בס"ד

אבל לא צריך להסיק מסקנות שהזוגיות הולכת ונעלמת.

קשה לדעת למה הוא לא מסוגל לשמוע על התחום הזה.

יכולות להיות לכך המון סיבות.

אולי תנסי להסביר לו שחשוב לך לשתף אותו בתהליכים הנפשיים שאת עוברת, 

ולשאול מדוע הצורך שלך לדבר איתו על התחום הנ"ל גורם לו לאי נוחות.

בכל אופן שיהיה לך הצלחה רבה באמת, ואולי...

אם כרגע הוא לא מסוגל להכיל דברים כאלה, (למשל זה כואב לו מידי שאשתו עברה דבר כזה, אולי הוא מרגיש שהוא היה צריך להיות שם ולא היה, אולי הוא עצמו עבר משהו בעברו והדיבורים האלו מחזירים אותו למקום נפשי הו הוא לא מעוניין להיות, אולי הוא מרגיש חסר אונים מול החוויה שלך, ומרגיש שאין לו איך לעזור, ואולי עוד אלף סיבו אפשריות,)

בכל אופן אם כרגע הוא לא מסוגל להכיל את זה לא בטוח שיש לו את האפשרות לתמוך בך באופן הזה של שיחה ושיתוף.

אם זאת תהייה המסקנה , אולי כדאי שאת תחשבי על דברים אחרים שהוא כן יכול לתת לך בהם את המסר התומך.

אם זה יותר מגע, או חיבה או פינוקים אחרים.

כמובן שהכי אידיאלי זה כשאפשר לדבר על הכל וכ', אבל אם הוא לא מסוגל לתמוך זה עלול לפגוע בתהליך שלך.

אחד הדברים הפחות נעימים זה לנסות לשתף מישהו בחוויה פנימית נפשית, ולזכות לתגובה לא לעניין...

כמובן יכול להיות גם שהוא בהחלט יכול וצריך לדבר איתך ולהשתתף בתהליך שלך באופן פשוט, ורק צריך שתסבירי לו כמה זה חשוב ומועיל לך.

בכל אופן בהצלחה רבה.

היה מקום לאמירה שאולי הוא לא יכול להכיל את זה. אבל הנקודה היא שזה ככה (כמעט) תמיד.

נראה לי שהנקודה היא שאנחנו מגיבים אחרת לגמרי במצבי קושי. אני זקוקה לדבר ולפרוק- והוא זקוק לשקט ולמרחב כדי לעבד. הבעיה היא שכשאחד מאיתנו עובר משהו משמעותי- זה לא באמת שרק הוא עובר את זה והשני יכול לשמש כפסיכולוג ניטרלי. הרי באיזשהו מקום גם בעלי נמצא בטראומה של "אשתי עברה טראומה"- ואז כל אחד מתמודד בדרך שלו (ונוצר פיצוץ).

הוא מבחינתו זקוק למרחק ממני- דווקא כשאני צריכה אותו במיוחד. לכן אני באה לבקש עזרה- והוא מתייחס אלי כנודניקית ופוגע בי שוב ושוב ושוב. ואני מרגישה דחויה... (והוא אפילו לא מבין למה!)

וכבר היו לנו עשרות שיחות והסברים על הצורך שלי לשתף, ודיברנו בלי סוף על מה בדיוק אני רוצה מהשיחות האלו וכו' (אחרי שנפגעתי יותר מדי פעמים)- וכלום. דווקא במצבים הכי קשים שבהם אני הכי צריכה אותו- הוא נעלם לי. שוב, אני חייבת להגיד לזכותו שהוא מאוד עוזר בצד הטכני, אבל בצד הנפשי- הוא פשוט לא שם.

וכרגע אני במקום שממש מפחד לבקש ממנו שוב. אני כל כך מפחדת לקבל סירוב- שהכנסתי את עצמי למקום של "לא צריכה אותך יותר"- וזה מקום רע מאוד, שבגללו אמרתי שאני מרגישה את הזוגיות מתפרקת.

אני כבר לא רוצה להזדקק לו. לא רוצה לקבל ממנו תמיכה (כלומר- רוצה, אבל מרוב פחד- כבר עדיף לא לרצות ודי). ולאט לט אני מרגישה איך אני לא יכולה יותר לסבול את המגע שלו, ובאתי לכתוב כאן אחרי שעברה לי בראש המחשבה להפריד הלילה את המיטות (ואין אצלנו בחיים מצב שאנחנו לא הולכים לישון יחד כשאפשר!), וגם אם עכשיו הוא יכנס ויגיד שהוא רוצה לדבר איתי- אני כל כך פגועה שאין שום סיכוי שזה יועיל לי, ובכלל לא בטוח שאקבל אותו בזרועות פתוחות.

