.

אני עובד עצמאי, ולכן מנהל לעצמי את הזמן. וגם בשניםשהייתי שכיר - השתדלתי מאוד. קבעתי לעצמי כלל: להשתדל לא לעסוק בענייני פרנסה ביום שישי, ובשום פנים ואופן לא לעסוק בכך לאחר חצות היום. גם אם מישהו פונה אלי ומבקש שאעשה לו עבודה הכי דחופה בעולם - אחרי חצות יום שישי - אין על מה לדבר. וגם כשאני נשבר, ולא עומד בלחץ, ומבין שאין ברירה, וזה כמעט פיקוח נפש וזה לצורכי שבת, ועוד ועוד נימוקים שאני לא עומד מולם ואני עושה את העבודה - אני בשום פנים ואופן לא לוקח על זה תשלום. נכון שהלקוח עומד מבואס כשהוא מקבל את התוצרת, ואני לא מוכן לקחת כסף, אבל כך אני יודע שאני שומר על כבודה של השבת, וכך אני גם בטוח שהלקוח הזה שוב לא יבקש משהו בערב שבת... 

ועדיין אין ילדים..

בטוחה שזה ישתנה שיהיה..

חלות - רביעי לילה

עוגות- חמישי לילה

שישי מוקדם בבוקר סלטים לתנור אוכל עד 14:00 ואז נכנס הדג אחרון חביב (לא תמיד מספיקה לבדל אז אני מכינה מהר מוס טונה)

במקביל כדי שהתקתק בעלי אחראי על הילד (משתף אותו בחברותא של בוקר שישי  בסקייפ)

צהריים 14:00 מקלחת לילד + סידור הבית עד 15:30

ואז זמן "אמא" כפי שאני קוראת לזה -  מתכוננת לשבת (בעלי עושה שטיפה)

בדר"כ אנחנו מוכנים בין חצי שעה לשעה לפני שבת על השולחן 8 סלטים אח"כ דג אח"כ מנה עיקרית (עם יש אורחים אז שני סוגים למקרה שלא יאהבו משהו)וקינוח למוחורת אותו דבר (כל פעם משהו אחר...)

מקוה שעזרתי

מסימים בסביבות שתיים-שלוש.

הבישולים בעיקר בעלי עושה אני עושה דברים אחרים..

ניקיון - אנחנו ביחד עושים! זה ממש זורם כזה..

ביום חמישי אפילו רק עם הנקיונות והכביסות.

לפעמים שוטפת שירותים בחמישי,

מקפלת כביסות,

מגהצת.

כשיש לי זמן אני מתחילה גם עם הבישולים.

ביום שישי-שאר הבישולים,ושטיפת הבית.

בד"כ בעלי עוזר בשטיפת הבית וכדו'.

אני הגעתי למסקנה שהכי טוב להתחיל מיום חמישי(או אפילו רביעי)

כך אפשר להספיק הכל ובלי לחץ.

כבר אז הלב שלנו מתחיל להתכונן לשבת... הנשמה שלנו רוצה שוב להיות בשבת...

בפועל- עולם המעשה קורא לנו!

מתי מעשית מתחילים להתכונן? חמישי בערב או שישי בבוקר- תלוי כמה עוד דברים יש לעשות... כמה כוח יש...

את החלות אני עושה ביום רביעי ומקפיאה ככה גם את העוגות..כמובן שתלוי איזה.. 

את הסלטים ביום חמישי וגם את הדגים 

ביום שישי מנה בשרית ותוספות.. 

ב"ה יש לנו 2 בנות מתוקות שהן עוזרות לי שאני מכינ ה עוגה ולחמנות הן גם מכינות. וגם עוזרות לי לערוך את השולחן.. 

