זה לא כלול ב"כיבוד הורים" למיטב הבנתי - כי זה נוגע לכם. לא להם. אני מניח שהעסק ש"קשור למשפחה" לא יתמוטט בלעדיו.

אם אכן, "אינה סומכת עליו" שיכול ללמוד, אז בוודאי שחלילה ללכת לפי זה. זה עצמו יכול להפחית מיכולתו.. אם אתם מאמינים ביחד שהוא יכול זה ממש נפלא, ומן הסתם אכן כך הוא - ויופי שהוא רוצה לנסות. כל הכבוד. ללמוד מקצוע זה דבר מצוין, התקדמות, מפתח כשרונות, יכול להגדיל את הביטחון העצמי ותחושת המרחב, יכול לתת פרנסה טובה יותר ובמגוון רחב יותר בעתיד.

מאד משמח שאתם ביחד רוצים את זה - ואת מוכנה לעבוד כדי שילמד. כך צריך להיות בין בני זוג.

לגבי "דמי אבטלה" - זה לא ברור, כי את זה נותנים דווקא למי שמתייצב בלשכת התעסוקה ואינו יכול למצוא עבודה, למיטב ידיעתי, וזה לא המצב אצלכם.  אבל אפשר להתענין אצל מש' העבודה והרווחה, יש להם ענין שאנשים ילמדו מקצוע - ויש מענקים וכו'. תטלפנו ותשאלו.

מכל מקום, זה שיקול שלכם.

צריך גם לכבד את ההורים וגם להקשיב לדבריהם, אבל אם אחר השיקול נראה לכם כפי שחשבתם - צריך גם ללמוד איך אפשר לעמוד על הדעה ביחס מכבד: כן, אנחנו שומעים - אבל שקלנו היטב והחלטנו שזה טוב כך, שיתקדם וילמד ובדקנו גם מבחינה כלכלית..

וזהו. העולם לא יתמוטט - יישאר יחס אוהב ומכבד, ואתם תעשו כפי שחשבתם.

כך נראה לענ"ד.

דמי אבטלה הם לא לכל החיים, אלא למס' חודשים בהתאם לזכויות שלו (כמה זמן עבד ברצף, גיל, ילדים.. מתחת

לגיל 28 דמי אבטלה הם ממש לא הרבה..).

אבל בע"ה אתם תזכרו.

פשוט להגיד בנימוס: תודה שאת דואגת לנו, חשבנון על זה הרבה,

ומה שהכי טוב ונכון לנו לדעתנו זה X, ושלום. אגב,

שבעלך ידבר איתה, לא את. בהצלחה!

"אנחנו מרגישים שאת ממש דואגת לנו! זה מאוד חשוב לנו ואנחנו מעריכים מאוד את דאגתכם ואהבתכם!

זו הסיבה שתמיכתכם מאוד חשובה לנו, גם אם אתם לא מסכימים עם הדרך שבחרנו, או אפילו חושבים שאנחנו טועים.

זו הבחירה שלנו, אבל חשוב לנו שאהובינו תומכים בנו, גם אם לא תתמיד רואים עין בעין.

אנחנו מקווים שתמיד נוכל להתייעץ אתכם, ושנרגיש תמיד שאנחנו יכולים לשתף אתכם, בלי לחשוש מתגובתכם, במידה ואתם חושבים אחרת."

(כמובן במילים שלכם, ואם זה נשמע מוגזם, אפשר במכתב )

סטודנטים מכל סוג שהוא לא זכאים לדמי אבטלה

אלא אם הקורס הוא מטעם שירות התעסוקה ששולחים את אותו מובטל להסבה מקצועית.

זה אכן קורס מטעם שירות התעסוקה

בקורס כזה לפעמים(או תמיד לא יודע) מקבלים סוג של משכורת.

בררו את הפרטים האלו דבר ראשון.

סטודנטים לא זכאים להבטחת הכנסה, אבל לא לדמי אבטלה.