בס"ד

את צודקת שהוא יכול להיות בטראומה מיזה שאשתו בטראומה, אבל אולי לאחר שכבר הסברת לו את הרגשות שלך,

וכמה חשוב לך השיתוף הזה, תשאלי אותו להמ זה קשה לו כל כך?

ואולי הכיוון צריך להיות הפוך, לקבל את זה שהוא כרגע לא מסוגל לעזור לך, ולחשוב מה בעצם את באמת רוצה ממנו?

נסי להסביר את המסר הרגשי שמאחורי הצורך לדבר איתו על הדברים, מה היית רוצה לשמוע ממנו, לקבל ממנו.

 ואז יכול להיות שתראי שיש דרכים נוספות להביע את המסר הזה שאת רוצה לשמוע, ואולי יש דרכים אחרות שהוא כן מסוגל לעזור,וישמח לעזור?

ההסבר שלך הגיוני,

זה דבר מאד מצוי שזו צורת העיכול של איש וזו של אשה.

ולדעתי, את לא יכולה בשום אופן שיקשיב לך "בכח" כשהוא צריך את רשות היחיד שלו.

יש בכך "אנוכיות" גם אם מובנת. הוא לא כופה עלייך "להתבודד" באותו זמן - ואת אינך יכולה לכפות עליו לשוחח (אלא שאת הנפסדת, כי להתבודד אפשר לבד ולשוחח צריך מישהו..).

המקסימום שאת יכולה ,לענ"ד, זה לסכם איתו שאת מבינה את הצורך שלו לעכל דברים בפני עצמו - אבל את מאד מבקשת שכאשר הוא כבר יכול, יקשיב לך וכו', כפי שכתבתי בתגובה השניה.

וח"ו - אל תכניסי לך לראש "אני לא צריכה אותך". זה להשקות את הצמאים חומץ... אל תפחדי לקבל סירוב.. פשוט, תגידי לעצמך מראש: הוא צריך את השקט שלו, זה לא "נגדי". זה כאילו בדיוק האזניים שלו סתומות עם משהו ואינו שומע, מה שייך להתרגז...   אני אחזור לשוחח בזמן אחר. וכך גם לא תרגישי ריחוק ולא תמשיכי בצעדים קיצוניים אחרים.

להרגיע מבפנים, לרצות - ולהבין שזה צריך לבוא בקצב שלו - ומתוך כך גם לא לקלקל דברים אחרים. ולא "להרגיש תרעומת" שגם לא מוכנה כבר לקבל עזרה. אין כאן לדעתי ממה להיפגע. יש מה להבין הדדית אחד את השני, ולהתחשב.

מה שכתבו לפני זה נכון וחכם, והכי טוב באמת

אם את תהיי מסוגלת ביישוב דעת וחכמה, לגרום לו

להבין מה עובר עלייך, ולהגיע לשיתוף פעולה. 

אני רוצה להקדים את מה שגם בע"ה אכתוב בסוף, שלפני

שמנסים לשנות את המצב, צריכה להיות לכל אחד אמירה פנימית

לאהוב את השני קודם כל כמו שהוא, לפני שאני 

מנסה לשנות אותו ולהזיז דברים, בסופו של דבר, 

אני אוהב/ת אותו כמו שהוא. כי כשמנסים לשנות את השני

כשהאהבה תלויה בדבר הזה, השני מרגיש דחוי 

וגם אם הוא בסוף ישתנה, זה יביא לריחוק גדול. 

עכשיו, ראשית כדאי שתנסי להבין (לפעמים זה לא קל, עם גבר שלא משתף)

למה הוא זקוק? אם הוא זקוק לריחוק ומרחב

אז זה צורך לא פחות חשוב מהקירבה והשיתוף להם את זקוקה

ובזוגיות כמו בזוגיות, צריך לחשוב איך כל אחד מקבל 

את מה שהוא זקוק, ואם זה לא אפשרי אז לפעמים כל אחד

צריך ללכת לקראת השני. בכל אופן, יתכן מאוד שיהיה לו הרבה יותר

קל ללכת לקראתך ולהתאמץ ולתמוך רגשית, אם הוא רואה

שאת מבינה למה הוא זקוק ומשתדלת לתת לו את זה.

נקודה שניה, לפעמים יש מצב שאין ברירה, שאחד מהשניים

בבית לא מסוגל לתת את מה שהשני צריך. הוא פשוט לא מסוגל. 