יום א' כביסות + אבק ושטיפה טוב

יום ב' בישול לצהריים של שני שלישי רביעי + גיהוץ + עריכת רשימת קניות

יום ג' קניות + עוד כביסות

יום ד' אפייה , טיפוח עצמי לכבוד שבת שזה גבות שפם לק וכד'

יום ה' סלטים וזה כולל לחתוך חציל להשרות במלח לתגן אחרי כמה שעותף לשרוף חציל ופלפלים על הגז לבשל את הסלק לבשל קינואה לקצוץ ירקות למשאר וכד'

יום ו' דגים, חמין, מנת בשר + תוספת נקיון אחרון סלטים טריים מייחם נרות מקלחות לילדיםלגזור ציפורניים לילדים ואגב מדובר בבן שנתיים ובן 3 חודשים

בעלי עובד כל השבוע חוזר ב4 וחצי בערב  אוכל הולך למנחה ערבית במניין חוזר לומד 2 מקרא אחד תרגום מרדים את הילד הגדול נרדם

 יום שישי הוא קוצץ את הסלטים הטריים מתגלח תובל מקפל כביסה משקה את העציצים מביא את הילד הגדול מהמעון ישן צהריםם קם מלחץ אותי אנחנו רבים וכך נכנסת השבת....

תגידו, כל אלו שמתקתקים שבת מתחילת השבוע- אתם גם עובדים מחוץ לבית? כי אני לא מצליחה לעשות הרבה דברים לאחר העבודה- יש לנו ב"ה ילדים, בית לתחזק תחזוקה שוטפת , יש לי עוד לשבת כמה שעות בבית לעבודה (אני מורה...) והבעל חוזר מאוחר.

חוץ מקניות- עושה הכל ביום שישי אחרי העבודה...מבאס!!

אבל כשעבדתי כשכירה, זכורה לי אות התקופה שהייתי עושה כמוך הכל ביום שישי.. וזה היה טירוף.

לאחר מחשבה דוקא הייתי מקפידה יותר על הסדר הזה, של לחלק את העבודה לימים... כי אחרת באמת זה נהיה לא נעים וכמעט בלתי אפשרי.

אני חושבת שחלק נכבד מההכנות לשבת, כמו שאנחנו קוראים להן, בכלל לא קשורות לשבת:

ניקיון יסודי- לא קשור בכלל לשבת. לשבת הבית צריך להיות נעים ונקי כללית. כלומר רצפה נקיה ומראה מאורגן ומסודר.

קניות: כל השבוע אנחנו אוכלים וצורכים.. אז פשוט כשקונים בתחילת שבוע/אחת לתקופה, לקנות כבר גם לשבת את הדברים העיקריים והבסיסיים כמו ירקות עופות דגים וכו'.

כביסות: אני למדתי שהכי טוב להעמיד כל יום מכונה אחת לפחות. ככה הכביסה לא מצטברת, מתקפלת בצ'יק ונכנסת לארון מיד. ולא מצטברת לסוף השבוע.

וכו'...

מה שנותר להכין לשבת זה: בישול, ארגון כללי של הבית/שטיפה קלה, הכנת בגדים נקיים לכל אחד מבני הבית (כבר נמצא במקום אם כיבסנו כל יום..) לפעמים דורש גיהוץ של מס' פריטים בודדים. זהו. וכמובן לסדר שוב...(הילדים הספיקו לבלגן כאן בזמן שכתבתי...)

ברור שהבית צריך להיות נקי גם כל השבוע, וברור שצריך קניית מצרכים גם לכל השבוע, אבל אצלנו עושים קניות - לכבוד שבת (גם אם זה ביום שני או שלישי), ומנקים את הבית לכבוד שבת (גם כאשר מבצעים זאת ביום רביעי או חמישי, עם השלמות בשישי), וכשקונים לשבת - קונים גם לכל השבוע, וכשמנקים לכבוד שבת - שיהיה נקי גם כל השבוע, וכן הלאה. כך יוצא שבעצם כל השבוע מתכוננים לשבת. וזו לא המצאה שלי. למדנו את זה מהלל, שהיה מוצא מאכל נאה ביום ראשון - היה אומר: זה לשבת. מצא ביום שני מאכל יותר יפה - היה מניח את הראשון ואומר על השני: זה לשבת, וכן הלאה. 

נמצא כל השבוע - שבת קודש.