בעלי סטודנט, וקיבל יופי של דמי אבטלה- 3 חודשים או 4.

התנאי כמובן שהוא עבד קודם ברצף מספיק וכו..

זו אני הפותחת

http://www.btl.gov.il/%D7%9E%D7%99%D7%93%D7%A2%20%D7%9C%D7%A7%D7%94%D7%9C%20%D7%99%D7%A2%D7%93/Pages/zchutcha.aspx

בעקרון יש באתר של ביטוח לאומי תשובות ואת כל ההגדרות..

אם משהו לא ברור לך עדיף לשאול אותם ב*6050

בהצלחה!

כך הדברים ישמעו יותר

בהצלחה

הם לוחצים עליו ואומרים לו שיברר את זה טוב ואולי יש קורס אחר שהוא יותר קל.ואותי זה ממש מעצבן.

זה נראה שהם לא סומכים עליו בכלל..מה דעתכם?

בנקודה הזו של "לא סומכים עליו" מותר "לא לסמוך עליהם"...

אתם ילדים גדולים,

אם זה נראה לכם טוב ומתאים - לא להחליש את יכולת הבעל בגלל חששות-שווא. תמיד אפשר לנסות משהו אחר אם לא הולך, ואין סיבה שלא ילך. אדם צריך גם להתקדם ממה שחשבו עליו בילדותו. ובשביל זה צריך גם אמון. את תתני בו אמון, הוא יתן אמון בעצמו ובעז"ה הכל יהיה בסדר.

ללמוד לעמוד על דעתכם - אחרי ששמעתם בכבוד את הנימוקים - ולהישאר מנומסים ואוהבים ומכבדים.

זו אומנות ששוה ללמוד אותה..  גם ההורים "לומדים אותה" תוך-כדי-הילוך עם הבן הנשוי.

נשמע רע. אפילו מאוד. שוויגער אפילו שהיא נראית מכשפה רצינית - יש לה עדיין ניסיון חיים קצת יותר משלך, ויש סבירות גבוהה שהיא גם לא מדברת שטויות.

למה תמיד נראה לכם שהשוויגער שלכם צריכה שתחנכו אותה?

חוצמזה שזה הפוך הפוך מהכיבוד הורים שהיא צריכה לקבל מכם למרות שהיא חמותכם...

זה סתם לגופה של אמירה ולא לגופו של הדיון...

(וזה מופנה גם לך אדמיננו היקר...  רק שבאמת לא שירשרתי את זה נכון מאוד מסתבר.. )

ממה שאני יודעת סטודנטים/ות לא זכאים לדמי אבטלה

(וצריכים לשלם ביטוח לאומי, נשים נשואות פטורות). 

שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ סעיף כה

אם האב רוצה לשרת את הבן, מותר לקבל ממנו אלא א"כ האב בן תורה. לה] תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, (כב) שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים, (כג) אינו צריך לשמוע לאביו בזה. הגה: לו] וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב (מהרי"ק שורש קס"ז /קס"ו/).

לידיעתכם!

אני מרגישה שמאוד מלחיץ אותי שאני אצטרך לפרנס.אני כל הזמן חוששת שלא אמצא עבודה ואז נשאר תקועים.

ממתי כדאי לי להתחיל לחפש עבודה?אני גומרת ללמוד בערך עוד חודש וחצי.

כדאי לחפש עבודה עוד לפני סיום הלימודים?

ואגב, אפשר לראות שההורים לא דיברו "שטויות" אלא דאגו לכם, בדיוק כמו שאת דואגת..

ומכל מקום, לא בונים את החיים על דאגות.

תנסו לעשות כמיטב יכולתכם כדי לאפשר לבעלך להתקדם ע"י לימוד מקצועי שהוא רוצה בו. נקוה שתמצאי עבודה טובה ושתצליחו להסתדר עם עליית המדרגה הזאת.