במצב כזה צריך לעבור ממהלך של "איך אני משנה את המצב המצוי

למצב הרצוי" למהלך של "איך אני מקבלת את המצב כמו שהוא". 

זה נכון בזוגיות וזה נכון בכלל בחיים, יש מצבים שאנחנו לא יכולים לשנות

ואז צריך להבין שזה מה', וזה לטובה, וללמוד לקבל אותם באהבה

(כמובן שתפילה תמיד עוזרת, וכדאי תמיד להתפלל על מה שרוצים)

בעניין של הזוגיות, זה לא קל להגיד לעצמך, "ככה הוא, ואני יאהב 

אותו כמו שהוא", אבל זו אמירה מאוד אמיתית, שהיא בסיס 

לזוגיות טובה. 

וכשמבינים שהמצב לא ניתן לשינוי (אחרי שעשית את

כל העצות החכמות שנתנו לך בפורום)

תנסי לחשוב איך את מקבלת את התמיכה מחוץ לבית. 

לרוב הנשים והאנשים אין מקום כזה. אם זה משהו שאת 

באמת זקוקה לו, אפשר ללכת ליועצת/מטפלת, אפשר ללכת

לחברה ולפתוח בזה קשר חדש ועמוק יותר איתה. 

יש כאלה שאמא שלהן היא הכתובת, או רבנית. 

בהצלחה. 

אל תסיקי בחיפזון ש"כל הזוגיות הנהדרת הולכת ונעלמת", חס ושלום...

האמירה "לכי לנוח" כלל אינה כמו שאת מפרשת אותה - אלא מבחינתו היא , כנראה,"אני מוכן לעזור לך - לכי לנוח. אני אתעסק עם השאר". חוסר מודעות למה שלך היה חשוב אז. תופעה לא-נדירה כלל.

אלא, בהיות שאת אומרת שזה דבר שחוזר על עצמו, אז יתכן שבאמת אינו מודע לצורך הזה מספיק, או שאינו "יודע" איך להתנהל בשמיעת הבעיה, וכד'. יש להניח שאם יש לכם בדרך כלל יחס טוב, אז את חשובה לו ואיכפת לו ממך.

לכן, אולי כדאי שתבקשי לרגע לשוחח איתו - ותדבר איתו בדיוק על הדבר הזה. לא בתלונות וטענות, אלא בהפניית תשומת הלב ובבקשת סיוע. כלומר: תגידי לו משהו בסיגנון של, "תראה, יש לנו יופי של יחס - אבל יש איזה משהו שאני חושבת שאתה לא כ"כ יודע מה חשוב לי בו". ואז תסבירי שכאשר משהו "יושב עלייך" מאד חשוב לך שיקשיב, שינסה להרגיש מה את מרגישה, ושיזדהה איתך. תגידי לו שעצם ההקשבה, ההרגשה והאיכפתיות שלו - מחזקות אותך (גבר ששומע שמשהו שהוא עושה מחזק את אשתו - זו מוטיבציה.. ומוטיבציה טובה).

אחרי שתצליחו, בעז"ה, להגיע מידי פעם להקשבות כאלה, ותודי לו מעומק הלב על האיכפתיות וההקשבה, הוא ירגיש שעזר לך, אז אפשר יהיה עם הזמן לעלות עוד מדרגה, "תן לי עצה", " מה אתה אומר".. וכו'.

הצלחה רבה.

וטוב שאת מרגישה צורך שבעלך יהיה התומך. זה כבר חשוב.

עשיתם לי קצת סדר במחשבות.

מקווה שנוכל לדבר קצת בערב. אולי אנסה להסביר לו בכתב...

תודה, ושיהיה שבוע שקט (בצד שלנו...)

מתי הוא  "פנוי" לשיחה, בלי לחץ.

לפי דעתי כשהוא לא מרגיש לחוץ אז הוא יהיה "פנוי" מהר יותר.

אם את רוצה שהשיחה תהיה אפקטיבית כדאי לחכות לזמן שהוא "פנוי אבל, לידע אותו כשאת מרגישה צורך בשיתוף.

כך הוא יהיה מודע לצורך שלך בשיתוף.

בסכ"ה הוא רוצה בטובתך ותתני לו לעשות את השיקול מתי זה הזמן המתאים בלי שהוא ירגיש לחוץ ושהוא ירגיש שהוא שולט בזה....

בהצלחה.

ראשית, בהצלחה גדולה בהתמודדת שלך, אני פה באישי אם אפשר לעזור...