פעם היינו משתגעים ומכינים מליון סלטים ועובדים מיום חמישי בבוקר עד שניה לפני הדלקת נרות..[שנינו היינו בבית עם עבודות חלקיות ככה שהיה מלא זמן וכו'...והתחלקנו בעבודה..]

בזמן האחרון בגלל ששנינו עובדים ובעלי גם לומד אני משתדלת שיום שישי יהיה יום הנחת שלנו,

מבשלת ה-כ-ל ביום חמישי בבוקר[אני עובדת מהבית...]

מנקה את הרוב אחרי שהילדים ישנים,

ואת הפינישים-פלטה,מיחם,אור במקרר,שטיפה אחרונה. אחרי מנוחת צהרים ביום שישי..

כשאנחנו מזמינים חברים הם יודעים שאין סלטים חוץ מחומוס וחציל ואם הם רוצים הם מביאים איתם..

ממש נהנתי לקרוא את מה שכתבתם. אפשר ללמוד מזה המון כדי לשכלל את ההתארגנות שלנו לקראת שבת.

תודה רבה.

פתאום שמתי לב שגם אני בערך מחלקת את העבודות כדי שלא הכל יהיה ביום שישי,

מבחינת ההכנות לשבת, אני משתדלת להכין סלטים ביום חמישי (2-3 סוגים, לא יותר)

ובישולים ביום שישי.

לחם- בד"כ אנחנו קונים, מידי פעם אני אופה בשישי, אבל אז מכינה עוד משהו ביום חמישי.

אם אני עובדת ביום שישי אז אני עושה הכל בחמישי בערב ובשישי בצהריים רק חמין. (בעלי לא מוותר, חורף וקיץ!)

אני מעדיפה תמיד לסיים את כל ההכנות לפני שהילדים חוזרים מהמעון ואז כשהם חוזרים אני איתם ברוגע ובשלווה.

בעלי לומד ביום שישי אז הוא משתדל בחמישי לברור ולקלף מה שצריך, וכשהוא חוזר הוא מדיח כלים, מסדר מיחם, פלטה ונרות.

הטיפ שלי- להכין לכבוד שבת קצת יותר בכמות ולהקפיא (באריזה סגורה היטב) לאמצע השבוע.

כשרוצים אפשר להרתיח על הגז ואין לזה בכלל טעם לואי.

וגם, אם נשאר בשבת באופן לא צפוי כמות גדולה מידי של אוכל מהסעודה אני אורזת היטב ומקפיאה.

ככ' כיף לאכול אוכל של שבת באמצע השבוע... נותן טעם של שבת!! וגם, נמנעים מ"בל תשחית".

(אגב ככה הילדים גם לא מתלוננים על ה"שאריות" של שבת...)

את הלחץ של האנשים (וואו ביום שני עורכים קניות לשבת?? מלחיץץץ.. אז זהו שלא... כי כבר ממילא אתם קונים וכו'...)

אם אני מנקה ,מסדרת ומכבסת  ובעלי עומד ומבשל כל השבוע אין לנו חשק להכנס לסרטים ביום שישי שגם ככה אנחנו עייפים חצי מהזמן והרבה לילות שבת אנחנו פשוט נופלים כמו בולי עץ למיטה.

(מרשה לך לזרוק עלי עגבניות) אבל למה לעשות השוואות?אני לא אוהבת את זה ,כל אחד מתארגן לפי זמנו וכוחותיו.

חוץ מקניות שזה כבר מתחילים ביום רביעי.

פשוט כי עובדים קשה במשך השבוע, וכל התארגנות אחרת מראש לוקחת גם אנרגיות של תכנון - שזה הכי מסובך מבחינתי.

אם יודעים שהכל ביום שישי - ניקיון וגם בישולים, אין ברירה אלא לתקתק את זה מהר ולסגור עניין.

זהו, עפתי לבישולים!

אנחנו מתחילים... האמת? תלוי על מה מדובר... שטיפה וכו' - רק בשישי,  וסדר? זה מכת המאה! זה לוקח שנים.... 

וילדים עדיף שיהיו בחוץ ויעשו שם בלגן ואז יכנסו לאמבטיה הישר מהברדק בחוץ..

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