רגע. זה נשמע שאתם נשואים משהו כמו שנתיים.- שלוש. ובהנחה שזה נכון (ואפילו אם קצת יותר) -
יש לי שאלה:
למה לדעתך ההורים שלו חושבים שהוא לא יכול ללמוד מקצוע?
ולמה ברור לך שאת יודעת יותר טוב מהם?

הם ההורים שלו! הם אוהבים אותו! הם דואגים לו לא פחות ממך!
אני חלילה לא בא לתקוף וברור שבעיני זלזול באנשים וביכולותיהם הוא דבר רע ופסול.
אבל כשזה בא מכיוון ההורים נראה לי שכדאי לחשוב מאה ואחת פעמים לפני שמתייגים את זה כזלזול ביכולת.
 

אני רוצה לציין כאן גם נתון נוסף שחסר לנו (מתוך שלל נתונים חסרים...), והוא:
האם רמת ההכנסה שלכם תיפגע בעקבות הפסקת עבודתו של בעלך?
כלומר האם אתם מסתדרים עם ההכנסה שיש לכם כיום, והאם אתם תעמדו בירידה בהכנסה?
גם אם תקבלו איזה שהוא סכום מאבטלה/הבטחת הכנסה וכד', במידה וחלילה את לא תמצאי עבודה האם תסתדרו?
השאלה הזאת מתחזקת עשרת מונים לאור מה שהוספת בהמשך!

לפותחת השירשור: אני מדגיש שאני לא מצפה ממך לענות פה, אלא לענות לעצמך. אלה רק נקודות למחשבה.

לעומת זאת משאר המגיבים דווקא כן אשמח לשמוע...

ולסיום רעיון: בהנחה שאתם לא מעבר לגיל 35, האם לא יהיה יותר נכון אפילו לדחות את ההחלטה בחצי שנה, לפחות עד שאת תתבססי ותמצאי עבודה במקצוע שלמדת?

אכן אנו נשואים די טריים.אני חושבת ככה כי הם אומרים לו לברר הרבה דברים על הלימודים ומההתחלה כשהוא התחיל לחשוב על הלימודים האלו אמא שלו אמרה שלא בטוח שזה מתאים לו וכדאי להתייעץ גם עם אחיו.

וגם אני רואה את זה שזה קרה עם עוד אחים.יש עוד אחות שהחליטה ללכת לעבוד והאמא אמרה שהיא לא התייעצה איתה והלכה לעשות מה שהיא רוצה.

אני חושבת שלכל אחד במיוחד אם הוא בוגר אחרי התיכון וקל וחומר אם הוא נשוי יש לו זכות להחליט ולחשוב באופן בוגר מה מתאים לו. 

אני חושבת שיותר חשוב לאמא שלו שהוא ישאר בעבודה שלו שהיא קשורה למשפחה ואני ובעלי לא מסכימים לזה כי גם ככה התנאים שם מאוד עלובים והמשכורות נמוכות מאוד!

אני לא כ"כ חושבת שרמת ההכנסה תיפגע כי גם ככה הוא מקבל משכורת מאוד נמוכה ביחס לעבודה שהוא עובד בה.

ולגבי הדחיה של הלימודים אני לא חושבת שזה טוב בכלל כי זה יגרום לדחות אותם כל פעם מסיבה אחרת.

לגבי החלק הראשון שאת כותבת לגבי האמא - לכאורה זה נראה הפוך ממה שאת מרגישה, זה נראה שהיא כן דואגת ולכן לכל ילד נכון משהו אחר, לאחד נכון שיעבוד, ואחד נכון שילמד.. לאחד אולי יש קפיצים ולשני לא.. אין לי מושג... אבל זה נראה שהיא כן  מפעילה איזה שיקול כלשהו בענין. 