מנסיון האישי, יש ברצון לשתף שני ממדים,הראשוןהוא הצורך לידע את בן הזוג בעולם האישי שלך ובמה שאת עוברת כרגע,לפרוק ממך את המסע ולהרגיש שהוא יודע ואת לא לבד.השני  הוא בצורך לשמוע אותו, לקבל תמיכה מילולית ותגובה מכילה ומחזקת.

לכל אחד מהצרכים האלו "פתרון זוגי" - לצורך הראשון את יכולה לתת מענה גם דרך כתיבה או להקליט את עצמך מדבר אליו (אישית כאדם שכתיבה היא לא התחום החזק שלו והייתי בטוחה שאפשר לפרוק רק בדיבור- הופתעתי עד כמה זה מועיל ומחזק, בעיקר אם בן הזוג כותב מכתב המשך).

לגבי הצורך השני חשוב לבחון את המניע לקושי-אני לא מכירה אתכם, וכפי שאמרו כבר ישנם מספר סיבות לתגובה של בעלך אך נראה לי שמאוד חשוב לזכור- ההתנהגות שלו אינה חס וחלילה אישית נגדך אלא קושי אובייקטיבי בזוגיות שלכם שאתם ב"ה תלמדו להתגבר עליו ותתחזקו ממנו.

בהתאם לקושי ניתן למצוא פתרונות לשיח זוגי, לדוגמא אני נותנת מספר סיבות אפשריות ודרכי התמודדות בצידם: קושי להכיל רגשות באופן כללי- ניתן לשתף באופן היותר טכני של החוויה (זה שיתוף חלקי אך גם הוא נותן מענה מסויים). תחושת חוסר אונים ממול מציאות שהוא לא יכול לשנות ולעזור בה- להסביר שעצם השיתוף זה עזרה עצומה ולפרגן לו על כל רגע של הקשבה מטיבה. קושי לראות אתך סובלת/מדברת על כאב/בוכה- לנהל את השיחה דרך הטלפון (מאפשר ניתוק מסויים של הצד השני), יכול לעזור גם במצב בו יש לבן הזוג הפרעות קשב או לשמור על קשר עין - וזה מפריע בשיתוף ולעיתים פוגע.

בהצלחה גדולה

זה נראה מוזר, אבל לפעמים אם משהוא לא יודע איך להגיב ולא חושב שהוא יודע איך לעזור זה מלחיץ אותו והןא מנסה להתחמק מהמפגש הזה .  נכון לפעמים אנחנו צריכות להתמודד לבד עם רגשות שהבעל לא יודע מה לעשות מולם.

פעם שמעתי מאילת בוחניק(עוסקת בתחום הזוגי) שהשפה שלנו הנשים היא הדיבור ותדר הזה אנחנו מצפות שבן זוגנו יתקשר איתנו(דיבור, הקשבה וכו...)  אבל השפה של הגברים היא יותר העשיה למן המגע וכד'...

אין יותר טוב ופחות טוב יש מציאות ויש פער שצריך לקבל ולנסות לגשר עליו.

מצד אחד הבנה של הצד השני ומצד שני מאמץ למענו.

קחי בחשבון שבמצבך מן הסתם יש גם רגישות יתר שמצטברת מעוד ועוד פרטים.אל תתני לזה להציף אותך!

הרבנית ימימה תמיד אומרת שצריך להפסיק עם "הבעל ענני!" לא הכל בידיו.

יש רק אחד שממנו אפשר לצפות לכל וממנו לבקש ואותו לשתף...

מקווה שעזרתי...

מעודף "כללים"..

הרבה גברים "מדברים", לא פחות מנשים.

אכן, צריך מודעות להבדל המצוי מאד של צורת "עיכול" של דברים.

בס"ד

זה מאד מעניין מה שאת כותבת, אבל קצת מעורר שאלות:

ז"א אני מבינה שלא צריך להפיל הכל על הבעל בתחום ההתנהלות,

וכ' ולא לצפות ממנו לפתור כל דבר ברמה הפרקטית,

אבל ביחסים בין הבעל לאישה, הבעל כן משל לקב"ה והאישה משולה לכנסת ישראל...

וודאי אופן הבקשה לא צריך להיות כמו הנביאים של הע"ז (התגודדות, צווחות, צרחות, ופציעה עצמית...)

אבל כן כתוב :"אליו עיניה נשואות"- לכל בעל יש מה שהיא מסוגל לתת, לא כולם יכולים הכל.

 אבל לעניות דעתי המפתח הוא מציאת השפה המשותפת.

למשל בעל לא תמיד מסוגל להבין את הצרות, הקשיים, המהמורות הפנימיות, אבל הוא מסוגל לתת חיבוק.

ואם מה השאישה צריכה זה ההרגשה שהוא איתה, (כי את התובנות וכ' יש לה מבעל המקצוע- זה באמת לא התפקיד של הבעל)

אז אותה צריכה ללמוד להבין שזאת השפה שלו, ולתרגם אותה נכון.

לא מתוך מקום שהבעל הוא לא זה שעונה לי, אלא זאת הדרך שבה בעלי עונה לי.

קצת קשה לנו כשאנו רוצים משהו שהשני יגיב יגיד וכל דבר אחר,אבל אופס השני מנותק לא בדיוק על הגל שלנו.

תשמעי לי מהצד הגברי של העניין:

א.חובה להגיד מה שאנחנו מרגישים לבן זוג הבעל הוא אינו כל יכול!!

ב.יש נטיה לפעמים כשאנחנו רוצים לומר משהו אנחנו נוטים לומר זאת,בצורה של זלזול ופגיעה. חשוב מאוד לשים לב!

גם אם אנחנו חושבים שהשני הוא מנותק ריגשית אחרי הכל הוא עדיין בן אדם ואם נפגע בו אנחנו נהרוס! ונפסיד את ההפקט

שרצינו להרויח ונמצא שאנחנו יותר ממה שאנחנו מועילים אנחנו מזיקים! 

א"כ נשים לב לדבר אילו בצורה שירגיש עם זה טוב . לדוגמא:אני מעריכה אותך מאוד על מה שאתה עושה ! בטיפול בילדים בבית ובכביסה אבל................ 

ד.לזכור שאם אנחנו נבוא אל בן הזוג בדברים הקטנים שהוא עושה אנחנו נקבל עוד יותר אבל אם נבקר אותו בדברים הקטנים,אז מומלץ לשכח מהדברים הגדולים הוא לא יעשה גם את הדברים הקטנים!

הייתי ממשטיך לכתוב אבל אין לי זמן!

דן כתב להיזהר מעודף כללים וזה נכון, אבל יש איזו שהיא נורמה.

נשים - כשקשה להן, רוצות לדבר, לפרוק - ובכך מקבלות כוחות להתמודד.

גברים, בדרך כלל, לא ממש מבינים מה נותנת שיחה אם היא לא מביאה לפתרונות מעשיים.

כשאני אומרת לבעלי, ששוחחתי עם אחותי, חברתי, אמי וכו' והשיחה מאד עזרה לי - אני מתכוונת שעצם השיחה, והנכונות של בת השיח להקשיב סייעה לי, והוא שואל - "מה היא הציעה לך?" כלאמר יעילות נמדדת בביטוי פרקטי ולא רק בתחושות.

אז נכון שאשה צריכה להבין ראש של גבר וגבר צריך להבין ראש (או לב) של אשה - אם רוצים להגיע לזוגיות טובה.

אבל בכל זאת, עצם ההבנה שיש, או עשויה להיות, שונות בהסתכלות בין הגבר לאשה, מסייעת להתמודד עם כך שיש ציפיות (כנראה, משני הצדדים!) שלא יגיעו לסיפוקן.

יתכן שבעלך מרגיש שהתמיכה המעשית היא זו שאת זקוקה לה - ואותה הוא נותן במיטבו, למרות שדיברת על הצורך בשיחה, אצל גברים רבים (נכון, לא כולם) השיחה על רגשות, חוויות וכו' - זו שפה שהם אינם מכירים, ולכן כשהם מדברים בה היא נשמעת עילגת.

לדעתי, עליך למצוא גם מקורות תמיכה בחוץ, כמו חברה שמבינה לליבך, ולא, אין בכך "בגידה" בבעל, כשם שזה נשמע סביר שכשתרצי לקנות בגד תתיעצי עם חברה ולא עם הבעל.

בזוגיות תמצאי ותמצי את מה שכן יש בה., וכפי הנראה יש בזוגיות שלכם הרבה.

אין בה הכל - כי אף אחד מאיתנו אינו מושלם.

ואל תעבירי את הכעסים אף פעם לקשר האישי ביניכם! הבעל עשוי להבין זאת אחרת ממך. הוא רואה בכך צורך שלך בריחוק, ויתכן שיתחשב בך ויאפשר לך את הריחוק, בעוד שאצלך זה צעקת הצילו על צורך בקירוב!

ובכלל התחום האישי צריך להישאר מחוץ לזירת המאבק.

בהצלחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....