מבחינת הזמן של ההחלטות של הורים - החלטה סופית באמת את צודקת שצריכה לבוא מהכיוון של הזוג עצמו (או האדם עצמו - לדגומא: עם מי הוא מתחתן.... הוא יכול להתחתן עם אדם נפלא, ויכול להתחתן עם אדם מכה) - הוא מחליט. השאלה אם הוא הסכים לשמוע דיעות של הסובבים  אותו לגבי הענין.
יכול להיות שמישהו יעלה נקודה נכונה שלא שמת לב אליה, בין אם בשידוך, בעבודה, בלימודים, בכלכלה, בקניה...

זה שאדם מגיע לגיל 18 זה לא אומר שחכם שהוא יעצום עיניים ולא יקשיב לסובבים אותו ובעיקר לאנשים הקרובים אליו כמו אבא, אמא, כי בסופו של דבר זה יכול לעזור לו. הם לא מקבלים כסף על יעוץ..

ילד הוא תמיד ילד של אמא אמא, ואם לא - אז הוא גם לא צריך את הכסף של החתונה שלו מהם, שיסתדר בעצמו כי בסה"כ הוא כבר אחרי 18.....

ולגבי המשכורת - שאלה לי - על כמה משכורת מדובר? 

ועוד משהו - לקחו אותו לעבודה עם ידע קודם בתחום העבודה או בלי השכלה בזה בכלל? כי זה שונה...  אם מקבלים אותך  בלי השכלה ובלי כלום ומלמדים אותך תוך כדי שונה לגמרי ממי שקיבלו או הכניסו אותו לעבודה אצלם עם ידע או  תעודה או משהו בתחום...

ועוד משהו - מבחינת משכורת:

יש לי חברה, שלמדה המווווווון שנים, ועובדת, ומקבלת עם הבטחת הכנסה  משכורת  של מינימיום - שזה אומר 3200 או משהו כזה......   והיא עדיין עובדת שם.  וזה אחרי שהיא למדה המוון שנים - ובטוח צריכה להרויח יותר. ככה שלא מה שצריכים לקבל אכן מקבלים - ולחיות עולה כסף אז לפעמים שווה בינתיים להרויח קצת מאשר בכלל לא.

ועוד דוגמא שעולה לי בראש:

גיסתי, כבר בפוסט דוקטורט - ועדיין  לא עובדת, אלא רק לומדת.... הם משלמים מעון מהמלגה שלה ....  אז מה יצא מזה שהיא למדה המון המו ןעוד לומדת? הכנסה עד היום הם לא ראו מזה. אפילו שקל. מלגה זה לא נקרא כסף. מזה לא חיים. מזה בטח שלא מרויחים....

בקיצור - לא כל מי שלומד באמת מרויח. שווה לבדוק את הענין עד הסוף.

ועוד משהו - לגבי המשפחה:

כשיש קשרים מי צריך פרוטקציה...???

אנשים עובדים כ"כ הרבה כדי שיקבלו אותם לאיזשהי עבודה, אפילו אם היא בשכר מינימום (והיום תכלס כמעט אף אחד לא מתחיל ומקבל יותר ממינימום)  - ויש כאלה שיש להם סיעתא דישמיא וצנחו לתוך העבודה.  מהיותר טוב מזה?

שטראוס - זה עסק משפחתי או לא?   והם  מרויחים... ומרויחים טוב.... מי שלא נכנס לשם - פראייר...

ואוו חפרתי... !

(טוב, אבל אתם נתתם לי עוד הרבה כיווני חפירה אחרי כל הדיון הזה.. )

האמת שאני מרגישה שהסברתי את עצמי כבר ואין לי כח לכתוב שום מחדש.יכול להיות שהם מנסים לעזור אבל בסופו של דבר ההחלטה תהיה שלנו.ועצם זה שלא הכי סומכים על בן אדם שילך ללמוד בכלל לא נראה לי.

בקשר לעבודה לא בא לי לפרט יותר מידי אבל אין שם תנאים בסיסיים שיש ברוב המקומות.אני גם לא יכולה לפרט יותר מידי כי בסוף ידעו מי אני. אני רק יכולה להגיד שהם יכולים לייעץ אבל לא להחליט בשבילנו!

נראה לי שזה שחפרו לך פה- עזר לך להבין את העמדה שלך, מה את בעצם רוצה- ולהתחיל לעמוד על זה

ככה שלא נותר לי אלא לאחל לך- שבאמת תעשי את מה שאת רואה הכי לנכון לבית שלך!

לכי בכוחך זה ותגדלי את בעלך ואת ביתך לתפארת בתי ישראל!

צדיקה את ממש צודקת.אכן עכשו העמדה שלי ברורה יותר.

תודה על האיחולים!נותר רק ליישם.

"בסופו של דבר- אתה תתחבר לעצה שמגבה את מה שאתה כבר מרגיש מראש..

יש נקודה מאד חשובה, שדומני המעטת קצת בערכה (לא הזכרת אותה..):

זה שבחור עושה קורס, מרגיש שיש לו איזה תחום שהוא קצת "מומחה" בו, וביחוד אם זה משהו שהוא קצת "אתגרי" בשבילו - הערך של זה מבחינת הרגשתו ובנין אישיותו, הוא לפעמים הרבה למעלה מ"משכורת צנועה בטוחה" שיש לו בלי זה..

רוב האנשים שלומדים - דומני שלומדים בגלל זה, בגלל הצמיחה הפנימית בעיקר, וגם עם החשבון של הפרנסה שבכך.

גם מצב הפרנסה - לטווח ארוך, מי שיש לו "מקצוע" הוא במצב טוב יותר מתלוי במקום ספציפי בו הוא עובד כעת.

ואני מניח שגם קרובתך הדוקטור, עושה את החשבון של ההתקדמות המקצועית כשווה לה יותר  מהריווח הכספי.

שאלת נכון (אני מבוגר כנראה יותר ממה שייחסת ל"עונים"...).

גם אני חושב שחלילה לזלזל בדעת ההורים ובוודאי שצריך לשמוע את דבריהם בכובד ראש.

אבל יש נקודת הבחנה חשובה, כאש ההתייחסות הזו גורמת לאדם לאבד את בטחונו במה שהוא יכול להגיע.

לעיתים הורים - מאהבתם ודאגתם - עלולים גם לעצור התפתחות כחות ולחסום את האמון של האדם ביכולתו מעבר למה שהם כבר מכירים. לעיתים הם לגמרי צודקים בעצותיהם שבאות מדאגה, אהבה וניסיון.

במקרה זה, שהאמא הציעה לו שאולי "ילמד משהו יותר קל", אז לפי הנתונים שהוצגו - נראה בהחלט נכון לעודד אותם לפחות לנסות.

זה מאד יפה שהבחור רוצה לנסות משהו "יותר", תמיד אפשר ללכת לקל יותר, אם רואים שקשה מידי, ולמה שיהיה..

וגם בנושא הפרנסה, אכן צריכים לברר. השאלה למיטב הבנתי היא אם לנסות את המהלך הזה. יש להניח שאם יראו ש"אין להם ממה", אכן יעשו כדבריך וידחו קצת את הלימודים הללו, עד שהיא תרוויח יותר.

אבל שתי נקודות חשובות יש כאן: האחת - אם מרגישים שיכולים "להתקדם" לא לפחד. להאמין ביכולת. זה עצמו "מייצר" אותה לא במעט. והשניה: היכולת להחליט באופן עצמאי - אחרי שמיעה בכבוד ושיקול דברי ההורים - ועם זאת להישאר מכבדים ואוהבים ומנומסים.  בנושא כזה - שלפי הנתונים אינו נוגע להורים - ההכרעה בסופו של דבר בידם.

אבל חשוב מאד, לדעתי, שהעלית מה שכתבת. לעיתים אנו רואים שמהר מיד נוטים "לדחות" אינסטינקטיבית דברים שההורים אומרים. מה שאינו נכון גם מצד כיבוד הורים וגם מצג נסיונם הרב ודאגתם הכנה לידיהם.

"וגם בנושא הפרנסה, אכן צריכים לברר. השאלה למיטב הבנתי היא אם לנסות את המהלך הזה. יש להניח שאם יראו ש"אין להם ממה", אכן יעשו כדבריך וידחו קצת את הלימודים הללו, עד שהיא תרוויח יותר." -

מה הם יחיו אם נגיד הם יגיעו למצב שהם הבינו שהם טעו נגיד וצריך לדחות את הלימודים בעוד שנה?  הרי הוא צריך לעזוב את עבודה, והיא עוד לא מתחילה עבודה...  

מי יקבל אותו אח"כ בינתיים? אלה שהוא עזב אותם?

לא הבנתי...  באמת.

זה שכעת הוא עובד בעסק שקשור למשפחה.

לא מציאות של עוזב עבודה בטרם הם יודעים ממה יסתדרו אח"כ.

ופשוט שהסדר הנכון והאחראי הוא קודם כל לברר אם הם יכולים לקבל מענק על תקופת רכישת המקצוע ו/או משכורת מעבודה שהיא מוצאת - לפני עזיבת העבודה הקיימת ומעבר ללימודים.

ההתייחסות שלי היא לשאלה שנשאלה: הנחה שיש לה עבודה, אופציה לעזרה בגלל קורס מטעם שירות התעסוקה, כדבריה, והעיקר - לנקודה העקרונית של האמון ביכולת לקחת קורס שהוא חושב שיכול לעמוד בו.

וכו' צריך להבהיר שזה מעולה שהם מייעצים, אבל ההחלטה הסופית היא של הזוג

בהצלחה

ושתזכו לסיעתא דשמיא בכל התחומים

כבוד להורים, גם אם לא מקבלים את דעתם.

שביניכם תהיה  אחדות או ויתור שבהסכמה. אוי ואוי ,, גם אם יהיה ויתור  אם לא תעשו זאת מאהבת בן או בת הזוג.   צריך לוותר   לבן  זוג, או לבת זוג. הפשרות הן  סוד  הזוגיות  הטובה. אם תתנדנדו על פי ההורים לעולם לא תבנו את עצמכם. אני לא שוללת עצת הורים ,  חס  וחלילה, אבל אם  אתם רוצים חיים   ביחד, ההחלטות שלכם   צריכים להיות בלב  אוהב. כן בלב  אוהב. 

אנו,  אישי ואני, עברנו 51 שנה  עם  ויתורים  הדדיים  עם כבוד לזולת.  מעולם לא הטחנו איש בפני   רעיתו  על הויתורים שנעשו כי   תמיד נעשו אחרי ליבון   והסכמה.

יש  מי   שמכוון את חיינו.  כמה שזה  נשמע וירטואלי, אם  הזמן תחושו שיש מכוון בעולם  הזה ולבסוף הכל לטובה.

העיקר   שתשמחו זה עם  זו  לבסוף....לא לריב!!  כן  למחלוקת עינינית ולא   מעבר לזה. "אני   אוהבת  אותו בזכות  מעלותיו ומסייעת  לו בחסרונותיו.

זה סוד החיים שלי

שאו  ברכה והיו  בטוב

כי יש מצב רציני שלא, ואז אתם סומכים על משהו שאין לכם.

אני יכולה להבין אם חמותך מפחדת שאתם לא יודעים למה אתם נכנסים, והיא זו שתצטרך לתת לכם כסף לאוכל...

תהיי מוכנה לזה שאם לא תמצאי עבודה- יכול להיות שתצטרכי לעבוד כקופאית בסופר כדי לממן את החיים.

אם אתם שם- תבהירו את זה ושאתם לא מצפים לעזרה, ואתם יודעים היטב איך אתם עומדים להתארגן על עצמכם, ואז תעמדו על שלכם.

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